על קוצו של מפגש
על קוצו של מפגש
עיון בסיפור פגישה לאנטון צ'כוב
בסיפורים ובסרטים הקצנה היא צורך הכרחי: בלעדי גורם חזק שיניע את העלילה, ההתרחשות עלולה להצטייר כסתמית, לא מרגשת ולפיכך מחוסרת עניין. אולם במציאות ייתכנו אירועים, מפגשים והיכרויות שחשיבותם אינה נמדדת על פי הדרמטיות המוצגת לראווה אך הם המפתח לשינוי מהותי, אולי המהותי ביותר, בחייו של אדם. האופן המכונן שבו הם מעצבים אותו מחדש עומד בסתירה לאגביות הארעית שמתוכה נוצרו, ואין בניגודיות זו כדי לגרוע מהשלכותיו המטלטלות של המפגש או של המהפך שהוא מחולל (או יכול לחולל) בקרב הגורמים המעורבים.
סיפורו של אנטון צ'כוב, פגישה1, עוסק בפגישה אקראית בין שני אנשים זרים, ללא כל זיקה או קשר ביניהם. תוצאותיה ידועות, אולי, כבר למן ראשיתה שהרי צ'כוב, כמו צ'כוב, אינו רוקח עלילות שמאמינות בכוחה של האנושות לשנות את הרגליה, ובכל זאת. פגישה זאת טומנת בחובה אפשרות להכרה עצמית שכמוה לא הזדמנה וגם לא תזדמן שוב (ככל הנראה) בדרכם של גיבורי הסיפור, מזמנת להם שעת כושר נדירה להתפכחות ושינוי ששניהם מקפידים להחמיץ.
"יֶפרֶם דֶניסוֹב הביט בתוגה בארץ השוממה שמסביב. הצימאון העיק לו, וכל אבריו דאבו. סוסו, שמזמן לא בא מזון אל פיו, מיוגע גם הוא, מלוהט מן החום היוקד, הרכין בעצב את ראשו. הדרך ירדה בשיפוע מן התלולית ואחר כך חמקה אל תוך יער ענקי של עצים מחטניים. צמרות העצים התמזגו במרחק בכחול השמים, והעין קלטה רק את מעופן העצל של ציפורים ואת רטט האוויר, שכמוהו רואים בימי קיץ חמים מאוד. היער נערם שכבות־שכבות ונמשך במרחק לגובה הולך ורב, והיה נדמה שאין סוף למפלצת הירוקה המפחידה הזאת."2
יפרם הוא אדם בשליחות דתית, בעיצומו של מסע לגיוס כספים למען כנסייה שנחרבה בשריפה. חברת אנשים דרושה לו שעה שהוא נע ונד, אבוד ובודד, בשממה אנושית וגיאוגרפית3. המוות עוטף אותו בשתיקה שאין מי שיפר; עיניו מביטות על העולם במרה שחורה ומגלות מדבר. סוסו והטבע סביב (סבך קוצני של עצים דוקרניים, אוויר מחניק, ספוג ריחות של טחב, עלים מרקיבים ויתושים צמאי דם) הם ביטוי חיצוני למהותו הפנימית של אדם עני מרוד4, שכמעט ואינו תופס מקום במרחב, חי ולא חי בעת ובעונה אחת.
"יפרם נסע מכפר הולדתו שבפלך קוּרסקָיָה […]. מגלגל את דבריו על לשונו בעצלתיים, סיפר […] כיצד אצלם במלינובצקי, אור ליום אליהו הנביא, הכה ברק בכנסייה. המוז'יקים והמשרתים בקודש היו, כמו להכעיס, בשדה. הכפריים שנשארו ראו את העשן, ביקשו לצלצל בפעמון הכנסייה, להזעיק את כל העם, אך נראה שאליהו הנביא בערה בו חמתו, הכנסייה הייתה מוגפת, והאש פשטה בן־רגע בכל מגדל הפעמונים כולו […]."5
יום אליהו נחשב לחג לאומי6, המציין את האירוע בו הביס הנביא את כהני הבעל בהר כרמל7. במסורת הסלאבית העממית נחשב אליהו לאדון הרעם8, המעניש באכזריות את המזלזלים בקדושת יומו, והנה המוז'יקים ואפילו כהני הקודש בכפרו של יפרם, חיללו במזיד את הקדושה כשעבדו בשדה, כפי שיפרם מעיד בסיפורו (מבלי, אולי, להבין בדיוק את אשר הוא אומר9). שריפת הכנסייה10, הקרויה על שמה של צלמית11 אם האלוהים מקזאן12, הייתה (מבחינה אמונית) עונש ישיר על חטאיהם של המוז'יקים והכוהנים13, עניין ההופך את מסעו של יפרם למיותר וחמור מכך – למתריס (גם אם מבלי דעת) כנגד החלטה שמימית, בניסיונו לתקן שגיאה שאין לנסות לתקנה מלכתחילה14.
