על צדקה וחתונה

Array
(
    [0] => WP_Term Object
        (
            [term_id] => 2
            [name] => מאמרים
            [slug] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d
            [term_group] => 0
            [term_taxonomy_id] => 2
            [taxonomy] => category
            [description] => 
            [parent] => 0
            [count] => 137
            [filter] => raw
            [cat_ID] => 2
            [category_count] => 137
            [category_description] => 
            [cat_name] => מאמרים
            [category_nicename] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d
            [category_parent] => 0
        )

    [1] => WP_Term Object
        (
            [term_id] => 6
            [name] => עולם התנ"ך
            [slug] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a7%d7%98%d7%92%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%a2%d7%99%d7%aa
            [term_group] => 0
            [term_taxonomy_id] => 6
            [taxonomy] => category
            [description] => 
            [parent] => 2
            [count] => 22
            [filter] => raw
            [cat_ID] => 6
            [category_count] => 22
            [category_description] => 
            [cat_name] => עולם התנ"ך
            [category_nicename] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a7%d7%98%d7%92%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%a2%d7%99%d7%aa
            [category_parent] => 2
        )

)

על צדקה וחתונה

"מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד מִגְּדוֹלֵי כָּבוּל שֶׁהָיָה מַשִּׂיא אֶת בְּנוֹ,
בָּרְבִיעִי זִמֵּן אֶצְלוֹ אוֹרְחִים, מִשֶּׁאָכְלוּ וְשָׁתוּ וְהֵיטִיבוּ אֶת לִבָּם
אָמַר לִבְנוֹ: עֲלֵה לָעֲלִיָּה וְהָבֵא לָנוּ יַיִן טוֹב מֵחָבִית פְּלוֹנִית.
כֵּיוָן שֶׁעָלָה הִכִּישׁוֹ נָחָשׁ וָמֵת
הִמְתִּין לוֹ לֵירֵד וְלֹא יָרַד,
אָמַר: אֶעֱלֶה וְאֶרְאֶה מָה טִיבוֹ שֶׁל בְּנִי.
עָלָה וּמְצָאוֹ שֶׁהִכִּישׁוֹ נָחָשׁ וָמֵת וּמוּטָל בֵּין הֶחָבִיּוֹת.
מֶה עָשָׂה?
הִמְתִּין עַד שֶׁגָּמְרוּ הָאוֹרְחִים סְעֻדָּתָם.
כְּשֶׁהִגִּיעוּ לְבָרֵךְ, אָמַר לָהֶם: רַבּוֹתַי, לֹא לְבָרֵךְ אֶת בְּנִי בִּרְכַּת חֲתָנִים בָּאתֶם, אֶלָּא בָּרְכוּ עָלָיו בִּרְכַּת אֲבֵלִים;
לֹא לְהַכְנִיס אֶת בְּנִי לַחֻפָּה בָּאתֶם – בּוֹאוּ וְהַכְנִיסוּהוּ לַקֶּבֶר.
הִפְטִיר עָלָיו רַ' זַכַּאי אִישׁ כָּבוּל: "לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה." (קהלת ב,ב)"¹

אגדה חז"לית זו מספרת סיפור עצוב, המתחיל בחגיגה ומסתיים באסון גדול: חתן עולה במצוות אביו לעליית הבית כדי להביא יין לאורחי שמחת נישואיו ומוצא את מותו מהכשת נחש. תרחיש דומה, לרבות מסגרת האירועים והנחש, מופיע באגדה חז"לית אחרת, על אודות בתו של רבי עקיבא ערב נישואיה:

"רַ' עֲקִיבָא הָיְתָה לוֹ בַּת.
אָמְרוּ לוֹ הַכַּלְדִּיִּים: אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁתִּכָּנֵס לַחֻפָּה יִשְּׁכֶנָּה נָחָשׁ וְתָמוּת.
הָיָה מֵצֵר עַל הַדָּבָר הַרְבֵּה.
בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם נָטְלָה בִּתּוֹ אֶת הַמַּכְבֵּנָה וְנָעֲצָה אוֹתָהּ בַּכֹּתֶל.
פָּגְעָה בְּעֵינוֹ שֶׁל נָחָשׁ וְיָשְׁבָה בָּהּ.
בַּבֹּקֶר כְּשֶׁנָּטְלָה נִגְרַר וּבָא הַנָּחָשׁ אַחֲרֶיהָ.
אָמַר לָהּ אָבִיהָ: מֶה עָשִׂית?
אָמְרָה לוֹ: בָּעֶרֶב בָּא עָנִי וְקָרָא עַל הַפֶּתַח,
וְהָיוּ הַכֹּל טְרוּדִים בַּסְּעֻדָּה וְאֵין שׁוֹמֵעַ לוֹ.
עָמַדְתִּי וְנָטַלְתִּי מָנָה שֶׁנָּתַתָּ לִי וּנְתַתִּיהָ לוֹ,
אָמַר לָהּ: מִצְוָה עָשִׂית.
יָצָא רַ' עֲקִיבָא וְדָרַשׁ: "וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמַָּוֶת" (משלי י, ב) – וְלֹא מִמִּיתָה מְשֻׁנָּה אֶלָּא מִמִּיתָה עַצְמָהּ."²

