על סיפורים והפקת לקחים – עיון ב"אב משפחה" לאנטון צ'כוב
על סיפורים והפקת לקחים – עיון באב משפחה לאנטון צ'כוב
אב המשפחה מאת אנטון צ'כוב נראה כמו סיפור (נוסף) המתעתד (לגנאי) עוולה משפחתית בין־אישית של התנהגות אטומה ומתעמרת מצד אב המשפחה, המשליך על בני משפחתו את מזגו הרע ללא כל הצדקה או התגרות. ההבנה הפסיכולוגית הזו נמסרת כבר למן ההתחלה – "כרגיל יקרה הדבר אחרי הפסד הגון בקלפים, או אחרי שתייה כדת, כאשר הקאטאר נותן אותותיו"1 – אך אין בה כדי לרכך את מה שעתיד לבוא.
ההפסד והתקף השתייה כרוכים שניהם במשחק הקלפים – פעולה שכיחה עם תוצאות ידועות מראש. כדי לתאר את מצב רוחו של סטפן סטפאניץ' ז'ילין משרשרת האירועים הנסיבתית הזו משתמש המספר במילה пасмурном שפירושה מעונן, סגרירי – תיאור מתחום מזג האוויר ההולם את תיאור מראה פניו האפורים של סטפן סטפאניץ' ואת הרגשתו הנפשית הכללית – דימוי של החוץ את הפנים. הסתמיות במראה מקבילה לסתמיות ההתנהגות – חוסר הגינות ואי־צדק הנובעים מהלך נפשי גשום וקר שנמשך מאין־קץ עד בלי די.
סטפן אינו אדם היודע לשחק קלפים כהלכה, לא לרמות ולא להרוויח, אינו אדם שיודע לשתות מבלי לאבד את הראש ובאופן כללי אינו ער לנקודותיו החלשות ואינו מזהה את הבעייתיות עם דפוסי התנהגותו העקביים. את האכזבה שלו מעצמו, גם אם הוא אינו מכיר בה, הוא משליך על אחרים – מותח ביקורת ומטיל דופי כדי שלא יצטרך להתמודד עם חשבון הנפש הפנימי שנדרש ממנו להפנות כלפי התנהגותו שלו:
"הוא מתלבש לאט, שותה לאט מי ויישי שלו ומתחיל להתהלך על פני כל חדרי הבית. "רוצה הייתי לדעת, איזה ח־ח־מור מהלך כאן ואינו סוגר את הדלתות?" הוא רוטן בזעף, כשהוא מתעטף בחלוק ופולט רוק בקול. "לסלק את הנייר הזה! למה זה מתגולל כאן? עשרים משרתים אנו מחזיקים, והסדר פחות מאשר בבית מרזח. מי צלצל שם? את מי נשאה לכאן הרוח?"2
האיטיות בתנועותיו אינה פרי שיקול דעת מאוזן אלא חוסר רצון להשתלב חזרה בעולם המרגיש לו מאוס. הכול – המראה החמוץ, הפרוע, מורת הרוח, הנרגנות – הוא חלק מאפיון מאישיותו של סטפן כאב המשפחה שאינו דמות סמכותית ויציבה, לא אישיות מרשימה בשום צורה ואופן.
בית המנוהל על ידי עשרים משרתים מעיד על אמצעים כלכליים העומדים לרשותו, אך המספר בוחר שלא לתאר את עושרו ומקצועו3 של סטפן אלא להתמקד בהרחבה באופן שבו הוא יורד לחיי קרוביו על לא־כלום ושום דבר בעצם. ייתכן ויש בו צדדים חיוביים, אפילו מרובים, אך המספר בוחר שלא לציין אותם. למעשה, הוא עושה כל מאמץ להפנות את הזרקור על ההיבטים השלילים דווקא – הגישה הזועפת, המראה הלא־מסודר4, הניתוק וההבל בכל הוכחה והטפה שאינן במקומן.
""זוהי סבתא אנפיסה, המיילדת של פאדיה שלנו," – עונה אשתו.
"משוטטים כאן… טפילים!"
"קשה להבין לרוחך, סטאפאן סטאפאניטש. בעצמך ביקשת ממנה לבוא, ועכשיו אתה רוגן."
