על שמות והתגנדרות – עיון בחמישה סיפורים לאו. הנרי
על שמות והתגנדרות – עיון בחמישה סיפורים לאו. הנרי
או. הנרי כתב כשש מאות סיפורים קצרים. היקף היריעה מזמן הנחה לא בלתי מבוססת להניח כי שמותיהם של דמויות עשויים לחזור על עצמם מדי פעם בפעם, בין אם מפאת נוחות השימוש ובין אם מתוך מגמה אחרת. אחרי הכול, אם לעלילות יש תבנית חוזרת, גם אם היא משתנה יצירתית, מדוע לא יכולים שמות להופיע שוב ושוב?
עם זאת, אצל או. הנרי חזרתיות אינה פועל יוצא של היצע דל ומצומצם. הבחירה להשתמש באותו השם בכמה וכמה סיפורים מצביעה דווקא על מכנה משותף רב־משמעות, כזה המעמיק את תפיסת הסיפור לא רק כשהוא לעצמו אלא כחלק ממגמה רחבה יותר היוצרת רעיון רחב יותר מעבר למקרה הפרטני כשלעצמו.
מקץ עשרים שנה, אולי מסיפוריו המפורסמים ביותר של או. הנרי, מספר על אודות מפגש המתרחש כעבור עשרים שנה בין שני חברים וותיקים. בזמן שהחבר שהגיע ראשון מספר את סיפורו לשוטר מקופי שעובר בסביבה, נחשפים הקוראים לקורותיו וגם לעובדת היותו פושע מבוקש. שעה שהוא נעצר על ידי שוטר חרש, שנשלח למקומו על ידי חברו משכבר הימים, מגלים הקוראים כי הזה זה השוטר מקופי מתחילת הסיפור, ג'יימי, שקיים את מילתו והגיע למקום המפגש בזמן, רק בזהות אחרת.
החזרה למוטב סיפור מפורסם לא פחות, מגולל את קורותיו של פורץ הכספות ג'יימי ואלנטיין, הבוחר לוותר על חיי הפשע מרגע שהוא מתאהב בבתו של מנהל בנק. כשאחייניתה הצעירה של אהובתו ננעלת בטעות בכספת החדישה שהובאה לסניף בשבוע שבו עתידה להתקיים חתונתם, מוותר פורץ הכספות על זהותו החלופית ועל אפשרות לחיים שהבטיחה לו, פורץ את הכספת, מציל את הילדה ועוזב את הבנק ואת אהובתו גם יחד.
עוברי אורח בארקדיה הוא סיפורם של אשה, המתחזה לבת אצולה, וגבר, המתחפש לאיש העולם הגודל, הנופשים יחדיו במלון מבודד בעיר הגדולה. ביומה האחרון של החופשה הם מגלים זה לזה את סודם – היא עובדת בדלפק הגרביים של אחת החנויות הגדולות והוא, ג'יימי, גובה תשלומים בחנות יוקרתית אחרת – וקובעים להמשיך את מפגשיהם גם תחת זהותם האמיתית בחייהם האמיתיים.
איש איש כיכולתו מתאר את מפגשו של נער תפנוקים בעל אמצעים עם פושע גנדרן, המלמד אותו רזי הלבוש הנכון. ג'יימי, הצעיר הנהנתן, מקבל גישה חדשה ורעננה לחיים שסבבו עד כה סביב בטלה חסרת עניין, תפנית הגורמת לו לזכות בליבה של הנערה שהקפידה לדחותו שוב ושוב לאחר שהקפיד (שוב ושוב) להציע לה נישואין.
ג'יימי הייס ומיורל הוא סיפורו צעיר נמרץ וחיוני המתגייס ליחידת שומרי יערות יחד עם חברתו, צפרדע מקורנת. בעימות אלים עם קבוצת שודדים מסוכנת הוא נעלם, למגינת ליבם של חבריו ליחידה, שאינם יכולים אלא להתייחס אליו כאל בוגד שערק אל מול פני הסכנה. זמן רב לאחר מכן נתקלת החבורה בעקבותיו של מאבק איתנים בין שרידי קבוצת השודדים לשלדו של יורה אלמוני, המתגלה כג'יימי הייס הנעלם הודות לצפרדע המקורנת, שסירבה למוש מצידו במותו כפי שעשתה בחייו.
