עניין של הרמה ממוצעת
עניין של הרמה ממוצעת1
חורף אחד חברת האופרה אלקסזר מניו אורלינס2 ערכה טיול מניב3 לאורך חופי מקסיקו, מרכז אמריקה ואמריקה הלטינית. היוזמה התגלתה כמוצלחת ביותר. הספרדים־האמריקניים קלי ההשפעה ואוהבי המוזיקה הציפו את החברה בדולרים וקריאות יחי4. המנהל היה שמנמן־מדושן וחביב5 אך בגין האקלים האוֹסְרָנִי6 היה מציג את הפרח המיוחד של הצלחתו – מעיל פרווה, קלוע, צבוע ועשיר7. הוא כמעט שוכנע להעלות את משכורות חברתו אבל עם מאמץ כביר כבש את הדחף כלפי תסיסה לא רווחית כזו של אושר.
במקוטו8, על חוף ונצואלה, השיגה החברה את הצלחתה הגדולה ביותר. דמיינו את קוני איילנד מתורגמת לספרדית ותבינו את מקוטו. העונה האופנתית נמשכת מנובמבר עד מרץ. למטה מלה גואיירה9 וקראקס10 ו־ולנסיה11 וערים פנימיות אחרות נהרו האנשים לעונת החופשה שלהם. הם רוחצים וחוגגים ומשתתפים בקרבות פרים ומקימים שערוריות. ואז יש לאנשים תשוקה למוזיקה שהלהקות בכיכרות ועל חופי הים מעוררות אבל לא מספקות. הגעתה של חברת האופרה אלקסזר עוררה את התשוקה והלהט הגדולים ביותר בקרב מחפשי ההנאות. גוזמן בלנקו12 המהולל, נשיא ורודן ונצואלה, שהה זמנית במקוטו עם חצרו במשך העונה. שליט רב־השפעה זה – שבעצמו העניק תמיכה כספית ממשלתית של 40,000 פסו כל שנה לאופרה הגדולה בקראקס – הורה שאחד ממחסני הממשלה יפונה בעבור תיאטרון זמני. הבמה נבנתה במהירות ושרפרפי עץ גסים הוכנו עבור הקהל.
תאים פרטים הוספו לשימושם של הנשיא ונכבדי הצבא והממשלה.
החברה נשארה במקוטו למשך שבועיים. כל הופעה מילאה את הבית כמעט עד אפס מקום. לאחר מכן אנשי המוזיקה המשוגעים נלחמו על מקום בדלתות והחלונות הפתוחים והתגודדו, במאות, בחוץ. קהלים אלה יצרו חלקת צבע ססגונית להפליא: גוון פניהם נע מזית צלול לספרדים טהורי דם, דרך צבעי הצהוב והחום של המסיטים13 עד לקריביים הכהים כפחם והג'מייניקנים השחורים. מפוזרות ביניהם היו קבוצות קטנות של אינדיאנים בעלי פנים כאלילי אבן, עטופים בשמיכות צעקניות ארוגות – אינדיאנים שירדו ממדינות ההרים של סמורה והאנדים ומירנדה14 כדי לסחור באבק הזהב שלהם בערי החוף.
הכישוף שהוטל על תושבי מבצרים פנימיים אלה היה יוצא דופן. הם ישבו בהתלהבות משתקת, בולטים לעין בקרב המקוטים15 המרוגשים שנאבקו בפראות, עם לשון וידיים, לתת עדות להנאתם. רק פעם אחת השלהוב העגמומי של הקַדְמוֹנַאיים16 האלה מצא ביטוי.
במהלך הביצוע של פאוסט, גוזמן בלנקו, מרוצה באופן מופרז משיר התכשיט17, השליך על הבמה ארנק של פיסות זהב. אזרחים מכובדים אחרים הלכו בעקבותיו והשליכו בנוחיות את כל המטבעות החופשיים שהיו ברשותם, בעוד חלק מהגבירות18 האופנתיות והנכבדות יותר נעו, בחיקוי, להשליך תכשיט או טבעת או שתיים לרגלי מרגריטה19 שהייתה, על פי החשבונות, העלמה נינה ז'ירארד20.
