על תכונתם המשותפת של פסנתר וזוג גרביוני משי
על תכונתם המשותפת של פסנתר וזוג גרבוני משי
"יש מצבים של ייסורי נפש, המשפילים את האדם, אחרים המרוממים אותו – על־ידי געגועים מתעמק האדם, אף מתחזק. אל נקרא לחוויות קשות רעות."
(יאנוש קורצ'אק)
באחד מפרקי הסדרה משתגעים מאהבה1 נסעו בני הזוג פול וג'יימי באקמן2 לחופשה שאינה כוללת את בתם התינוקת, מייבל. החופשה אינה אלא גיחה קצרה בת יומיים שכמעט ולא התממשה לאור סירובה של ג'יימי להותיר את בתם, לראשונה, לבדה. עם זאת, לקראת סיומה, כשביקש פול להציג בפני ג'יימי את תמונתה של מייבל, מגיבה ג'יימי בהתחמקויות חוזרות ונשנות המסתיימות בסירוב חד וקולני. כשהיו שוב בביתם הסבירה בדמעות כי על אף שהיא אוהבת את בתה בכל ליבה, עלה בה דחף בלתי נשלט להשתקע באשליית החופש ולהימלט מהאדם שהמחויבות ההורית הפכה אותה להיות – ולו לרגע אחד.
ממרחק של שנים והבדלי מוסכמות חברתיות, זוג גרבוני משי מאת קייט שופן, עוסק באותו הרעיון בדיוק:
"מרת סומרז הקטנה מצאה את עצמה יום אחד במפתיע כשברשותה חמישה־עשר דולרים. סכום זה נראה לה סכום גדול מאוד, והאופן שבו היה דחוס בתוך ארנק הכסף הישן והמהוה שלה, והתפיח אותו, העניק לה תחושת חשיבות שכמותה לא ידעה זה שנים."3
קטנותה של מרת סומרז, רעייה ואם המשוללת שם פרטי, היא עניין גופני או נפשי, ואולי שניהם גם יחד. הכסף אשר נמצא בחזקתה, ב"כלי הקיבול" הישן והמרופט שאמור לשמש לה כארנק, יצק תוכן חדש לחיים שנדחקו מזמן לקרן זווית. המספר אינו מציין את משלוח ידו של בעלה או של מרת סומרז עצמה, באם אכן היה לה משלוח יד כלשהו, ואינו מסגיר דבר על עברם הפרטי או חייהם המשותפים. לעומת זאת הוא מאפשר הצצה אל עולמה של אישה המשוקעת כולה בענייני משפחתה וניהול משק הבית עד שהיא שוכחת ומזניחה אפילו את צרכיה הבסיסיים ביותר, כגון אכילת ארוחת צהרים. המספר אף רומז, מבלי להרחיב, על מציאות שהייתה פעם טובה יותר – זיכרונות שמרת סומרז אינה מרשה לעצמה ואף אינה יכולה להעלות, מפאת עומס המטלות שהטיל הווה כלכלי דחוק על כתפיה הקטנות. גם את העתיד היא צובעת בצבעים קודרים בלבד ("חיזיון של העתיד כמין מפלצת צנומה, אפלולית, החריד אותה לפעמים, אבל למרבה המזל יום המחר לעולם לא מגיע."4). התייחסותה כבדת המשקל אל הסכום העצום שנפל בחלקה מוסברת טוב יותר על רקע האופן שבו למדה להילחם בעקשנות כדי לרכוש פריטים נחוצים במחיר מציאה. על כן היא אינה נחפזת כעת בבואה לשקול את הקניות הראויות שניתן יהיה לרכוש באמצעותו: נעלים עמידות יותר לג'ייני, שמלה חדשה למג, אריג כותנה ממנו תוכל לתפור (ולא עוד להטליא) חולצות כפתורים חדשות לכולם, כובעים ומגבעות מלחים. "החיזיון של אפרוחי הלהקה הקטנה שלה במראה רענן ומצוחצח וחדש, פעם אחת בחייהם, ריגש אותה ועורר בה אי־שקט וציפייה דרוכה."5
והנה קורה דבר בלתי צפוי: מתוך אפסות הכוחות היא נתקלת בגרבוני משי בהנחה, רכים ומרגיעים. פריט הלבוש היום־יומי, השגרתי והפשוט מחולל שינוי תהומי בגישתה של מרת סומרז וכמו משגר אותה למימד אחר של התרחשויות: " […] נערה צעירה שעמדה מאחורי הדלפק שאלה אותה אם תרצה לראות את סדרת לבני המשי שלהם. היא חייכה, כאילו התבקשה לראות נזר יהלומים מתוך כוונה לרכוש אותו בסופו של דבר. אבל היא המשיכה למשש את אותם הדברים הרכים, המבריקים, היוקרתיים – עתה בשתי ידיים – הרימה אותם למעלה כדי לראות כיצד הם מתנצנצים וכדי לחוש כיצד הם מחליקים כנחשים בין אצבעותיה. שני כתמים נרגשים עלו לפתע פתאום בלחייה החיוורות. היא נשאה את מבטה אל הנערה. "את חושבת שיש מאלה במידה שמונה וחצי?" "6.
