על שלושה דברים העולם עומד – עיון במחזה "שלוש אחיות" לאנטון צ'כוב
על שלושה דברים העולם עומד
עיון במחזה שלוש אחיות וסיפורים נוספים מאת אנטון צ'כוב
שלוש אחיות הוא מחזה מוזר.
ראשית, אפילו בהשוואה למחזותיו האחרים של אנטון צ'כוב, הוא ממועט עלילה באופן כמעט סגפני.
שנית, הוא עמוס בדיבורים שאינם מקדמים רעיון מבלי להפריך אותו, לפחות פעמיים, במהלך כל מערכה ומערכה.
שלישית, וזו אולי הנקודה המוזרה ביותר, זהו מחזה הסותר את עצמו כשאינו מעמיד (רק) שלוש אחיות במרכז התמונה, כמתבקש מן הכותרת המחייבת.
שלוש האחיות – אולגה, משה ואירינה – הן למעשה חלק ממשפחה שלמה: יש להן אח בשם אנדרי1, גיס בשם קוליגין, גיסה לעתיד בשם נטליה (נטשה), משרתת זקנה בשם אנפיסה ועוד מספר דמויות גבריות של מאהבים ומחזרים הסובבים אותן ללא הרף.
המערכה הראשונה נפתחת בשעת צהרים שופעת אור, שמחה ועליצות. מצב הרוח מרומם אצל אירינה הצעירה, שזהו יום הולדתה, ואפילו אצל אולגה, הנרגשת כל־כך עד שאינה מסוגלת לשבת ליד השולחן ולבדוק את מחברות תלמידותיה2.
תחושת עקצוץ מאושרת זו אינה רגש טבעי המאפיין אותה, שכן אולגה אינה טיפוס מאושר מטבעו. אפילו דיבורה הראשון – המשפט הפותח – הוא על זיכרון מותו של אבי המשפחה, שנפטר לפני שנה בדיוק. מעגל המוות הנשזר בראשית החיים אינו מקרי; מחשבה נטולת עצב זו ("אך הנה חלפה שנה ואנו זוכרות זאת בקלות"3) רומזת להלך הרוח השולט במחזה כולו: הכול עובר, הכול נשכח ואיש או דבר אינם נלקחים ברצינות4. המוות הוא התחנה הסופית, המעיבה על טעמן של כל התחנות הקודמות לה, תחנות המגלמות בתוכן את כל האפשרויות שיש לחיים להציע ואשר לא תוכלנה להתממש לעולם.
הניגוד בין מזג האוויר הקודר של יום הלוויה דאז5 לבין יופיו של יום ההולדת היום מייצג את רגשות בנות המשפחה ביחס למושא שאיפתן הנכסף – "מוסקבה": אולגה מחשיבה אותה למולדתה, חשה עצמה בגלות בעיר פלך זו – הקרה, הגשומה, המבודדת6. אירינה אינה זוכרת את מוסקבה, וודאי לא כפי שאולגה זוכרת אותה (וכיצד תוכל?). אין זאת אלא שגעגועיה מופנים אל התקווה שהמושג "מוסקבה" טומן בחובו. על כן, כשאולגה מעלה את זכר אביהן המנוח מטיחה בה אירינה "לשם מה הזיכרונות!"7 – חותרת בלהט אל עתיד פיוטי, משוחרר מזיכרונות כואבים. עם זאת, זיכרונות אלה הם שמעוררים את משאלת לבן העמוקה ביותר: לשוב אל הפריחה, החום והשמש, אל גן העדן הנפלא שממנו נעקרו והוגלו בצער כה רב, אחת־עשרה שנים קודם לכן.
משה אינה שותפה לתחושותיהן העליזות של אירינה ואולגה8: היא קוראת ספר כשמגבעתה על ברכיה – מוכנה לקום וללכת בכל רגע. אולגה נוזפת בה על שריקתה9 הקוטעת את חדוות היום ואת חווית הזיכרון, אך משה ממשיכה בשלה – קודרת, שותקת, מנותקת מההתנהלות העליזה סביבה10.
קוליגין בעלה הוא אדם טוב ונדיב, גם אם יבש ונטול מעוף, מלומד המשולל הבנה מעמיקה על אודות המציאות11, גבר המתייחס יפה לגיסותיו ואוהב את אשתו עד כלות. אך משה אינה אוהבת את קוליגין ולא את החיים הבינוניים שהוא כופה עליה, בשמחה רבה כל־כך12.