אז, מחלקים שונים של הבית, התרוממו, נטולי הבעה, כמה תושבי הארץ הררית, והשליכו על הבמה שקים קטנים, חומים וקודרים שנפלו ב"חבטות" רכות ולא ניתרו חזרה.
היה זה, ללא ספק, העונג בקבלת תשורה עבור אמנותה שגרם לעיניה של העלמה ז'ירארד לזהור בבהירות כה רבה כשפתחה את השקים הקטנים האלה מעור צבי בחדר ההלבשה שלה ומצאה שהכילו אבקת זהב טהור. אם כן, העונג היה שלה בצדק שכן קולה בשיר – טהור, חזק ומרגש עם מגע האמן הרגשני – היה ראוי לתשורות שהרוויח. אבל הניצחון של חברת אלקסזר אינו הנושא; הוא רק נשען עליו וצובע אותו.
במקוטו התרחש דבר טרגי, תעלומה בלתי פתורה, שפיכחה למשך זמן את העליזות של העונה השמחה.
ערב אחד בין הדמדומים הקצרים והזמן שבו הייתה צריכה להסתחרר על הבמה בשחור ואדום של כרמן21 הנלהבת, העלמה נינה ז'ירארד נעלמה מעיניהן22 של 6,000 זוגות עיניים וכמות זהה של מוחות במקוטו.
הייתה המהומה הרגילה והחיפזון לחפש אחריה. שליחים עופפו למלון הקטן בניהול הצרפתי שבו שהתה; אחרים מהחברה נחפזו לפה או לשם היכן שהייתה עשויה להשתהות בכמה חנויות23 או להאריך שלא לצורך את רחיצתה בחוף. כל חיפוש היה עקר: העלמה נעלמה. חצי שעה חלפה והיא לא הופיעה. הרודן, לא מורגל בגחמותיה של פרימדונה, הפך חסר סבלנות. הוא שלח שָׁלִישׁ מתאו לומר למנהל שאם הוילון לא יעלה באחת הוא יגרור מיד את החברה כולה לבית המאסר24, על אף שהדבר יאמלל את לבו, אכן, להיות נאלץ לבצע מעשה שכזה.
במקוטו ניתן היה להכריח ציפורים לשיר.
המנהל זנח לזמן־מה את התקווה לגבי העלמה ז'ירארד. חברת המקהלה, שחלמה לשווא במשך שנים על ההזדמנות המבורכת, הכרמינה25 את עצמה במהירות והאופרה המשיכה. לאחר מכן, כשזמרת האופרה האבודה לא הופיעה, התעוררה עזרתן של הרשויות. הנשיא הוציא באחת את הצבא, המשטרה וכל האזרחים לחיפוש. לא נמצא אף לא רמז אחד להיעלמותה העלמה ז'ירארד. האלקסזר עזבו כדי למלא התחייבויות במורד החוף. בדרך חזרה עצרה אוניית הקיטור במקוטו והמנהל ניהל חקירה חרדה. לא התגלה כל שריד של הגברת. האלקסזר לא היו יכולים לעשות כל דבר נוסף. חפציה האישיים של הגברת הנעלמת אוחסנו במלון כנגד הופעתה המאוחרת האפשרית וחברת האופרה המשיכה במסעה הביתה לניו אורלינס.
בדרך המלך26 לאורך החוף עמדו שתי הפרדות הרתומות וארבע הפרדות העמוסות של דון סניור ג'וני ארמסטרונג27, ממתינות בסבלנות להינף השוט של נהג הפרדות28, לואיס. זה יהיה האות להתחלתו של עוד מסע ארוך אל ההרים. פרדות המשא הועמסו עם מבחר מגוון של כלי מתכת וסכו"ם. בפריטים אלה סחר דון ג'וני עם האינדיאנים הפנימיים בעבור אבק זהב שהם שטפו מהזרמים האנדים ואחסנו בקולמוסים ושקים כנגד בואו. היה זה עסק מניב וסניור ארמסטרונג ציפה עד מהרה להיות מסוגל לרכוש את מטע הקפה אותו כמהּ לרכוש.