פריטים ותיאורים שעד כה לא קנו דריסת רגל בעולמה הדל והעמלני, מתגלים כשכיות חמדה מופלאות, אוצרות מכושפים הנפרשים לפניה, ממתינים להינטל ולהילקח. הם מפיחים רוח חיים בשיממון שגרתה, צובעים את עולמה החד־גוני בגוונים של התרגשות ופותחים פתח לעולם מרהיב ומרומם. הם כמעט אובדים בתוך תיקה הגדול והמרופט אך משהיא גורבת אותם על רגליה, משילה מפניהם את גרבי הכותנה, הם נושאים אותה למקום אחר. מגעם מחולל תמורות מהפכניות בנפשה האפרורית של אישה שלא ידעה עד כמה שבויה וקבורה היא בעולם קשה ומצומצם. הכוח שהם מעניקים לה רב יותר ממותרות פשוטות או מבריחה רגעית ממחויבות משפחתית: הם הופכים אותה לאישה אחרת. אישה בעלת אמצעים, בעלת דרישות. אישה שראויה שישרתו אותה. אישה.
מרת סומרז שהסתפקה עד כה במועט ובקניות זולות, רוכשת עתה לעצמה מגפיים מחודדים, כפפות יקרות וירחוני פנאי – פרטים עדינים ויקרים המעדנים גם את הגוף והנפש העטופים בהם, מעניקים תחושת ביטחון וחשיבות עצמית.
מי ששכחה את רעבונה מרוב מטלותיה וגם כאשר אכלה עשתה זאת בחטף, סועדת כעת ארוחת צהרים אנינה במסעדה הדורה, על גבי מפת דמשק מבהיקה, מתוך כלי בדולח נוצצים, מוקפת מלצרים החשים לשרתה כמו הייתה בת מלכות. הישיבה השקטה, הנינוחה, מוקפת ברכישותיה החדשות המקנות לה הילה של מכובדות, נעימה למרת סומרז. לא מדובר כאן על כסף וסחרור חומרני7: לרגע אחד מתאפשרים למרת סומרז חיים אחרים. חיים שבהם היא מישהי מכובדת וראויה, חשובה וחיונית. הזמן שהיא מקדישה לעצמה מוציא אותה מחוץ לגבולות עצמה (אך לא מחוץ לגבולות התקציב) – הנאה צרופה כל כך שממנה היא מבקשת שלא להינתק לעולם8.
על אף העובדה כי מדובר בשני מקרים אשר אירעו לאימהות בגין מצב "אימהותן", העימות הרגשי שהם מאפשרים אינו נגזרת של זהות מגדרית, כי אם תחושה אנושית.
