על סנדלרים, חלומות וכוחות על־טבעיים

על סנדלרים, חלומות וכוחות על־טבעיים

"החלום, במובן של שאיפה – יעד שאליו אנחנו משתוקקים – הוא חלק בלתי נפרד ממציאות בריאה. ואולם, לא פעם הוא גם המחסום שלנו למעבר למציאות. הוא עלול לשמש לנו אליבי למצב הקיים, ולכן אנחנו עסוקים לא פעם בלטפח את החלום, במקום להגשים אותו."¹

רעיון פיתוח החלום, בפרט לאור מציאות עלובה ומדכאת, מתואר בצורה מוחשית ביותר בסיפורו של אנטון צ'כוב, הסנדלר והסיטרא אחרא. לגיבורו, סנדלר ממורמר בשם פיודור נילוב, יש חיים קשים – "חיים של פרך!" כפי שהוא רוטן ללא הרף – שכן פיודור מתוסכל מכל היבט והיבט שבהם: ממקצועו, מרעייתו, ממצבו הכלכלי. אפילו מהצורך להתפרנס למחייתו הוא אינו מרוצה ומוצא בו טעם לפגם ("לפי איזו שורת הדין, בבקשה מכם, מטיילים הלקוחות, ואילו אני מחויב לתפור למענם? משום שלהם יש כסף ואני קבצן?"²).

פיודור אינו מעוניין באמת להצליח אלא עסוק בלכעוס על מצבו האומלל ובעיקר להתקנא באחרים, בכספם, בחייהם המפנקים. לפי תפיסתו, העושר הוא שי מצומצם המגיע למעטים בלבד וקיומו של אדם עשיר מכתיב ומחייב בהכרח את קיומו "המאזן" של אדם עני. כשהוא "[…] מהרהר בעניוּת שלו, בחיים הקשים ללא קרן אורה, [ו]אחר כך – בעשירים, בבתי המידות שלהם, במרכבות, בשטרי הממונות… [פיודור נסחף לחשוב] כמה טוב היה אילו הפכו העשירים מעט־מעט והיו לעניים שאין להם מזון־סעודה, ואילו סנדלר היה הופך עשיר והוא גופו היה מתרמרם על סנדלר קבצן בערב חג המולד"³.

סיפורו של פיודור, עובדת היותו סנדלר עני ללא הבטחה חיובית באופק, מהדהד לאגדתם הידועה של האחים גרים על אודות סנדלר שירד מנכסיו ושני גמדים המסייעים לו:

"היה היה סנדלר שהתרושש שלא באשמתו כל־כך, עד שלבסוף לא נותרה לו אלא פיסת עור לזוג נעליים אחד. עם ערב גזר את העור לנעליים שרצה לתפור בבוקר המחרת. מאחר שמצפונו היה שקט, הלך לישון במנוחה, הפקיד עצמו בידי האל הטוב ונרדם. בבוקר, אחרי שהתפלל, רצה לשבת לעבוד, והנה ניצבו שתי הנעליים מוכנות לגמרי על השולחן שלו. הוא התפלא והמלים נעתקו מפיו. הוא לקח את הנעליים בידו, כדי להתבונן בהן מקרוב. מלאכה נקייה כל־כך נעשתה בהן, שאף תפר בהן לא היה עקום, כמעשי ידי אומן. עד מהרה נכנס קונה, ומאחר שהנעליים כל־כך מצאו חן בעיניו, שילם בעבורן יותר מהרגיל והסנדלר יכול לקנות בכסף עור לשני זוגות נעליים. עם ערב גזר את העור ורצה למחרת בבוקר לגשת למלאכה במשנה מרץ, אך לא היה צורך בכך, כי כשקם היו הנעליים כבר מוכנות וגם קונים לא נעדרו. הם נתנו לו כסף רב כל־כך, שיכול לקנות בו עור לארבעה זוגות נעליים. ואכן מצא השכם בבוקר ארבעה זוגות מוכנים. כך נמשך הדבר. מה שגזר והכין בערב, היה בבוקר מוכן ומזומן, כך שעד מהרה שבה פרנסתו והייתה מכובדת, ולבסוף היה לאדם אמיד."⁴

על אף נקודת המוצא המשותפת, לרבות העיתוי⁵ והדמיון בין מצבם החברתי והכלכלי של שני הסנדלרים, אגדת האחים גרים נוסכת אווירה חיובית ומלאת אמונה בעוד שסיפורו של צ'כוב מצייר אווירת נכאים קודרת ומשוללת תקווה.