ארמסטרונג עמד על המדרכה הצרה, מחליף ספרדית מסולפת עם פרלטו29 הזקן, הסוחר המקומי העשיר שבדיוק גבה ממנו ארבעה מחירים בעבור חצי תריסר־תריסרים של גרזני מתכת30, ואנגלית מקוצרת עם רוקר31, הגרמני הקטן ששימש כקונסול ארצות הברית.
"קח איתך, סניור," אמר פרלטו, "את ברכת הקדושים על מסעך."
"כדאי שתנסה כינין," נהם רוקר דרך מקטרתו. "קח שני גרגרים כל לילה. ואל תאריך מדי את טיולך, ג'וני, בגלל שיש לנו צורך בך. זה משחק ויסט מתועב של שנינות שמלוויל משחק ואין תחליף אחר. להתראות ותשמור את העיניים שלך על האוזניים של הפרדות בינך לבין קצה המדרון."32
הפעמונים של הפרדה של לואיז התנדנדו והשיירה העמוסה צעדה בטור אחרי אות ההזהרה. ארמסטרונג נפנף להתראות ותפס את מקומו בזנב התהלוכה. במהלך הרחוב הצר הם פנו וחלפו על מלון אינגלס עשוי העץ בן שני הקומות33, שם אייבס ודוסון וריצ'רדס34 ושאר הבחורים התבטלו על הכיכר הרחבה, קוראים עיתונים בני שבועיים. הם הצטופפו ליד המעקה וקראו אחריו הרבה קריאת פרידה ידידות וחכמות וטיפשיות.
מעבר לכיכר הם טופפו באיטיות מאחורי פסל הארד של גוזמן בלנקו, בתוך גדר הרובים הכידונים שנשבתה מהמהפכנים, ויצאו החוצה מהעיר בין שורות של בקתות בעלות גגות קש הרוחשות בצעירים הלא־לבושים של מקוטו. הם צללו לתוך הקרירות הלחה של מטעי הבננה באריכות כדי להגיח אל הזרם הבהיר, היכן שנשים חומות בלבוש זעום כיבסו בגדים באופן הרסני על הסלעים. אז השיירה העמוסה, צולחת את הזרם, תקפה את העלייה הפתאומית ונפרדה לשלום מהציביליזציה מהסוג שהציע החוף.
במשך שבועות עקב ארמסטרונג, בהדרכתו של לואיס, אחר מסלול הרגיל בין ההרים. לאחר שאסף רבע35 מהמתכת היקרה, זוכה ברווח של קרוב ל־$5,000, פנו ראשי הפרדות קלות המשקל שוב במורד השביל. במקום שבו נבע ראשו של נהר גואריקו36 מחתך עמוק בצד ההרים, עצר לואיס את השיירה.
"במסע של חצי יום מכאן, סניור," אמר הוא, "נמצא כפר טאקוזמה37 שבו מעולם לא ביקרנו. אני חושב שאפשר לקנות שם הרבה אונקיות זהב. שווה לנסות."
ארמסטרונג הסכים והם פנו שוב מעלה לכיוון טאקוזמה. השביל היה מתלול פתאומי ומשופע, שעבר דרך יער צפוף. כשירד הלילה, חשוך וקודר, לואיס עצר שוב. לפניהם הייתה תהום שחורה, מבתרת את הדרך עד כמה שיכלו לראות.