קוליגין ואולגה, שניהם מורים. אך בעוד קוליגין רווה רוב נחת מעבודתו – נמצא עד אחת־עשרה בלילה בבית הספר ומרגיש עצמו מאושר13, אולגה, אשר עובדת את אותן השעות, חשה זקנה, מכוערת ותשושה. ראשה כואב עליה כל הזמן, עצביה גועשים בה בסערה עד להתפקע. דמותה משיקה דמיון ניכר למאריה ואסילייבנה, גיבורת סיפורו של צ'כוב בעגלה, כמו היה מדובר באותה האישה ממש: גם מאריה ואסילייבנה גרה בעברה במוסקבה, בת להורים שנפטרו בינתיים. גם היא חשה בראשה כל יום – כל היום, ועסוקה תמיד בענייני התלמידים, הבחינות ובית הספר.
אולגה מורה זה ארבע שנים. מאריה ואסילייבנה מלמדת כבר שלוש־עשרה שנים. אין זה הבדל פעוט של ותק מקצועי; אחרי ארבע שנים אולגה מותשת, מתוסכלת, רגוזה, אך עדיין מפעמת בה נחישות מעודדת ("חיינו עוד לא תמו. נחיה נא!14). מאריה ואסילייבנה, המשגיחה בעוולות ובאי־הסדריםהפושים בכול, אינה מוצאת עוד טעם בשום דבר15.
גם בעגלה מתרחש באביב, המגיע לאחר חורף "קשה, אפל [ו]ארוך"16, אך חמימותו המלבלבת אינה נושאת כל הבטחה עבור מאריה ואסילייבנה. גורלה כבר נחרץ; השגרה החד־גונית, המיואשת והמייאשת מוכרת לה עד זרא והיא אדישה ליופי הנפרש בין "נשיקת האביב" ל"שמים […] הנהדרים"17.
לעומתה ולעומת אולגה, מאמינה אירינה באפשרות לאושר, הטמונה דווקא בעבודה: "כשהתעוררתי היום, קמתי ורחצתי פני, פתאום נדמה לי, שהכול ברור לי בעולם הזה, ואני יודעת, איך צריך לחיות […] אני יודעת הכול. האדם חייב לעמול, לעבוד בזיעת אפיו, יהיה אשר יהיה, ובכך בלבד התכלית והטעם של חייו, אושרו, שמחותיו. מה טוב להיות פועל, הקם בהשכמת הבוקר ומנפץ אבנים ברחוב, או רועה צאן, או מורה, המלמד תינוקות, או נהג קטר במסילת הברזל […] לאו דווקא בן אדם – מוטב שתהא שור, מוטב שתהיה סוס פשוט, ובלבד שתעבוד, ולא אישה צעירה, הקמה בשעה השתיים עשרה בצהרים, אחר כך שותה קפה על מושבה, אחר כך מתלבשת שתי שעות רצופות […]. הו, מה נורא הדבר!"18
אירינה מצרה על השעמום; לדידה הוא חמור עד כדי כך שאפילו עבודת פרך טובה ממנו. צ'כוב חוזר על ביטוי זה גם אצל מאריה ויקטורבנה, גיבורת סיפורו חיי, שהאמינה בעבודה בכל מאודה19 עד שהתבדתה באופן צורם ומאכזב20, וכן אצל ורה, גיבורת בבית אבא, אשר חשה בדיוק את אותן התחושות21 ונישאת לבסוף לגבר שהיא אינה אוהבת, נידונה לחיים שאין בהם דבר22. גם אירינה כמעט נישאת לגבר שהיא אינה אוהבת, הבארון טוזנבך, רק כדי למלא את מחויבותה, רק כדי לעשות משהו. כשטוזנבך נהרג בדו־קרב, היא מחליטה להקדיש עצמה לעבודתה החדשה בהוראה, להתמסר כל כולה לבית הספר ולתלמידים מתוך תחושת שליחות23, אשר תוביל אותה וודאי להיות בבואתה של אחותה הבכורה אולגה ומקבילתה התאומה, מאריה ואסילייבנה24.
אכן; העבודה גרמה לאירינה לרדת במשקל, להתכער ולהתענות – כפי שגרמה לאולגה. אירינה, שהשוותה את כמיהתה להשתוקקותו של אדם צמא למים ביום שרבי במיוחד, חשה כעת שאין תכלית למעשיה והיא אינה מוצאת בהם לא סיפוק, לא הגשמה ולא מימוש25. אפילו כשבאה אליה אישה מבולבלת שבנה נפטר, היא מגיבה אליה בחוסר רגשיות ובהעדר סבלנות בולט, שעליהם היא מצטערת עמוקות לאחר מכן.