שני אבות, שתי חתונות, שני ילדים ונחש אחד.

ההקבלה בין שני הסיפורים מזמנת התבוננות מיוחדת דווקא על נקודות השוני ביניהם: שלא כמו אביו של החתן מכבול, רבי עקיבא מקבל "התראה מוקדמת" על גורלה הצפוי של בתו ביום חתונתה. הוא מתמלא צער רב על התחזית אך נראה כי בזאת מסתכמים מעשיו³, לפחות על אלה שבחרה האגדה לספר. העניין תמוה במקצת, שכן הגדרת מסגרת הזמן יוצרת אפשרות לסכל את שעתיד להתרחש, אלא שרבי עקיבא (על פניו) אינו עשה דבר כדי להיערך או למנוע את הדברים⁴. האם נהג כך מתוך אמונה כי נבואת הכוכבים היא גזרה שאין להימנע ממנה?

בתו של רבי עקיבא אכן ניצלת בסופו של דבר אך לא הודות לידיעתו המוקדמת של אביה: גאולתה באה בזכות מצוות הצדקה שעשתה, מבלי להיות מודעת להשלכות מעשיה או לעתיד הצפוי לה. נקודה זו מעלה תהייה מהותית לגבי מקבילהּ החתן מכבול: גם הוא ביצע לא מצווה אחת אלא שתיים קודם פטירתו המצערת – הכנסת אורחים וכיבוד אב, שעליה מובטחת אריכות ימים⁵ – ובכל זאת מצא את מותו בעליית הגג מהכשתו של נחש, אותו הנחש שארב גם לה אך "נכשל" במשימתו.

מיקומו של הנחש בסיפורו של החתן נראה תמוה: יין, בפרט יין איכותי, נדרש להיות מאוחסן בתנאי לחות מיטבית. באתרים כאלה, מסוג מרתפים תת־קרקעיים, הגיוני למצוא נחשים, המעדיפים את הגנתם של מקומות צוננים וחשוכים, אלא שבאגדת החתן הן היין והן הנחש נמצאים שלא בסביבתם הנכונה וגורמים, כיוון שכך, נזק רב ואסון כבד.

הנחש מעלה כמובן אזכור לנחש המסית והמדיח מגן עדן, אשר פיתה את חווה לצאת כנגד הצו המפורש שלא לאכול מפרי עץ הגן. האם זו הסיבה מדוע דווקא הוא מופיע כסממן מוות עבור החתן והכלה, ביום המסמן את התחלת חייהם החדשים כבוני בית משל עצמם?

"וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן. כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע. וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל. וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת."⁶

היבט הראייה בולט במיוחד באגדה על בתו של רבי עקיבא: היא היחידה הרואה את העני במצוקתו, על אף היותה כלה ביום חתונתה, והיא נועצת את מכבנת שערה דווקא בעינו של הנחש (כאמור, מבלי לדעת כי היא עושה זאת).
מכאן מתבקש לשאול: באם ראתה בתו של רבי עקיבא את העני וניצלה כיוון שכך, מה "החמיץ" החתן בעליית הגג, כך שנמנע לראות או להרוג את הנחש האורב לו בין חביות היין?