לואיס ירד מסוסו. "היה צריך להיות גשר," קרא ורץ מרחק לאורך הנקיק. "זה כאן," צעק ועלה מחדש על סוסו, מוביל את הדרך. תוך מספר רגעים, ארמסטרונג שמע צליל כאילו תוף רועם הכה במקום כל שהוא באפלה. הייתה זו נפילתן של פרסות הפרדים על הגשר העשוי עור קשה שנקשר לכלונסאות ונמתח על פני התהום. חצי מייל קדימה הייתה טאקוזמה. הכפר היה קהילה של בקתות סלעים ובוץ שניצבו במעמקי יער אפל. בשעה שרכבו פנימה, צליל שלא עלה בקנה אחד עם הבדידות הנוגה פגש את אוזניהם. מבקתת בוץ ארוכה ונמוכה שאליה התקרבו עלה קולה הנהדר של אשה בשיר. המילים היו באנגלית, הזמר מוכר לזיכרונו של ארמסטרונג אבל לא לידע המוזיקלי שלו.
הוא החליק מעל הפרד שלו והתגנב אל חלון צר בקצה אחד של הבית. מציץ בזהירות פנימה, ראה, במרחק שלושה רגל ממנו, אשה בעלת יופי מפואר ורב־רושם, לבושה בגלימה משוחררת ומרהיבה של עורות נמרים. הבקתה הייתה דחוסה בצפיפות בחלל הקטן שבו עמדה עם דמויות כורעות של אינדיאנים.
האשה סיימה את שירה והושיבה את עצמה קרוב לחלון הקטן, כמו אסירת תודה על האוויר הלא־מזוהם שנכנס דרכו. כשסיימה, כמה דמויות מהקהל התרוממו והשליכו שקים קטנים, שנפלו ברכות לרגליה. מירמור צורם – ללא ספק סוג של תשואות והערות לא מתורבתות – חלף דרך האספה הקודרת.
ארמסטרונג היה מורגל לנצל הזדמנויות במהירות. הוא ניצל את הרעש וקרא לאשה בקול נמוך אבל מובחן: "אל תניעי את ראשך בכיוון זה, אבל הקשיבי. אני אמריקני. אם את צריכה סיוע אמרי לי כיצד אוכל להעניק לך אותו. עני בקצרה ככל שתוכלי."
האשה הייתה ראויה לאומץ ליבו. רק באמצעות אדמומיות קלה של לחייה החיוורות היא הכירה בכך שהבינה את מילותיו. לאחר מכן דיברה, כמעט ואינה מניעה את שפתיה: "אני מוחזקת בשבי על ידי האינדיאנים האלה. אלוהים יודע שאני צריכה עזרה. בעוד שעתיים בוא לבקתה הקטנה במרחק עשרים יארד בכיוון צלע ההר. יהיה שם אור ו־וילון אדום בחלון. יש תמיד שומר בדלת, עליו תצטרך לגבור. למען השם38, אל תיכשל לבוא."
נראה שהסיפור הצטמק מהרפתקה וחילוץ ומסתורין. הנושא עדין מדי עבור הצלילים האמיצים והמהירים האלה, ואף על פי כן הוא מגיע הרחק לאחור כמו הזמן עצמו. הוא כונה "סביבה", שהיא מילה חלשה כמו כל אחת אחרת כדי לבטא את הקירבה שאין לכנותה של האדם לטבע, האחווה המוזרה הזו שגורמת לאבנים ולעצים ולמים מלוחים ולעננים לשחק על רגשותינו. מדוע אנו הופכים רציניים וחגיגיים ומרוממים בגבהי ההרים, חָמוּרים ומהורהרים משפע העצים הבולטים, מצומצמים לאי־עקביות ולתעלולי קופים על ידי האדוות בחוף חולי? האם אב־החומר39… אבל מספיק. הכימאים בודקים את העניין ועד מהרה יהיו להם את כל החיים בטבלת הסמלים40.