חמשת הסיפורים מעמידים במרכזם גיבור ראוי המתגלה כדמות אנושית, מורכבת ומוערכת אף יותר. הדמויות מתאפיינות באומץ הדוחף אותן לעשות מעשה בלתי רגיל, לדבוק בעקרונותיהם עד הסוף, למרות הכול, ובאישיות אשר עושה את הדבר הנכון על אף הפיתוי, הקושי וכל הסיבות מדוע היה כדאי ואולי עדיף לוותר. עבורם, התשובה הנכונה מובנית מאליה, ואולי זה חלק מהעניין – להיות האנשים האלה, שמובן מאליהם שיעשו את מה שנדרש מהם לעשות:
השוטר המקופי מסגיר את חברו לכוחות החוק אך אינו מסוגל לעשות זאת בעצמו (משום שיצר החברות אינו מאפשר לו);
שודד הכספים מוותר על רווחת חייו הפרטיים כדי להציל חיים של מישהי אחרת;
גובה התשלומים מוותר על האפשרות להמשיך ולהעמיד פנים לתפארת הדימוי הגאוותני ומוקיר את מה שבחרו החיים להציע;
שומר היערות רודף אחר אויביו עד למוות (תרתי משמע), לא מפקיר לא את אחיו ולא את תפקידו, יהיה המחיר אשר יהיה.
עם זאת, בין גיבורים אלה, ובפרט עם הגיבור החמישי (איש איש ויכולתו), מתקיים מכנה משותף נוסף ולחלוטין בלתי צפוי – גנדרנות.
"האיש אשר בפתח הצית גפרור והדליק את הסיגר שלו. באור נגלו פנים חיורים, רבועי־לסת ולהם עינים עזות, וצלקת לבנה קטנה סמוך לגבתו הימנית. סיכת־העניבה שלו היתה יהלום גדול, שהושם בזוית משונה. […] האיש הממתין העלה מכיסו שעון נאה, שמכסותיו משובצים יהלומים קטנים."1
"בשבע ורבע למחרת בבוקר עמד ג'ימי במשרדו החיצון של הממונה על בית־הכלא. לבוש היה חליפה של אותם בגדים מוכנים התואמים להשחית, ולרגליו זוג של אותן נעלים קשויות ומצפצפות שהמדינה מספקת לאורחי־החובה שלה עם שחרורם. […] מקץ חצי שעה ירד ג'ימי למטה ועבר את בית־הקפה. עתה היה לבוש בגדים הולמים היטב ורבי־טעם, ובידו נשא את מזודתו שנוקתה מן האבק. […] הלבלר התרשם ממלבושיו ומנהגיו של ג'ימי. הוא עצמו היה מעין דוגמה של אופנה לבחורי אלמור המצופים זיהוב דק, אך עתה עמד על חסרונותיו. תוך שהוא מנסה לתהות על הדרך בה ג'ימי עונב את עניבתו, מסר לו ידיעות בחפץ־לב."2
"בסעודת הערב היתה תפארתה של הגברת מגעת לשיאה. לבושה היתה שמלה יפה ואורירית כאד־הערפל מאשד בלתי נראה בגיא־הרים. מה שם ייקרא לה לאותה שמלה, דבר זה הוא מעבר לכושר ניחושו של המחבר. ורדים אדומים־חיורים נחו תמיד על חזיתה עטורת־המלמלה. היתה זו שמלה שהמלצר הראשי הביט בה ברחשי־כבוד ויצא לקראתה בפתח. בראותך אותה היית חושב על פאריס, ואולי על רוזנות מסתוריות, ובודאי על ורסאי ושולפי־סיף ועל מרת פיסק ועל האדום־והשחור. […] ביום השלישי לישיבתה של הגברת בומון במלון נכנס צעיר אחד ונרשם כאורח. לבושו – אם לדבר על תכונותיו לפי סדר מקובל – היה שקט ועשוי לפי האופנה; תווי פניו היו טובים והגונים; סברו היה של איש שקול וחכמני הבקי בהויות העולם."3