כפי שמקדימה האגדה לספר, החתן היה בנו של אחד מגדולי כבול. אין ספק כי בימים שבשגרה, וכל שכן באירוע חגיגי שכזה, היה ביתו מאויש באנשי צוות לרוב, שהיו יכולים (ולמעשה היה זה מתפקידם) לשרת את אורחיו הרבים ולהביא להם יין. יתרה מכך, סביר להניח כי האנשים האמונים על המלאכה היו יודעים בדיוק איזה יין יש להגיש (ולא סתם "יין טוב מחבית פלונית" כפי שמורה האב לבנו) ובכל זאת דווקא החתן, הפטור מכל מלאכה ביום שכזה, נשלח למשימה, על אף שהלכה למעשה לא נותר בה כל טעם, שהרי האורחים כבר "אכלו ושתו והיטיבו את ליבם". יין נוסף זה לא היה אלא התפארות נוספת על סעודת חתונה מפוארת מלכתחילה.

באגדה על בתו של רבי עקיבא קיים מסר המעודד יציאה אל מעבר לגבולות העולם הפרטי והמוכר, אפילו ברגעים הנראים כחשובים וכמרגשים בחיים. גדולתו של המעשה היא בפשטותו, בראייתו את האחר תוך חוסר הסתנוורות מ"האני".
באגדת החתן אין מסר רעיוני שכזה; המוות שבו סתמי, עגום ומיותר⁷.

במסורת האגדות מוזכרת העיר כבול בשתי אגדות נוספות. אחת מהן מספרת את סיפור המעשה על "[…] יהודה והלל, בניו של רבן גמליאל, [שבאו] לרחוץ במרחץ בכבול. אמרו להם: לא נהגו כאן להיות רוחצים שני אחים כאחת. ולא רצו לומר להם מותר, אלא נכנסו זה אחר זה. ועוד, שיצאו לטייל בקרדקיות של זהב בשבת, אמרו להם: לא נהגו כאן לטייל בקרדקיות של זהב בשבת, ולא רצו לומר להם: מותר כן, אלא שלחו ביד עבדיהם."⁸

אגדה זו מובאת במסגרת אגדות נוספות שעניינן: כל דבר המותר על פי דין ונוהגים בו איסור, אין לבטל את המנהג.

כבול, כפי שהיא מצטיירת באגדה זו, היא עיר הכבולה למנהג. גם אם ההלכה מתירה – המנהג אוסר והמנהג חשוב יותר. לכן, אולי, היה חשוב יותר לאב החתן המיוחס להמשיך את הכנסת האורחים גם כשאסון כבד מתרחש ואין כל סיבה מעשית או הגיונית לעשות זאת. מה שנדרש (כביכול) לעשות נתפס כהכרחי יותר ממה שנחוץ ונכון.

עמדה זו מקבלת את חיזוקה מאגדה נוספת⁹ על אודות צדקה המצילה ממוות:

"שמואל ואבלט היו יושבים, והיו הולכים אנשים לאגם.
אמר לו אבלט לשמואל: אדם זה ילך ולא יבוא, יכיש אותו הנחש וימות.
אמר לו שמואל: אם בן ישראל הוא – ילך ויבוא.
הם עודם יושבים, והוא הלך ובא.
קם אבלט, השליך מעליו את משאו, ומצא נחש שחתוך ומושלם בו בשתי חתיכות.
אמר לו שמואל: מה עשית?
אמר לו: בכל יום היינו מטילים לחם ביחד ואוכלים. פעם אחת, לאחד מאיתנו לא היה לחם, והיה מתבייש.
אמרתי להם: אני אקום ואטיל.
כשהגעתי אליו עשיתי עצמי כמי שלוקח ממנו, כדי שלא יתבייש.
אמר לו: מצווה עשית!
יצא שמואל ודרש: "וצדקה תציל ממות" ולא ממיתה משונה, אלא ממיתה עצמה."¹⁰

אגדה זו דומה להפליא לאגדה על אודות בתו של רבי עקיבא: כאן וגם כאן יש נחש אורב, המחוסל בעת המתנתו רוחשת הרעה; כאן וגם כאן ניצל אדם ממיתה בטוחה הודות למעשה צדקה שעשה באמצעות נתינת מאכל לאחר; כאן וגם כאן צדקה פירושה ראייתו של היחיד את מצוקתו של הזולת שעה שאחרים אינם משגיחים בדבר; כאן וגם כאן מסתיימת האגדה במילים "צדקה תציל ממות – ולא ממיתה משונה אלא ממיתה עצמה".

כשחוזר ההולך בחיים, על אף שגורלו כבר נחרץ, שואל אותו שמואל – "מה עשית?", אותה השאלה ששואל רבי עקיבא את בתו. ההולך משיב כי הוסיף בנדיבות שקטה, שאיש אחר אינו מבחין או מודע אליה, שתי חתיכות לחם לקערת האוכל המשותפת כדי שחברו, שלא הביא לחם משלו, יוכל לאכול מבלי להתבייש בחסרונו.