בקצרה, אם כן, כדי לתחום את הסיפור בין גבולות מדעיים, ג'ון ארמסטרונג הלך אל הבקתה, חנק את השומר האינדיאני ונשא משם את העלמה צ'ירארד. עמה הובלו גם מספר פאונדים של אבק זהב שאספה במהלך שישה חודשי העסקתה הכפויה בטאקוזמה. האינדיאנים הקרבוביים41 היו בקלות אוהבי המוזיקה הנלהבים ביותר בין קו המשווה ובית האופרה הצרפתי בניו אורלינס. הם היו גם מאמינים אדוקים שעצתו של אמרסון42 הייתה טובה כשאמר: "הדבר שאתה רוצה, הו אדם מתבודד – קח את זה, ושלם את המחיר"43. כמה מהם השתתפו בהופעה של חברת האופרה אלקסזר במקוטו, ומצאו את סגנונה ודרך פעולתה של העלמה צ'ירארד משביעים רצון. הם רצו אותה ולכן הם לקחו אותה ערב אחד, בפתאומיות וללא כל מהומה. הם התייחסו אליה בהתחשבות רבה, מצפים רק להופעה מוזיקלית של שיר אחד בכל יום. היא הייתה מרוצה למדי מכך שמר ארמסטרונג הציל אותה.
עד כה בעניין המסתורין וההרפתקה; כעת הבה נשוב לתיאוריה של אב־החומר.
ג'ון ארמסטרונג והעלמה ז'ירארד רכבו בין פסגות האנדים, עטופות בגדולתן ונשגבותן. הדודנים החזקים ביותר, המרוחקים מרחק רב, במשפחה הגדולה של הטבע, הפכו מודעים לקשר. בין הערימות העצומות האלה של תהפוכות קדמוניות, בינות לשתיקות האדירות והשדות המוארכים של מרחק, קטנותם של האנשים הואצה שעה שכימיקל אחד משליך ארצה משקע מכימיקל אחר44. הם נעו ביראת כבוד, כמו בתוך מקדש. נשמותיהם התעלו באחדות עם הגבהים האציליים. הם טיילו באזור של הוד ושלווה.
לארמסטרונג נראתה האשה כמעט כמו דבר שמימי. רחוצה בלבן, הרוממות הדוממת של מות הקדושים שלה, שטיהרה את יופייה הארצי והקרינה, כך נדמה, הילה של חן שמימיי. בשעות הראשונות האלה של רֵעוּת היא שאבה ממנו הערצה שהייתה חציה אהבה אנושית, חצי סגידה של אלה שנפלה משמיים.
מאז הצלתה מעולם לא חייכה. על שמלתה עדיין לבשה את גלימת עורות הנמרים, שכן אוויר ההרים היה קר. היא נראתה כמו נסיכה נהדרת ששייכת לגבהים הפראיים והמרשימים להפליא. רוחו של האזור צִלצלה עם שלה. עיניה היו מופנות תמיד אל עבר הצוקים הקודרים, הערוצים הכחולים והפינות עטורות השלג, מביטות בעצבות נשגבת, השווה לזו שלהם. לעתים במסע היא שרה המנונים קדושים, מרגשים ורעשניים45 שלכדו את הנימה האמיתית של הגבעות וגרמו למסלולם להיראות כמו צעדה חגיגית במורד מעבר הקתדרלה.
זו שניצלה דיברה אך לעתים רחוקות, מצב רוחה נוטל חלק בדממת הטבע שהקיפה אותם. ארמסטרונג הביט בה כמו על מלאך. הוא לא היה מסוגל להביא את עצמו לחילול הקודש של הניסיון לחזר אחיה כפי שניתן לחזר אחרי נשים אחרות.
ביום השלישי הם ירדו הרחק עד טיירה טמפלדה, אזור של אדמות השולחן וגבעות הרגלייס46. ההרים נסוגו בעורפם אך עדיין התנשאו והציגו לראווה את ראשיהם המרשימים. כאן הם פגשו סימנים של אנושיות. הם ראו את הבתים הלבנים של מטעי הקפה מבהיקים על פני קרחת היער. הם נכנסו לדרך שם פגשו מטילים ופרדות משא עמוסות. בקר רעה במדרונות. הם חלפו על פני כפר קטן שבו קראו וצרחו למראיהם ניאונסים עגולי עיניים.