גיבור סיפורו של אנטון צ'כוב פסנתרן מלווה הוא פיוטר רוּבְּלֶב, פסנתרן מלווה. הוא חוזר באחת לפנות בוקר מעבודתו כנגן חתונות ומספר את קורותיו לשותפו לדירה – המספר, בן דמותו של צ'כוב, העסוק אותה שעה בכתיבת טור עיתונאי מחורז. הרוזן פון קראך השיא את בתו לבנו של הסוחר איסקימוסוב. המתרגם מבאר כי Krach בגרמנית פירושו "משבר", "התמוטטות", "נפילה", פירוש שהינו בחזקת תחזית מדויקת להפליא לעתידו של פיוטר רוּבְּלֶב במרוצת אותה חגיגת נישואין. שעה שהוא פורט על הפסנתר ניגשת אליו עלמה צעירה וקושרת עמו שיחה על מוזיקה, על חינוכם הקלוקל של הצעירים בתחום והעדר כישרונם של המלחינים הרוסיים המצויים והמפורסמים. הפסנתרן המלווה נהנה מדברי הביקורת של הצעירה ("אוהב אני כשבן־אדם בוסרי, צעיר, ירוק, מתאמץ ומפעיל את הראש"9) אך קולות מלמולים כבושים – שאון לחשושים ההולך וגובר – טורד את מנוחתו. רוּבְּלֶב מבין כי הוא עצמו עומד במרכז הרכילות הרוחשת ומטיל ספק בהופעתו החיצונית: האם נתרופף קשר עניבתו? האם נקרעה חליפתו? "פתאום מדדה אל העלמה שלי טווסת שמנה, ממין האמהות או הדודות החביבות האלה, כבודה, סמוקה, חמישה היקפים עובייה… אינה מביטה עלי ולוחשת דבר מה באוזניה… אתה שומע? העלמה מתאדמת כולה, מכסה את לחייה בידיה ומתרחקת מן הפסנתר כנשוכת נחש… מה החידה כאן, אמרו לי? פתור לי אותה, אדיפוס החכם! אין זה אלא שהפראק נפרם לי בגב או שהילדה, אירעה איזו תקלה בגרדרובה שלה, שאם לא כן איך תסביר את המקרה המשונה הזה?"10.
מבוכתו התמימה של פיוטר רוּבְּלֶב ניכרת בו באמת ובתמים: הוא אינו מסוגל להרהר על אודות סיבה אחרת להוציא הופעה מרושלת שבגינה יעמוד הוא – ולא הנערה – במרכזה של שערורייה ציבורית. הוא נהנה מהשיחה שבה יכול היה לדבר על דברים שהוא מבין בהם, לחוש עצמו כבעל סמכות חיוני, והינו עיוור לחלוטין – כמו אדיפוס החכם, שאת עזרתו הוא מבקש – לכל המתרחש. והנה, עשר דקות לאחר מכן, מתגלה לו האמת: "למזלי, ידידי החביבי, עמדה בחדר המבוא זקנה אחת עם צרור בידיה. היא ביארה לי הכול. אלמלא היא, לא הייתי מוסיף דעת אך גם לא מכאוב. 'גבירתנו הצעירה אינה יכולה בשום אופן בלי להציג את עצמה לראווה,' היא מספרת לאחד המשרתים. 'ראתה איזה בן־חיל יושב ליד הפסנתר והתחילה ללהג אתו על דא ועל הא, כאילו היה אדון של ממש… צוחקת ומצחקקת, וזה,מתברר, ההוא שאצל הפסנתר, לא מן האורחים היה, אלא סתם מלווה, מן המוסיקאים… שיחה הגונה תפסה לה! צריך להודות למארפה סטפאנובנה, שלחשה לה באוזן, שאם לא כן, מי יודע, הייתה עוד מסוגלת לטייל אתו שלובת זרוע… עכשיו כמובן זו לה בושה גדולה, אבל כבר מאוחר מדי: את אשר נאמר אין להשיב.' "11.