"ג'יימי היה בדחן מהסוג ששגשג בדרום ובמערב הפרוע. בלתי מיומן ביצירת שיטות לשעשוע או בתפיסות שנונות, הוא נתקל ברעיון מבדח ונאחז בו בהערצה. צפרדע מקורנת מאולפת עם סרט אדום סביב צווארה נראתה בעיני ג'יימי דבר מצחיק מאוד, שבאמצעותו ישעשע את חבריו. משום שהיה זה רעיון שמח, מדוע לא להנציח אותו?"4
"ויינינג […] לבוש היה חליפת־בוקר אפורה־בהירה, נעלי עור־גדי נמוכות, עמומות, מגבעת־קש פשוטה, קלועה־לנוי, והלבנים הנראים־לעין שעליו היה מגון הסגול־הארגמן העדין ביותר שבגדר האפשר. עניבתו היתה כחולה־אפורה כעין שמי נובמבר, והקשר שבה ברור היה שהוא תוצאת רישול עילאי משולב עם תפיסה מדוייקת של צו האופנה האחרונה.
[…]
"דבר אחד אתה יודע לעשות," אמר אמרסון, בהתפעלות; "אתה יודע ללבוש בגדים. כמה פעמים הסתכלתי בך כשאתה עובר בברודויי. אתה נראה הגבר המלבוש ביותר שראיתי מעודי. ואני מוכן להתערב אתך על מכרה־זהב שעל גופי יש לי אבזרי גברים ששוים $50 יותר ממה שיש לך. לכן רציתי לראות אותך. אני לא יכול להצליח בזה. הסתכל בי. מה לא בסדר?"
"עמוד," אמר ויינינג.
אמרסון קם על רגליו והסתובב לאטו.
"אותך 'הלבישו'," הכריז איש־המועדון. "איזה מקשט־חלונות מברודויי התעלל בך. בכל־זאת הרי זו חליפה יקרה, אמרסון."
"מאה דולר," אמר אמרסון.
"עשרים יותר מדי," אמר ויינינג. "פיגור של ששה חודשים בגיזרה, זרת אחת יותר מדי באורך, וחצי הזרת יותר מדי בדש. הכובע שלך ברור שהוא מלפני שנה אחת, אף כי רק חלק־ששה־עשר של זרת שחסר לתיתורה מעיד על כך. אותה קצה אנגלי בצוארון שלך חסר לו כשיעור המרחק שבין טרויה ללונדון באורך. כפתור־חפת פשוט של זהב היה מוציא את כל הברק מכפתורי־הפנינים הללו המשובצים יהלומים. הנעלמים החומות־הצהבהבות הללו תהיינה בדיוק מה שנחוץ כדי לחדור אל לבה של מורת בית־ספר מברוקלין שבאה לביקור של שבועיים לאגם רונקונקומה. נדמה לי שהבחנתי בגרב־משי כחול מרוקם שושנות־עמקים חומות־אדמדמות כשהרימות את מכנסיך – שלא כהלכה – כאשר התישבת. תמיד אפשר למצוא גרבים פשוטים בחנויות. האם פגעו הדברים ברגשותיך, אמרסון?"
"תכפיל את המנה!" קרא המבוקר, רעבתנית. "תן לי עוד מזה. יש דרך לשים את הדברים על הגוף, ואני רוצה להשכיל זה. שמע, אתה גנדרן מהסוג הנכון. יש אצלי עוד משהו יוצא־דופן?"
"העניבה שלך," אמר ויינינג, "ענובה בתכלית הדיוק והקפידה."