העלמה ז'ירארד הניחה את גלימת עורות הנמרים שלה. היא נראתה כעת כדבר קל ערך ולא מתאים. בהרים היא נראתה הולמת וטבעית ואם ארמסטרונג לא טעה, היא הניחה לצידה משהו מהכבוד הגבוה של הליכותיה. כשהארץ הפכה מאוכלסת יותר ומשמעותית לחיים נוחים הוא ראה, עם תחושת אושר, שהנשיאה הנעלה וכוהנת פסגות האנדים השתנתה לאשה – אשה ארצית אך לא פחות מלבבת. מעט צבע הזדחל אל פני השטח של לחיי השיש שלה. היא ארגנה את השמלה הפשוטה שהסרת הגלימה הסגירה כעת עם מגע חרד של מי שמודעת לעיני אחרים. היא החליקה את ערמת התלתלים של שיערה. התעניינות גשמית, חבויה מזה זמן באווירה המקפיאה של הגבהות הסגפניות, נראתה בעיניה.
הפשרה זו של אלוהותה גרמה לליבו של ארמסטרונג לפעום מהר יותר. כך עשוי לרטוט חוקר קוטב נוכח המראה הראשון של שדות ירוקים ומים נוזלים. הם היו על מישור נמוך יותר של כדור הארץ והחיים נכנעו להשפעתו הייחודית, המעודנת. חומרתן של הגבעות כבר לא דיללה את האוויר שנשמו. מסביבם הייתה נשימה של פירות ותירס ובתים בנויים, הריח הנוח של עשן ואדמה חמה והנחמות שהאדם הניח בינו לבין אבק של אדמת אחיו ממנה צץ. בזמן שטיילו בהרים הנוראיים האלה, העלמה ז'ירארד נראתה עטופה ברוחותיה של שמורה יראת שמים. האם הייתה זו אותה אשה – כעת מפרפרת, חמה, להוטה, פועמת עם חיים מודעים וקסם, נשית עד קצות אצבעותיה? בעודו מהרהר על כך, ארמסטרונג חש חששות מסוימים פולשים למחשבותיו. הוא קיווה שהיה יכול לעצור שם עם היצור המשתנה הזה, ולא לרדת עוד. כאן היו הרוממות והסביבה אליהן נראה כי טבעה הגיב באופנו הטוב ביותר. הוא חשש לרדת אל הרמות הנשלטות על ידי אנשים. האם רוחה לא תישאר עוד באותו אזור מלאכותי שאליו הם יורדים?
כעת מהמישור הקטן הם ראו את הים הבוהק בשולי השפלות הירוקות. העלמה ז'ירארד השמיעה אנחה קטנה, מקסימה.
"הו! תראה, מר ארמסטרונג, הנה הים! האין הוא נפלא? אני כל־כך עייפה מהרים." היא הניפה כתף יפה במחווה של שאט־נפש. "האינדיאנים האיומים האלה! רק תחשוב על מה שסבלתי! למרות שאני מניחה שהשגתי את שאיפתי להפוך לכוכבת47 לא הייתי לחזור על העסקה. זה היה מאוד יפה מצידך להביא אותי משם. אמור לי, מר ארמסטרונג – בכנות, כעת – האם אני נראית איום ונורא?48 לא הסתכלתי במראה, אתה יודע, במשך חודשים."
ארמסטרונג השיב על פי מצבי רוחו המשתנים. כמו כן, הוא הניח את ידו על ידה בשעה שנחה על קרן האוכף. לואיס היה בראש השיירה ולא יכול היה לראות. היא הרשתה לה להישאר שם, ועיניה חייכו בכנות אל תוך עיניו.
לאחר מכן עם שקיעת השמש הם ירדו אל מפלס החוף מתחת לדקלים ועצי הלימון בקרב הירוק החי והאדומים המבריקים49 והאוכרה של טיירה קלינט50. הם רכבו אל מקוטו וראו את שורת המתרחצים ההפכפכים, המשתובבים בגלים המשתברים. ההרים היו רחוקים מאוד51.