בראשית הדברים דימה המספר את רוּבְּלֶב לרֶפֶּטילוֹב לדמות במחזהו של א. ג. גריבויידוב, "מרבה חוכמה מרבה מכאוב"12, והנה התגשם החיזיון במלואו: רוּבְּלֶב שומע את האמת על אודותיו מפיה של משרתת, כמוהו. אישה הנמנית על אותו מעמד חברתי אך מרשה לעצמה להביט ברוּבְּלֶב במבט עליון ומבזה כשל כל הגבירות והאדונים הנוכחים באירוע. לא עוזרת גם העובדה שאירוע זה אינו כה מכובד כפי שהוא נדמה להיות, שהרי בת האצולה נישאה לא לבן אצולה אלא לבנו של הסוחר איסקימוסוב13 – "פארבֶנו14 ומובֶה־ז'אנר15 חזיר עם כיפה, גס רוח"16. גם מזג האוויר הגשום והערפילי מעלה תחושה של מיאוס ולכלוך הפושטים בכל, ועדיין רוּבְּלֶב הוא – הוא מוקד העלבון, השפלות והרדידות. שלא מגוף ראשון לומד רוּבְּלֶב לדעת כיצד הוא נתפס בעיני אחרים וזהו גילוי קשה ומצמית, המצער אותו עד כדי התפרצות (ללא־מעצור) של בכי ומועקה כבדה.
בתחילת הסיפור מעיד רוּבְּלֶב כי למד לקבל ברוח טובה את מצבו הקיים17. בדומה למרת סומרז הוא מקבל את העליבות והחוסר, את ההתפשרות על "האני" שהפכה לדרך חיים. אך אז מתחולל אירוע אחד, קטן וחסר חשיבות כמו גרבוני משי או שיחת רכילות של אנשים קטנים וקטנוניים והקערה נהפכת על פיה. לפתע רואה מרת סומרז את האישה שיכולה הייתה להיות, את המלכות וההוד האצילי של יפעת היום־יום שפעם הייתה לה וכעת אבדה לבלי שוב. לפתע מתעמת פיוטר רוּבְּלֶב עם מי שהינו באמת: "ובאמת לא שמתי לב. סתם מצחיק ותו לא. כבר מזמן התרגלתי לתקריות כאלה. פעם, אומר את האמת, זה כאב לי, אבל היום – אני מצפצף! הנערה טיפשה, צעירה, בסופו של דבר רחמנות עליה. ובכן, אני ניגש לפסנתר ומתחיל לנגן מוסיקה לריקודים […] אבל משהו שורט לי בחזה, ממש ליד הלב. כאילו יושב לי מתחת לצלעות איזה עכבר ומכרסם צנימים עבשים. ובעצמי איני מבין על שום מה המהומה. מה כאן לעצבות ולפלצות? אני מנסה לשדל את עצמי, גוער בעצמי, צוחק, מזמזם לקול נגינתי שלי, אבל הנשמה דואבת, איזה מין כאב משונה, מיוחד… לפתע פתאום דבר־מה מתחיל לקדוח בחזה, לשרוט, לכרסם ואחר כך מתגלגל אל הגרון, חונק אותו… כמו איזה גוש… אתה חורק שיניך, מחכה עד יעבור זעם, וזה מניח לך לזמן־מה, ואחר־כך הכול מתחיל מחדש… על מה ולמה העונש הזה? וכמו להכעיס, ראשי מלא במחשבות, אחת יותר גרועה מרעותה. אני נזכר מה יצא ממני, איזה אפס. נסעתי למוסקבה מרחק של אלפיים ורסטאות, ביקשתי להיות מלחין ופסנתרן, וגמרתי בתור פסנתרן מלווה […] נזכרתי בכל מְרֵעַי חסרי המזל, כל אותם זמרים, ציירים, אמנים חובבים… פעם כל זה בעבע, היה אחוז תזזית, חג ברקיעים, והיום… השד יודע מה! […] אני מנסה להשקיט את מחשבותיי, ואף־על־פי־כן אני חש מחנק בגרון, משהו מתגלגל לשם, מכווץ אותו ולוחץ ככה…"18.
התחושה אותה חוו ג'יימי באקמן ומרת סומרז נובעת בגין היותן אמהות אך היא אינה תלויה בכך, בדיוק כפי שהמועקה הנרגשת־נסערת העוטפת את פיוטר רוּבְּלֶב כמו חלוק משוגעים אינה תלויה בהיותו פסנתרן מלווה.