"תודה. […] השקעתי בה יותר מחצי שעה לפני שאני…"
"ובזה," נכנס ויינינג לתוך דבריו, "השלמת את דמיונך לגולם־בובה בחלון של חנות בברודויי."
"שלך באמונה," אמר אמרסון, חוזר ומתישב. "יופי מצדך שאתה מלמד אותי. ידעתי שמשהו אינו בסדר, אבל לא יכולתי להציע על כך בדיוק. אני משער שלדעת איך ללבוש לבגדים זה בא מן הטבע."
"הוא, אני מניח," אמר ויינינג, בצחוק. "שאבות־אבותי קלטו את הסוד בזמן שהיו מוכרים בגדים מבית לבית לפני איזה מאתים שנה. סיפרו לי שבזה התעסקו."
"ואבות־אבותי שלי," אמר אמרסון בעליצות, "היו מבקרים בלילות, אני מניח, ולא היתה להם הזדמנות ללמוד את האופנות הנכונות."
"אני אגיד לך מה," אמר ויינינג, אשר שעמומו הצמיח כנפיים, "אקח אותך אל החייט שלי. הוא יסלק את חותם החיה מן החיצוניות שלך. כלומר, אם אתה מוכן לקבל עלייך עוד הוצאות."
"שתדענה לתקרה," אמר אמרסון, בחיוך נערותי של שמחה. "יש לי סביבי חבילה של כסף, גדולה לא פחות מחבית של לוביה ורופפת כמו עלי־טבק של סיגרים־בפרוטה. לא אכפת לי לספר לך שאני לא טיילתי בין חצאי כדור־הארץ כאשר לפני כמה לילות בליל־ירח נפתחה הכספת המובטחת מפני פורצים בבנק־החקלאים־הלאומי של באטרוויל, איובה, והניבה $16,000."5
גנדרן נוסף, שלא הוזכר בין חמשת הסיפורים הנדונים, הוא ג'ים דוהרטי, גיבור תגליתו של דוהרטי, עליו קובע המספר במפורש: "ג'ים דוהרטי הגדול היה גנדרן. הוא השתייך לגזע זה של בני־אדם. במנהטן זהו גזע בפני עצמו. הם הקאריבים של הצפון – חזקים, תחבלנים, שלמים־לעצמם, דבקים זה בזה, אנשי־כבוד במסגרת חוקי הגזע שלהם, נוהגים בוז כבוש בשבטים שכנים המשתחוים לסרט־המידה של החברה. כוונתי, כמובן, לאצולה המיוחסת של ממלכת הגנדור. יש מעמד הנושא כשם־תואר מגביל את שם־העצם השייך לכלי־נשיפה העשוי מתכת זולה ופחותה. אבל מכרות הבדיל של רונוול מעולם לא יצרו את החומר הדרוש לייצור כינויי־תיאור ל"ג'ים הגדול" דוהרטי.
מכורת הגנדרן היא המבואה או הפינה החיצונית של אי־אלה בתי־מלון ומוסדות שהם שילוב של מסעדות ובתי־קפה. רובם אנשים שמידותיהם שונות, מקטון ועד גדול; אבל כולם כאיש אחד בעלי סנטר ולחי כחולים־שחורים, מגולחים זה־מקרוב, ומעילים כהים (בעונה) עם צוארוני־קטיפה שחורים."6
וכך מתאר המספר את הופעתה של רעייתו: "בשבע ירדה ממדרגות־האבן במשעול־הכדורת הפומפאית לצד "ג'ים הגדול" דוהרטי. לבושה הייתה שמלת־ערב עשויה חומר שודאי טווהו העכבישים, ובצבע שהיה ודאי מתנת שמי־דמדומים. גלימה קלה עם הרבה שכמות מיותרות להפליא ופתילי־מחמדי חסרי־שחר גלשו־ירדו מכתפיה. אכן, נוצות נאות מעמידות ציפורים נאות; והתוכחות היחידה במימרה זו שמורה לגבר המסרב למסור את הכנסותיו לחרושת זנבות־היענים.