עובדות אלה מעלות בהכרח את השאלה – האם אירינה באמת משתוקקת לעבוד או שמא מדובר במחשבה רומנטית נוספת, כדוגמת המחשבה על "מוסקבה"?26
אושרה הראשוני בתחילת המחזה נולד מתוך תקווה לאפשרות רחבה יותר מקיומה המצומצם. אך האביב התחלף לחורף במערכה השנייה וללילה במערכה השלישית. כשהלב מתקרר גם הטמפרטורות צונחות. מזג האוויר ושעות היממה הולמים את המצב הנפשי המתדרדר – לא רק של אירינה, אלא גם של אחיותיה, המאמינות כולן ב"מוסקבה", בהזדמנות הנמצאת תמיד בכל מקום שאינו עיר פלך זו, שבה אין סיבה להשקיע או במה. אך גם במוסקבה לא תוכלנה האחיות להיות מאושרות, כמו כל אדם המבקש את מה שאינו מעוגן במעשים או בחיבור ממשי למציאות27.
אנדרי, אחיהן, חווה את החיים בדרך אחרת; כמי שחש שאביו דיכאו בדרישותיו להשכלה28, הוא מעלה במשקל כביטוי חיצוני לתהליך השתחררותו מהעול המכביד. הוא אינו תולה את אושרו בעיר כזו או אחרת אלא בו בעצמו – ביכולתו השכלית ובהישגיו המלומדים. אולם אנדרי, שפתח את המחזה כמועמד מבטיח למשרת פרופסור, משתחרר אט־אט ממימוש השאיפות שנתלו בו29 והופך למזכיר המועצה האזורית, מתבוסס בתפקיד סתמי ומבכה את שעמומו, כאירינה, פורק כל עול של אחריות ולמעשה מחליף דיכוי אחד בדיכוי חריף בהרבה30.
במובן מסוים, נדרש אנדרי למלא את החלל שהותיר אחריו אב המשפחה המנוח, ואולם אין הוא אלא תחליף עלוב לאיש הצבא בעל המשמעת הנוקשה והדרישות התובעניות. אנדרי נשלט לחלוטין מצד פחדיו ומצד כניעתו המוחלטת בפני הנשים שבחייו – לרבות אשתו נטשה.
התנהלותם העקרה של בני משפחת פרוזורוב נטולת עשייה או שינוי, התקדמות, או אפילו התפכחות.
המחזה המציג את קורותיהם מדבר על הרצון ושברו, על תקווה שייתכן ומעולם לא הייתה מבוססת ועל האכזבה מכך שלעולם לא תוכל להתגשם.
ניפוץ חלום של ממש התרחש רק אצל אירינה, הצעירה הלובשת לבן כצבעם של התום והטוהר, ניגוד לשמלתה השחורה של משה ולאחרית גורלה, לאחר שכשלה למצוא את הפיוטיות שחיפשה ברעיון נשגב שקרס לנגד עיניה כאשר החלה לעסוק בו, הלכה למעשה.
משה לבושת השחורים נעה מלכתחילה כמטוטלת על ציר הייאוש־תסכול־שמחה־עצב, ממורמרת בנישואיה לגבר שאינו חכם כפי שחשבה, מבכה את אובדן עלומיה, מיוסרת באהבתה לוירשינין הנבון והמרשים, איש הצבא הנשוי העוזב אותה לתמיד.
גם אולגה פותחת את המחזה בגרעון נפשי שרק הולך ומעמיק; היא מנסה לכסות עליו, להצניע את המשקעים והתחושות הקשות, אך הן מבצבצות ועולות, ניכרות יותר ויותר ככל שהצלחתה המקצועית מטפסת גבוה בסולם הדרגות. כיצד הפכה להיות מורה? במה באמת רצתה לעבוד? מדוע אין היא מרוצה במקום שבו קוליגין זורח מאושר?
אולגה לובשת כחול כמעמד הפועלים – כהות מפוכחת, אך עדיין לא שחורה כראייתה של משה. היא מאמינה שאהבה אינה דרושה לנישואין, ועדיין אין היא נישאת – לא לפני המחזה, לא במהלכו ולא בסיומו.
מה היה הרגע שגרם לאחיות לסגת?
ואולי הייתה זו שרשרת של רגעים, של ויתורים, של החמצות?
אולגה, משה ואירינה מרגישות את חסרונו של דבר מהותי אשר נשלל מהן, אך לא יודעת בדיוק מהו או ממה הוא נובע31. כמו אנדרי, הן רדופות מצד טעויותיהן32, אך לא רודפות אחר מטרותיהן. נדמה שכל בני המשפחה עסוקים במחויבות להגשים את העטיפה החיצונית ולא את הדבר אותו הם רוצים באמת להשיג.