כל אחת משלוש התגובות ייחודית בפני עצמה, אך המקור זהה אצל שלושתן: תחושה מבליחה של חוסר מיצוי, הפורצת לרגע ממקום חבוי ועמוק. הפער שבין החיים שהיו לבין החיים שהינם, התהום שבין השאיפות, הניסיונות והחלומות להתפשרות המציאותית המרה והמאכזבת.
אלה הקוראים את סיפורה של מרת סומרז אינם יכולים לחוש אלא חמלה כפי שאינם יכולים אלא להצטער על ובעבור פיוטר רוּבְּלֶב. הסביבה והנסיבות אינם משנים כלל: הכסף שנפל בחלקה של מרת סומרז אינו הון רב, כפי שמרבית האורחים והמארחים "נכבדי המעלה" בחתונה בה מנגן רוּבְּלֶב אינם אצילים מכובדים. אך בעיניהם ועבורם זהו הפיכחון החריף ביותר. רוּבְּלֶב טוען כי זו "תכונה אחת מן התכונות המאפיינות את האדם הרוסי. כל עוד אדם חופשי אתה, לומד או מסתובב בחוסר מעש, יכול אתה לשתות בחברתו, לטפוח לו על הכרס, להנעים לבתו את הזמן. אך שעה שנעשית כפוף לו, אפילו במעט, כמוך כאותו צרצר שאוי לו אם יקפוץ לענף לא לו, בבחינת דע את מקומך."19 ברם מועקתו מציקה הרבה יותר מכך, משום שהשורש שממנו היא נובטת לא קשור לתחושת החופש או להיעדרה. זה עניינו של האדם מול עצמו, חשבון נפשי כפוי ומטלטל שנכפה עליו שעה שהוא נוכח לדעת כי המציאות התפתחה לכיוון אחר, שונה מן המצופה ולא חיובי כלל ועיקר.
על פי רוב שוטפים החיים את האדם הלאה עם זרמם המהיר והשוצף, ברם יש רגעים ובהם הם נתקלים באבן גדולה, מכשול ארעי המשסע את החזות החלקה, הזורמת וחושף את האמת הכואבת המצויה במעמקים.
החריגה הקצרה והפתאומית בשגרת חייהם של מרת סומרז ופיוטר רוּבְּלֶב לא שינתה ולא תוכל לשנות את סדר יומם, אך היא ערערה את האופן השקט והמוסכם שבמסגרתו התרגלו להתנהל. הנסיעה שמרת סומרז אינה רוצה שתסתיים לעולם והתקף סערת הרגשות אשר טורף את שלוותו של רוּבְּלֶב לא יותירו להם לשוב ולשקוע בחייהם כמקודם. על אף ששינוי ממשי אינו מעשי, התפנית המהותית תרדוף את מחשבתם ותעמיק ביתר שאת את הכאב שהם חשים, כשהם מביטים על עצמם מבחוץ ומתקשים להסכין עם הדמות הנשקפת אליהם חזרה – דמות זרה לציפיותיהם מעצמם, גם אם מעולם לא נהגו ציפיות אלה בקול או נחשבו בדעה צלולה ומפוכחת, עד לרגע זה.
"יש מצבים של ייסורי נפש, המשפילים את האדם, אחרים המרוממים אתו – על־ידי געגועים מתעמק האדם, אף מתחזק. אל נקרא לחוויות קשות רעות."
(יאנוש קורצ'אק)
איזו אישה תהיה מרת סומרז עם תום החוויה הקסומה שנקנתה במחיר של עשרים וחמישה דולרים?
איזה אדם ופסנתרן יהיה פיוטר רוּבְּלֶב, ואם ולאחר שיצליח להתאושש20?
האם חייבים הם להמשיך ולחיות כאנשים שהפכו להיות, גזירת גורל שלא ניתן לשנותה או לשנות בה דבר, או אולי אפשר להפוך את ייסורי הנפש לגעגועים מרוממים ולהמיר את הצער בהתחזקות מעצימה?
האם ניתן בכלל לנסות?