"ג'ים הגדול" דוהרטי היה מודאג. לצדו היתה בריה אשר לא ידע. הוא הרהר בנוצות שקטות־הגונים שהיתה ציפור־גן־עדן זו נוהגת לעדות בכלוב שלה, והתגלות מכונפת זו התמיהה אותו."7
מה מבקשת לומר הבחירה החוזרת ונשנית שמעצבת את גיבורי סיפורים אלה באותה התבנית, על פי אותו המתווה ותחת אותו שם?
ג'יימי8 הוא צורת הקטנה של השם ג'יימס.
ג'יימס הוא הגרסה הלטינית לשם יעקב.
היכן נפגשים שוטר, זבן, פורץ כספות, נער תפנוקים ושומר יערות?
בהשוואה ליעקב, בעת גניבה הבכורה מאחיו עשו.
"וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת וַתַּלְבֵּשׁ אֶת יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן. וְאֵת עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים הִלְבִּישָׁה עַל יָדָיו וְעַל חֶלְקַת צַוָּארָיו."9
יצחק קבע פגישה עם עשו אך במקומו מגיע יעקב, לבוש כאחיו – בדומה לג'יימי החבר, המופיע לפגישה בלבוש שוטר מקופי (מקץ עשרים שנה), פקיד גבייה המתלבש להיות האדם שאינו (עוברי אורח בארקדיה), פורץ הכספות המסתיר את זהותו הקודמת בבגדיו ההדורים (החזרה למוטב) וגיבור המתגלה כגיבור האמיתי, על אף מה שחשבו עליו (ג'יימי הייס ומיורל).
ואם נדרשת הוכחה נוספת, הרי היא מצויה בווידויו של גיבור איש איש ויכולתו: "אני רוצה שתבין שאני נוכל. במערב אני ידוע בשם עשיו הטרזן, כייס, מלסטם־במסיבות, מתגנב־מן־החלון, פושע, מפצח־קופות, חכם לכל פריצה, קלפן־נוכל והרמאי הערום ביותר ממערב לרציף־המעבורת שברחוב העשרים ושלושה – זו פרשת־החיים שלי. זה בשביל להראות לך שאני גלוי – אתך."
"ייקח האופל את קרן הזקן וסיפורי־הדגים שלו," אמר ויינינג לנפשו בחדוה כבושה, עם שפישפש בכיסיו למצוא כרטיס־ביקור. "מבטאים את זה 'ויינינג', […] ואני אנהג איתך גילוי־לב באותה מידה. אני סתם מין הולך־בטל, אני משער, וחי על הכסף של אבא שלי. במועדון קוראים לי 'נעזב־בדואר'. מעולם לא עבדתי אפילו יום אחד בימי־חיי; ולבי אינו נותן לי לדרוס תרנגולת כשאני נוהג במכונית. בסך־הכול הרי זה סיכום סמרטוטי למדי."10
נראה כי גם אופן הצגת הדמויות מהדהד לתיאור יעקב ועשו אחיו – "וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים"11 – שכן שמו הפרטי של ויינינג הוא ג'יימי, הלוא הוא ג'יימס, הלוא הוא יעקב.
אופנה יכולה להכיל היבטים מעמיקים ונרחבים יותר ממה שנדמה לכאורה. בהתעסקות בלבוש יש הרבה מן הסגנון האישי – כלי לביטוי חיצוני של עולם המתחולל בפנים. המימרה "הבגד עושה את האדם", כפי שהיא משתקפת בסיפורים אלה, מסבירה אפוא לא רק על הנגלה לעין אלא על מה שמשתקף באמת – לפני ולפנים, בכנות ובשקר.
כשש מאות סיפורים קצרים כתב או. הנרי.
כשהוא בוחר לחזור ולהשתמש באותו השם בכמה וכמה יצירות, הוא לא עושה זאת מתוך עצלות או הסתמכות על חולשת זיכרונם של הקוראים.
דווקא להיפך.
הכוונה, כמו בכל מעשה תרמית טוב, מסתתרת בין השיטין…