הסנדלר אצל האחים גרים מתפרנס מעבודתו בשמחה וללא התמרמרות. מצפונו שקט משום שהוא יודע כי הוא סיים לעשות את כל מה שהיה מוטל עליו והוא סומך על כוח גדול וחיובי ממנו, שינהיג את העולם (ואת קיומו שלו בכלל זה) לטובה. ואכן, עד מהרה הוא שב לאיתנותו הכלכלית – לא רק הודות לנס הפלאי שהתרחש לו אלא גם, ואולי בעיקר, הודות לעובדה שהוא השכיל לנצל את מצב העניינים המפתיע כדי להצליח בכוחות עצמו⁶. לעומת זאת, הסנדלר בסיפורו של צ'כוב שונא את לקוחותיו וזועם על העובדה כי "יש אנשים הישנים מכבר, אחרים מטיילים, ואילו [הוא יושב] כמין קין שכזה [ותופר] השד יודע למי…"⁷.
על אף שסיפורו מתרחש בערב חג המולד, זמן של ניסים שמעבר לגבולות העולם המצוי (ע"פ אמונת הנצרות), שום נס אינו מתרחש בחייו – לפחות לא נס חיובי.
אמנם בשני המקרים כוחות על־טבעיים מסייעים לשני הסנדלרים, אך הסיוע העקבי והמעשי (שלא לומר המשובח) של שני גמדים מופלאים באגדת האחים גרים אינו דומה לסיוע המרהיב אך המפוקפק והמסוכן של הלקוח בסיפורו של צ'כוב:

""ובכן מה אתה מבקש?" הפסיקו הלקוח.
"הנה זאת אני מבקש, הוד מעלתך, שד איוואַניץ', אם נא חסד תמשכני, עשה אותי אדם עשיר!"
"בבקשה. אבל בעד זה הן עליך למסור לידי את נשמתך!""⁸

דמותו של הלקוח מתכתבת עם דמותו של השטן הפאוסטי⁹, המבקש לקנות את נשמתו של פאוסט בעבור מטרה גדולה יותר ממציאות היום־יום: ידע אין־סופי, אהבת אשה או עושר בלתי מוגבל.

פיודור הוא הפאוסט של צ'כוב¹⁰, הפונה בעצמו אל השטן ומבקש ממנו להגשים את משאלת ליבו, אותה טיפח מימים ימימה: "בראשית דבריו אמר, כי למן ימי ילדותו מקנא היה בעשירים. כל ימיו מיצר היה על שלא כל הבריות כולם כאחד חיים בבתי מידות ונוסעים על סוסים נאים. שהרי קשה הדבר, בשל מה עני הוא? במה נופל הוא מקוּזמא לבּדקין איש וארשה, שיש לו בעיית משלו ואשתו מתהלכת ומגבעת על ראשה? הרי הוא יש לו אותו חוטם, ואותן ידיים, רגליים, ראש וגב כמו לעשירים, ואם כן בשל מה אנוס הוא לעבוד בעוד האחרים מטיילים? בשל מה נשוי הוא למריה ולא לגברת שריח בושם נודף ממנה? בבתי הלקוחות העשירים הוא רואה לעתים קרובות עלמות נאות, אלא שהללו אינן נותנות דעתן עליו כלל ורק לפרקים הן צוחקות ומלחשות זו לזו: "איזה חוטם אדום לו לסנדלר הלזה!" וודאי, מריה אישה טובה היא, מהוגנת, שקדנית, אבל הרי נבערת היא מדעת, וכף ידה כבדה ומכה מכות נאמנות, ואם יש מסיח במעמדה בדברי פוליטיקה או באיזה עניין של לימודיות, מיד היא מתערבת ותוקעת דברי הבאי שאין להם שחר."¹¹