הדמות החריגה במרקם הנוף המדוכדך הזה היא נטשה.
נטשה אינה מדוכדכת. למעשה, היא מאושרת לחלוטין בחייה, הגיבורה היחידה שיש לה בעבור מה לחיות – ילדים, בית, מאהב, בעל. אולגה רווקה, משה נשואה שבע שנים ללא ילדים ואילו נטשה משגשגת. יכולה הייתה להיות ממורמרת, אומללה כמו גיבורת יום הפטרון הקדוש, אך היא נוטלת כיוון שונה בתכלית וממלאת את חייה בתוכן ובסיפוק עצמי רב33.
בשונה משמלותיהן החד־גוניות של שלוש האחיות, לובשת נטשה שני צבעים בשני חלקים: חצאית צהובה עם חולצה אדומה, שמלה ורודה בעלת חגורה ירוקה. על אף חריגותה בנוף, נטשה אינה ביקורתית כלפי עצמה, אלא דנה עצמה תמיד לחיוב; כבר מהופעתה הראשונה היא רווה נחת מהופעתה – ללא קשר לנסיבות34.
נטשה הקרתנית המחווירה בצל תחכומן של בנות הכרך במערכה הראשונה35, הופכת במערכה השנייה לבעלת הבית; היא משגיחה על המשרתים בדאגה, מחנכת את בעלה ומעירה על משמניו ("לארוחת הערב ציוויתי להכין חלב חמוץ. הרופא אומר, כי אין אתה צריך לאכול אלא חלב חמוץ בלבד, שאם לא כן, לא תרזה"36), מסלקת את אירינה מחדרה ("חביבתי שלי, יקירתי שלי, עברי לפי שעה לחדרה של אוליה!"37), מונעת מאורחים לפקוד את ביתה ולא מפסיקה לדבר על נפלאות ילדיה. כשפורצת שריפה במערכה השלישית, אין היא נוקפת אצבע כדי לעזור; אמנם היא אומרת שמחובתם של העשירים להזדרז במתן עזרה לעניים, אך זהו רק האופן שבו היא מבטאת את תפיסתה על אודות עצמה: אישה עשירה, חשובה ומכובדת. נטשה היא אישה המרוכזת תמיד בנטשה, תמיד על הצד הטוב ביותר, תמיד על חשבון כל האחרים38.
אישיותה האמיתית פורצת דווקא בחברתה של אנפיסה: "במעמדי אל תעיזי לשבת! קומי! לכי מפה!"39. אולגה מתייחסת בכבוד ובדאגה למשרתת המבוגרת בת ה־82 אך נטשה נוהגת בה בזלזול של מטרונית יהירה. כשאולגה מטיפה ומוכיחה אותה על התנהגותה, נטשה אמנם מתחרטת לרגע – אך לא על מעשיה כלפי אנפיסה, אלא רק משום שציערה את גיסתה. ברם לא חולפים רגעים ספורים ונטשה ממשיכה בשלה – מכנה את אנפיסה "הגנבית הזקנה […] התרחית הזקנה […] המכשפה הזקנה!"40, מתרגזת, נסחפת ושוכחת את עצמה כשהיא צועקת על אולגה "אל תעיזי להרגיז אותי! אל תעיזי!"41 ומסלקת אותה לגור בקומה התחתונה, כפי שעשתה לאירינה, כדי למנוע את מריבותיהן (כאילו באולגה תלויה האשמה).
נטשה נוהגת באנפיסה מי שמתרחקת, נשוכת נחש, מכל מה שמזכיר את עברה הפחות יפה, הפחות חשוב, הפחות מוצלח. אנפיסה היא דמות ראי מבוגרת למה שיכולה הייתה נטשה להיות אלמלא נישאה לאנדרי והייתה למה שהייתה: גברת מכובדת בעיני עצמה42.
השתנותה של נטשה היא לכאורה בלבד43, מהפך למראית עין. לעומתה, שלוש האחיות נותרות פחות או יותר קבועות באפיונן, מתבוססות עמוק יותר ויותר באכזבותיהן, ייאושן ותסכולן.
ההצגה חברות הכי טובות44 נוגעת בחברותן ההדוקה של שלוש נשים – בזמן הווה ובזמן עבר. שלוש החברות, כמו שלוש האחיות אצל צ'כוב, לבושות בצבעים מאפיינים, אלא שמלבדן אין דמויות נוספות על הבמה והמיקוד הוא בנשים עצמן וביחסיהן האחת עם רעותה.