"ממש בשולי הדרך שכב לו, ראשו מונח על תלולית של קן נמלים, מוז'יק ארך־רגליים כבן שלושים, בחולצת כותנה ובמכנסיים צרים, שמוז'יקים לא נוהגים ללבוש כמותם, תחובים לתוך מגפיים קצרים שגונם חום דהוי. סמוך לראשו התגולל כובע מצחייה של פקידים בשירות הציבורי, שדהה כדי כך שרק לפי הכתם שנשאר מסמל המתכת אפשר היה לנחש את צבעו המקורי. המוז'יק שכב בחוסר מנוחה: כל העת, שעה שיפרם בחן אותו, הרתיע בידיו וברגליו לסירוגין, כאילו הטרידו אותו יתושים או הציקה לו מחלת הגרדת. אך לא לבושו ולא תנועותיו, שום פרט בו לא היה מוזר יותר מפניו. יפרם לא ראה פנים שכאלה בכל ימי חייו. הן היו חיוורות, דלילות שיער, עם סנטר שבלט קדימה, עטורות בלורית, ודמוּ בצדודיתן לירח במולדו; האף והאוזניים היו זעירים להדהים, העיניים קבועות בנקודה אחת בלי למצמץ, כעיני שוטה או אדם מוכה תימהון, וכמו כדי להכביר על מוזרותן של הפנים נראה הראש כולו פחוס מצדיו, כך שחלקה העורפי של הגולגולת התקמר לאחור בחצי עיגול מדויק."15
השם קוזמה נגזר משמם של שני קדושים נוצריים: קוסמו מאיומה16, בישוף ופייטן מהכנסייה האורתודוכסית הנוצרית, וקוזמה יקורמסקי17, שהקדיש את חייו לעבודה דתית לאחר שקול שמימי ציווה עליו ליטול על עצמו את שבועת הנזירות18.
קוזמה הבדיוני רחוק שנות אור מהקדושים הנוצריים שעל שמם הוא קרוי: עבריין לשעבר19, שחצן וזחוח20, מי שהרושם21 חשוב לו רק במידה שהוא משרת את רצונותיו22 ומילים חשובות לו יותר ממעשים23. לעומת יפרם, אדם עגמומי ויבש24, שכל הנמצא סביבו לוקה אף הוא באותה נימה דיכאונית וקודרת, קוזמה הוא צעיר סוער, חברותי, קולני ונמרץ, שאינו מפחד ללכת בדרך משלו, על פי רצונו או גחמתו, מתחבר בקלות לאנשים ומרגיש בנוח בכל מקום ובכל מצב.
יפרם חי אך ורק למען ה"מטרה הנעלה" – צדקה ודת25 ואילו קוזמה הוא טיפוס קל דעת26, המשחית את זמנו בשתייה ובבילויים עקרים.
קוזמה מתעניין (שלא לומר מחטט) בנושאים כספיים – לא כדי להתפרנס אלא כדי לתהות על מידת ממונו של האדם הנקרה בדרכו27 ולהפיק ממידע זה את התועלת היחידה שהוא מכיר. כך הוא גונב את הכסף שגייס יפרם כששניהם מתאכסנים למשך הלילה בביתה של זקנה בשם אַבדוֹטיָה28, פוגע לא רק ביפרם אלא בכל האנשים שתרמו לשיקום הכנסייה ואף בגבירה מקזאן, מגינתה. אף על פי כן, הדבר היחיד המפריע לקוזמה הוא תגובתו של יפרם לכל העניין, או – ליתר דיוק, העדר תגובתו הנחרץ:
"יפרם דיבר בבלי רצון, בשלווה, ופניו היו אדישות וחסרות מבע, כאילו באמת לא הצטער על אובדן הכסף, או ששכח על אבידתו. ניכר בו בקוזמה שאדישות אשר כזאת לאבידה ולפשע עוררה בו מבוכה ורוגז. הוא לא הבין את פשרה.
טבעי שמשיבים על עלבון בתכסיס של עורמה או בכוח, וכך גורר העלבון בעקבותיו מאבק אשר מציב את העולב עצמו בעמדת נעלב. אילו היה יפרם נוהג כדרך בני אדם, דהיינו נעלב, מתחיל להתקוטט או להתלונן, אילו היה שופט השלום דן אותו למאסר או פוסק: "אין ראיות", היה קוזמה נרגע; אך עתה הלך בעקבות העגלה ומראהו כשל אדם שחסר לו דבר־מה."29
מה שקשה לקוזמה אינו החטא או העלבון אלא העובדה שיפים מתעלם ממנו. הוא אינו רגיל לצורה כזו של תקשורת, של העדר התייחסות. השקט המתעלם משליך אותו מהמסלול הקבוע והרגיל של חייו, מעמיד אותו מול הריק והאין30 ומעמת אותו מול עצמו, אך קוזמה אינו יכול לסבול את המעמד הזה31 ועל כן אינו מתמיד בו32. דרכים רבות, מעשיות, מוצעות לו כדי שיוכל לכפר על החטא שחטא כלפי התורמים ואפילו כלפי הכנסייה33 לו רק היה רוצה, אך קוזמה אינו מעוניין. אין בו מקום אמיתי שמכיר בחומרת מעשיו וגם אם היה, ספק רב לו היה מוכן לשנות מהרגליו הקלוקלים ולסור מדרכו הרעה.