עיניה של העלמה ז'ירארד זרחו בשמחה שלא הייתה יכולה להתקיים מתחת ללווייתם המגבילה52 של פסגות ההרים. רוחות אחרות קראו לה – נימפות פרדסי התפוזים, פיות מהקצף הרוחש, שדונים שנולדו מהמוזיקה, מהבשמים, הצבעים וההימצאות המתגנבת של האנושות. היא צחקה בקול, באופן מוזיקלי, למחשבה פתאומית.
"האם זה לא יהיה אירוע מדהים?" קראה לארמסטרונג. "אבל לא הייתי רוצה שתהיה לי הופעה בדיוק עכשיו! איזה תענוג יהיה לסוכן העיתונות!53 'הוחזקה כעצירה על ידי חבורת פראים אינדיאניים, שהוכנעו תחת כישוף קולה הנפלא' – האם זה לא יהיה חומר מעולה? אבל אני מניחה שיצאתי מהמשחק מנצחת, בכל מקרה – אמורים להיות כמה מאות דולרים בשק הזהב הזה שאספתי כשביצעתי הדרנים, אתה לא חושב?"
הוא השאיר אותה ליד הדלת של מלון בון דסקנסר54 הקטן, שבו עצרה קודם.
שעתיים מאוחר יותר הוא שב למלון. הוא העיף מבט בדלת הפתוחה של חדר הקבלה הקטן שהיה גם בית קפה.
חצי תריסר מהנציגים החברתיים והרשמיים55 של מקוטו גדשו את החדר. ספיור וילבלאנקה56 זכיין הגומי העשיר, הניח את דמותו השמנה על שני כיסאות, עם חיוך מתוח קורן על פניו בגוון השוקולד. גילברט, מהנדס הכרייה הצרפתי, פזל מבעד למשקפי אפו המצוחצחים. קולונל מנדז, מהצבא הסדיר, במדים מעוטרים תחרת זהב וגיחוך אווילי, היה עסוק בחילוץ פקקים מבקבוקי שמפניה. דגמים אחרים של גיבורי האצולה והאופנה של מקוטו פיזזו והתנהגו באופן עתיר רושם. האוויר היה מעורפל מעשן סיגריות. יין טפטף על הרצפה.
ישובה על שולחן במרכז החדר באופן מרומם של עליונות קלילה הייתה העלמה ז'ירארד. תלבושת אופנתית של פשתן לבן עם סרטי דובדבן החליפה את לבוש הטיולים שלה. הייתה שם רמיזה של תחרה וציצית או שתיים, עם רמיזה חשאית קטנה של לבנים ורודים רקומים ביד. בחיקה נחה גיטרה. על פניה היה אור ההתחדשות ותחיית המתים, שלוות גן העדן שהושגה דרך אש וסבל. היא שרה שיר קטן לתוספת מלבבת:
"כשתראה את הירח הגדול והעגול
עולה כמו בלון
האיש השחור המדלג לנשק את השפתיים
קח את האדון המסוגנן, שחור הפנים."57
הזמרת קלטה את מראהו של ארמסטרונג.
"הי שם, ג'וני!", קראה; "ציפיתי לך במשך שעה. מה עיכב אותך? בחיי!58 אבל הבחורים המעושנים האלה הם האיטיים ביותר שאי־פעם ראית. הם לא בעניין בכלל59. בוא כנס פנימה, ואני אגרום לבחור הזה בצבע קפה עם פתילי הזהב לפתוח אחד בשבילך ישר מהקרח."
"תודה לך," אמר ארמסטרונג, "לא בדיוק עכשיו, אני מאמין. יש לי כמה דברים לטפל בהם."
הוא יצא החוצה והלך במורד הרחוב ופגש את רוקר, שעלה מן הקונסוליה.
"אשחק איתך משחק של ביליארד," אמר אמסטרונג. "אני רוצה משהו שיעביר את הטעם של גובה פני הים מהפה שלי."