שתי השאלות "מה עשית?" נשאלות על ידי מי שיודע את הגורל הצפוי ובוחר שלא לומר דבר.
שני הנשאלים, ההולך ובתו של רבי עקיבא, יודעים במדויק להשיב על השאלה בתשובה כמעט זהה. לדידם אין כל אפשרות אחרת אלא רק המעשה הזה, מבין מכלול המעשים הנוספים שוודאי עשו במהלך אותו יום, ללא כל ידיעה מוקדמת (משום שההולך, כמו בתו של רבי עקיבא, לא היה מודע לתחזית הקודרת בדבר עתידו המתקצר, הרי שמעשיו נעשו ללא כל מניע שנועד להשפיע על רוע הגזרה אלא אך ורק מתוך ראייה, הקשבה ואכפתיות למצוקת חברו¹¹).

חתונה היא אירוע המבקש לחגוג את איחודם של שני אנשים, הקמת בית והמשכת שושלת ישראל, ואולם נדמה כי בחתונת בנו של אחד מעשירי כבול הטפל עלה על העיקר. מה שעומד במרכז הוא מפגן ראווה של יכולת כלכלית ומעמדית, כמו בקערת האוכל המשותפת, ולא השתתפות שמחה עם הזולת באופן משוחרר מגינונים ומעמדות.

בתו של רבי עקיבא סוטה מן הנתיב הנהנתני־יומרני כשהיא שומעת, מעל לבליל הקולות, את זה שקולו אינו נשמע – מי שאינו חשוב, אינו עשיר, אינו מכובד.
בשונה ממנה, החתן המיוחס עלה במצוות אביו כדי להמשיך את מגמת ההחצנה והפגנת הכוח, היוקרה והרושם.

לא לחינם אומר אביו לעצמו: "אעלה ואראה מה טיבו של בני". כשהטיב מתכתב עם "היטיבו את לבם" ו"יין טוב מחבית פלונית" אין בו טיב ערכי־אנושי אלא טיב של איכות חומרית, חיצונית, מתיימרת.

הרעיון המנחה באגדת החתן הוא העלייה והירידה: האב אומר לבנו לעלות והבן עולה; לאחר מכן האב מחכה שבנו ירד אך הוא אינו יורד; האב מחליט לעלות ועולה אחריו. יש כאן חזרתיות מרובה, אולי אפילו מוגזמת, המתכתבת עם האסון שקורה, כאשר השמחה, עלייה רגשית ורוחנית, מסתיימת באבל, שהוא הירידה הנמוכה מכולן.
לא לחינם מודגש בסיפור רעיון זה: יש מעשים הנעשים למען הזולת והם מעלים את האדם ואת הזולת גם יחד. לעומת זאת, יש מעשים הנעשים בשם העלייה העצמית בעיני הזולת, עלייה ריקה שאין בה אמת ואין בה כנות, והם מסתיימים בצער רב ובמפח נפש גדול.

המכבנה שנועצת בתו של רבי עקיבא בעינו של הנחש מייצגת לא רק את האופן שבו ראתה את העני בשעת דוחקו אלא גם את האופן שבו האחרים לא ראוהו. הנעיצה הייתה עמוקה, חזקה מספיק כדי למשוך את הנחש אחריה ולהוציא את האמת מחושך המסתרים אל האור.
האגדה על אודות החתן מציינת כי "כיוון שעלה הכישו נחש ומת". העלייה הזו, לא רק מההיבט המעשי, הייתה זו שהביאה על החתן את מותו, שהסיטה אותו מן הדרך, שהרחיקה אותו ממה שנכון וראוי היה לעשות¹².

בעת הקמת בית העיקר אינו ה"אני" אלא ה"אנחנו", יחד של השתתפות אמיתית ולא סולם מדידה של הישגים ונכסים.
כדי לראות את האחר לא צריך להיות עשיר או מיוחס; נדרש פשוט להיות אנושי.
האנושיות חורצת את הדין ומשנה גורלות – ממיתה בידי נחש אורב ומובילה לשמחה כפולה ולתחייה מחודשת.
באנושיות כזו, ובה בלבד, טמון המפתח להצלחה, צדקה וצדק של ממש.