קוזמה אינו רוצה להשתנות. לו עצמו לא אכפת שהוא שתיין, חוטא, בטלן ואיש ריב ומדון; לא אכפת לו מה אומרים האחרים על אודותיו34. מבחינתו, הוא חי חיים מאושרים ושמחים, בדיוק כפי שיפרם מאמין שחייו הם חיי מסירות וקדושה, ואינו מבין את העיוות השגוי במסע גיוס הכספים שבשמו הוא מתנהל בעליבות מעוררת חמלה.
"היום העריב, השמש כבר החלה לשקוע, אך המחנק נותר כשהיה. יפרם תשו כוחותיו, והוא אך בקושי הקשיב לקוזמה. אך הנה, לבסוף, נקרה בדרכם מוז'יק שאמר שעד מאלויֶה נותרה עוד וֶרסטָה אחת; וכעבור שעה קלה יצאה העגלה מהסבך, נגלתה קרחת יער גדולה, ולעיני עוברי האורח נפרש כבמטה קסם מחזה חי, שופע אור וצלילים. העגלה התגלגלה היישר לתוך עדר של פרות, כבשים וסוסים אסורי רגליים. מאחורי העדר הוריקו אפרים, שדות שיפון ושיבולת שועל, הלבינה הכוסמת בתפרחתה, והלאה משם נראה מאלויֶה שכנסייתו הכהה כמו נשטחה אל הארץ. הרחק מעבר לכפר שוב נערם היער, וגונו נראה עתה שחור."35
קרחת היער – המקום הכמו־מכושף אליו מגיעים יפרם וקוזמה – הוא זירת נוף שונה מהדרך שצעדו וחיו בה עד כאן. המפגש האמיתי בין שניהם מתרחש כאן, בין דמדומי היום לשברי הקולות36, אך על אף ההבטחה, הלבלוב והחיות, מפגש זה הינו עקר וטפל. מה שממתין בסופו הוא יער סבוך ואפל – העדר והסתר של חיים ותקווה כאחד.
נראה כי בחיים קיימות שתי אפשרויות בחירה: להתקבע או להשתנות. קוזמה מעדיף להמשיך כמקודם משום שזהו המצב המוכר והנוח; יפרם ממשיך כמקודם משום שאינו מכיר בצורת חשיבה המאפשרת חיים אחרים. אפשרות השינוי היא אפשרות שתפיסות קודמות, מושרשות, אינן יכולות לקבל; אפשרות שאינה נשענת על פחדים ומועקות, על הרגלים מקובעים אלא מולידה משהו חדש, בחינה מעמיקה יותר שנדרש אומץ רב וסבלנות עצומה כדי להיפתח אליה ולאפשר לה להוביל לאן שתוביל.
לפגישתם של יפרם וקוזמה היה את הכוח להפוך לאירוע בעל ערך, שיסיט את חייהם מעל הציר המצומצם שסביבו חגו לשווא.
בפועל, סיפור פגישתם הוא סיפור על החמצה – החמצה של אנשים השבויים בדימוי שיש להם על אודות עצמם ועל אודות החיים. האחר שהם פוגשים יכול היה להציע להם את צורת ההסתכלות הנחוצה להם כדי להשתנות, אך הם אינם מנצלים את ההזדמנות הנדירה הנקרית בדרכם וממשיכים הלאה, כפי שתמיד היו, כפי שיהיו תמיד. על כן הפגישה המתקיימת ביניהם, פגישה שיכולה להיות עולם ומלואו, הופכת ללא כלום ולשום דבר.
סיפורו של צ'כוב אינו שייך ליפרם דניסוב וקוזמה ארוך הרגליים; הם היו ויישארו דמויות מאובנות, קפואות ומגודרות בין כותלי תפיסותיהן המאובנות, הקפואות והמגודרות.
הסיפור הזה שייך לקוראים שירהיבו עוז כדי לזהות בו את עצמם37.
יש מפגשים סתמיים לכאורה, ההופכים למפגשים החשובים ביותר בחייו של אדם.
לפעמים, כל מה שנדרש לעשות, הוא פשוט לשים אליהם לב ולתת להם להוביל.