פיודור יודע היטב כי אסור לו לפנות אל הסיטרא אחרא בבקשות, אך כאב ההשפלה והעליבות חזק ממנו. אין בו אמונה כי יצליח להתגבר עליו, להתגבר על עצמו, בדרך אחרת, והוא מרגיש שעליו לנצל את ההזדמנות כדי להגשים את הדבר היחיד לו הוא נכסף מאז היותו ילד. הוא אינו בוחן את עצמו, את מעשיו, את עבודתו, את האופן שבו הוא נכשל ומצליח בהתאם לטיב ההשקעה שהוא משקיע או לא; מבחינתו, הגורל עיוור, מתעתע, שרירותי – אין הבדל בין אנשים כי אם אקראיות של נסיבות, ואם אלה הם פני הדברים, מדוע לא תוכל האקראיות החיובית ליפול גם בחיקו לשם שינוי, גם אם יקרה הדבר הודות להתערבותו של השטן?
לפיודור אין עניין בתאוות ידע ושאיפה להידמות לאל. רצונו להיות עשיר, שכן מאחורי רצון זה מסתתר הרצון להרגיש מכובד. בניגוד למציאות חייו הנוכחית, שבה הוא מושפל ומבוזה חדשות לבקרים, פיודור רוצה לחוש עצמו אדם בעל מעמד וערך ולפיכך נדרש הוא לתקן כמה דברים, לרבות את אשתו מריה, אשה ראויה וטובה שכל חטאה הוא שאינה נפלאה כאותן "עלמות נאות", וגם אינה משכילה ומתוחכמת "כנדרש" (על אף שספק גדול אם פיודור עצמו משכיל ומחוכם דיו כדי להבחין בכך).

הבחירה בשם מריה אינה מקרית, וודאי לא בסיפור המתרחש בערב חג המולד: השם יוצר זיקה למריה אם ישו, הייצוג הטוב והחיובי המובא כנגד כוחותיו השליליים של הסיטרא אחרא, אלא שפיודור, אדם החושב כי התנאים החיצונים הם־הם האשמים במצבו הנוכחי הגרוע בעוד שהוא, ללא ספק, נטול דופי ואולי גם ברוך כישרונות, רואה בה בריה נלעגת, כמעט מעוררת רחמים.

"רבים מעדיפים לחלום על זוגיות טובה, במקום ליצור אותה; מעדיפים לחלום על מקום עבודה מושלם ועל השגת דירה […] מחכים לזו החלומית, שלא ממש קשורה למציאות."¹²

פיודור מאמין כי אלה המסגרות, החברה, הנתונים העובדתיים אשר מונעים ממנו לחיות את החיים שברצונו לחיות, שהיה עליו לחיות, שמתאים לו לחיות הרבה יותר מחייו אלה, שבהם הוא כפוי להישאר ער שעות ארוכות, עייפות, כדי לסיים מלאכה שאספקתה מתאחרת כבר שבועיים, מבלי באמת לתת את הדעת או את הדין מדוע. הסברים, נימוקים ותירוצים יש לו לרוב. האשמה לעולם אינה שלו, אינה בו, אלא תמיד בחוץ, בעולם שלא מבין, שלא מאפשר, שלא מתאים. פיודור אולי אינו טיפש (כפי שמוכיחה התנהגותו הערמומית עם השטן), אך התנהגותו גובלת במידה לא מבוטלת של יהירות וביקורתיות בלתי מרוסנת כלפי כל האחרים – לעולם לא כלפי עצמו.