הסדרה אבדות ומציאות45 כבר הרחיבה את היריעה כאשר סקרה את חייהן המלאים של שלוש אחיות בתוך ומחוץ למערכת המשפחתית המצומצמת של שלישייה נשית, בנימה כועסת, מתוסכלת, מרירה וסוערת.
גם הסרט שלוש אמהות46, נוגע במרקם יחסיהן של שלוש אחיות בצעירותן ובבגרותן, בדומה לחברות הכי טובות. עם זאת, בשונה מנימתו המבודחת של המחזה, מתנהל שלוש אמהות באווירה קודרת, מהורהרת, רווית סימני שאלה ותחושות אשם. בתווך עומד הסרט שיחה ממתינה47 הבוחן את מערכת היחסים הקרובה־מתקוטטת־משעשעת־עצובה לפרקים של שלוש אחיות נוכח מצבו הבריאותי המתדרדר של אביהן המבוגר, וכמובן חנה ואחיותיה48, הסוקר את מערכת היחסים בין שלוש אחיות (ובני זוגן) במשך שנתיים ימים.
ושלוש אחיות?
אפשר היה לדמיין, דווקא לאור הכותרת שאינה מותירה כל מקום לספק, שעניינו של שלוש אחיות יהיה שלוש האחיות – יחסיהן בינן לבין עצמן, ביחס לעצמן או אפילו ביחס לאחרים. למרבה ההפתעה, זהו הדבר היחיד שלא מתקיים במחזה.
אמנם נכון: האחיות קשורות אחת לשנייה, דואגות אחת לשנייה, מתוודות בסודותיהן הכמוסים ביותר האחת באוזני השנייה ונותרות מלוכדות על אף הקשיים, אולם יחסיהן אלה אינם העיקר – לא במחזה ולא בחיי האחיות עצמן.
גם התנהלותן ביחס לאחרים משוללת גרעין עלילתי רב־משקל, כזה שמערער, מאתגר או מארגן מחדש מערכים חברתיים וחוצץ בין מה שקדם למחזה לבין מה שהשתרר אחריו.
שלוש אחיות אינו מעמיד את אולגה, משה ואירינה במרכז התמונה אלא כרקע מאוכזב ומתוסכל שעל גבו פועלות וחיות שאר הדמויות שבמחזה:
אנדרי, המתקשה לממש את יכולותיו, כדרך שבה אירינה כושלת לממש את שאיפותיה.
וירשינין, הפוצח ברומן עם משה, כנראה מתוך בריחה הדדית – שלה מנישואיה המתסכלים ושלו מנישואיו לאישה מטורפת על סף שיגעון49.
צ'יבוטוקין, הרופא הצבאי שכל שנותר ממנו הוא רק זיכרון של ימים עברו, שעתיד גם הוא להתמסמס ולהיעלם, ו־וסיל וסיליביץ' סוליוני, הרדוף על ידי אסונות העבר, מזליף על עצמו בושם ללא הרף, מנסה שוב ושוב להטביע עצמו בריח – למחות מעליו את ניחוח הפגר שדבק בו, את ריקבון אי־השפיות.
שלוש האחיות הן אפוא מצע להבעת רעיון, שכבר הובע בסיפורים אחרים מאת צ'כוב: הניסיון הנואש והנואל לסתום את החלל שנפער בליבן של דמויות בדיון המייצגות יצורי אנוש – אך לשווא. זהו מחזה המבטא את חוסר הרצון או אולי את חוסר היכולת לממש מעשה חיובי־יצרני־מועיל במציאות, מסיבות שתלויות גם בנפשם החולמנית של גיבוריו.
"לפנים הייתה האנושות מטופלת במלחמות, במלאותה את כל הווייתה במערכות קרב, פשיטות, ניצחונות, עכשיו כל זה חלף ואיננו והניח אחריו חלל עצום וריק, שלפי שעה אין במה למלאותו; האנושות מחפשת בלהט – נפש וכמובן תמצא. אח, מי ייתן ויהיה זה בהקדם! […] אילו […] צירפו לאהבת העבודה את ההשכלה, ולהשכלה את אהבת העבודה."50
אילו.
ה"אילו" אצל שלוש אחיות הפך ל"ללא הואיל".
ואצל הצופים?
"על שלושה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים."51
וירשינין של צ'כוב שואף לעולם שבו מתקיימים שני חלקיו הראשוניים של המשפט.
כיצד יתממש ביניהם גם החלק השלישי?