"פיודור מסר את המגפיים, קיבל את הכסף והלך לכנסייה. ברחוב התרוצצו מרכבות אילך ואילך ומגררות ששטיחים של דוב בהן. במדרכה הפסיעו בצד פשוטי־העם גם תגרים, גבירות, קצינים… ואך פיודור שוב לא קינא עוד ולא קבל על גורלו. עתה נדמה לו כי עשירים ועניים – רע להם כאחד. אלה ידם משגת לנסוע במרכבה. ואלה – לזמר זמירות במלוא גרונם ולנגן בהרמוניה, אך בכללו של הדבר צפויים הם כולם לאותו קץ, לאותו קבר, ואין בהם בחיים שום דבר שבעדו כדאי למסור לסיטרא אחרא אפילו מקצת מועט של נשמתך."¹³

בסיפורו של צ'כוב הגשמת החלום מתגלה כאכזבה, תחושה חמוצה של חוסר הנאה מוחלט מכל מה שנראה בעבר כה נחשק וקוסם אך בפועל מתגלה כזעום ומשמים. לא אלה היו החיים שביקש פיודור לעצמו¹⁴.

"חלומות רבים שאנחנו מייחסים לעצמנו זרים לנו לחלוטין. כמעט כל אחד יגיד לכם שהוא חולם לזכות בהגרלה, שהוא חולם שיהיה לו מטוס פרטי, בית ענקי על שפת הים או קצה ההר, ועוד מגוון שאיפות חומריות מהסרטים. אבל לא בטוח שאלו הם באמת החלומות שלנו, שמחוברים לנימי נפשנו.
זה לא קל להגשים חלום, אבל זה כמעט לא אפשרי להגשים חלום של מישהו אחר.
לכן ראוי לעבוד, מלשון לעבד, את החלומות שלנו, לזקק אותם ולבדוק אם מדובר בחלום שמתיישב עם האישיות שלנו, שאינו סותר אמונות אחרות שלנו וחלומות אחרים שהגשמנו או שאנחנו בדרך להגשים.¹⁵"

הצלחתו הדמיונית של פיודור אינה מסמלת מימוש כי אם התפכחות: כשהוא מצליח להגשים את מה שערג אליו שנים ארוכות ורבות כל־כך מתחוור לו כי החלום הזה שייך לאדם אחר, למישהו שלא חי והתרגל ויצר לו מציאות שנוחה ומתאימה לו, על אף שהוא מרבה להתלונן עליה. ההגשמה במקרה הזה מוכיחה לו עד כמה רחוק היה חלומו מהאדם שהינו, והמסקנה הסופית והמפוכחת־מרירה שלו מעידה עד כמה מעולם לא הקדיש את הזמן להבין מה נחוץ לו כפי שהוא באמת – לא כפי שהוא שוגה לדמיין את עצמו בחלומות מפוארים אך חלולים להחריד.

לפיודור נילוב לא היה חלום אלא משאלת לב ריקה, זרה, השייכת למישהו אחר. מיהו פיודור נילוב? מהם נימי נפשו? מה מונע ממנו לראות את המציאות הטובה שקיימת בעולמו שלו ולהעריך אותה על מה שהיא לעומת השקר שהוא האשליה שאין מאחוריה דבר?

פיודור הוא הנגזרת הרוסית של תיאודור, הנגזר מהשם היווני תיאודורוס שפירושו מתנת אל, אלא שפיודור אינו משכיל לנצל את המתנה שניתנה לו, כפי שעשה מקבילו הסנדלר באגדת האחים גרים. הוא אמנם מסיים את הסיפור כשהוא יודע מה אין לעשות, בשום תנאי ובשום נסיבות, אך הוא עדיין חסר ידיעה לחלוטין לגבי הדברים שיש וראוי, מומלץ וכדאי לבצע. את הלקח שלימדו הגמדים את עמית למקצועו – אישיות ערכית וטובה זוכה לתגמול – הוא אינו מסוגל להפנים משום שסיפורו צבוע בגוונים אחרים של קדרות חסרת תוחלת.

אולי, במקומו, יצליחו להפנים אותו הקוראות והקוראים…