"אין אני רוגן, כי אם מדבר. מוטב לך, ידידתי, שתעסקי במשהו, משתשבי כך, בחיבוק ידיים, ותשאפי לוויכוחים! אינני מבין את הנשים הללו, חי – נפשי! אין א־ני מ־בין! איך הן יכולות לבלות ימים תמימים באפס מעשה! הבעל עובד כשור, כב־ב־בהמה, והאישה, רעייתו בחיים, יושבת כמין בובונת, אינה עושה דבר, ורק אורבת להזדמנות לבוא לידי ריב עם הבעל, מתוך שעמום. הגיעה השעה, ידידתי, לחדול מהרגלי תלמידות אלו! אין את חניכת אינסטיטוט, לא עלמה, אלא אם, אישה! את פונה הצידה? אה! לא נעים לשמוע אמת מרה?"
"מוזר הדבר, שאתה משמיע אמיתות מרות רק בשעה שאתה חש בכבד שלך."
"ככה, פתחי, אפוא, בטענות ומענות, התחילי…"
"בילית אמר במקום שעשועים מחוץ לעיר? או אולי שיחקת בקלפים אצל מישהו?"
"ואפילו כך? למי זה נוגע? כלום חייב אני למסור דין וחשבון למישהו? כלום לא כספי – אני מפסיד? כל מה שאני מוציא בעצמי, כל מה שמוציאים בבית הזה – שייך לי! שומעת את? לי!""5
את כל מה שסטפן מוצא לכאורה באחרים, הוא יכול (וצריך) למצוא בעצמו – לא ביגיעה מרובה יש לומר. כל האשמות מתאימות לו ככפפה ליד – בטלה המביאה לידי שעמום, שעמום המביא לידי חיפוש פעילות באפיק בטל לא פחות של ניגוח, התקוטטויות, השמצות ועקרות מחשבתית ומעשית שאין עמה אלא נזק וצער. כדי להיות האדם שמפנים ומבין את עומקם של הדברים, נדרש מסטפן להיות אדם אחר מכפי שהינו כעת אך למטלה הזו סטפן פשוט אינו מסוגל. אדם שאינו חזק מספיק כדי לראות ולהכיר בעצמו כפי שהוא באמת, אדם המשליך מילים כלאחר יד מבלי להבין כי לדבריו יש נגיעה ממשית ופוצעת על אחרים, אדם המשתמש במעמדו הכלכלי ככלי כוחני לרמוס את הכפופים לו הוא אדם חסר תקנה משום שלעולם לא תימצא לו סיבה שתשכנע אותו להשקיע כוחות נפש (שאין לו) כדי לעצור ולחדול.
"וכן הלאה, הכול ברוח זו, אך לעולם אין סטאפאן סטאפאניטש כה הגיוני, כה חסוד, קפדן ושואף צדק כמו בשעת ארוחת הצהריים, כאשר כל בני ביתו יושבים על ידו. הפרשה מתחילה כרגיל במרק. לאחר שז'ילין בולע כף ראשונה הרי הוא מעווה פתאום פניו ומפסיק לאכול.
"השד יודע מה זה…" הוא ממלמל. "אצטרך, כנראה, לאכול במסעדה."
"וכי מה?" נחרדת האישה – "כלום אין המרק טוב?"
"איני יודע איזה טעם חזירים צריך שיהיה לו לאדם, כדי שיאכל בליל זה! ממולח יתר על המידה, וריח סמרטוט נודף… מיני פשפשים במקום בצל… הרי זה מקומם ממש, אנפיסה איוואנובה!" הוא פונה פתאום למיילדת האורחת. – "יום־יום אתה נותן מבול של כסף למזונות… מונע מעצמך כל דבר שהוא, ולבסוף מאכילים אותך בכגון זה! אין זאת כי רוצים הם שאעזוב את משרתי ואלך בעצמי למטבח לבשל."
"המרק טוב היום…" מעירה האומנת במורך.
"כך? את מוצאת?" – אומר ז'ילין, כשהוא ממצמץ בעיניו לעומתה. "אבל איש־איש וטעמו. בכלל, עלי להודות, ווארוארה וואסיליאבנה, כי נחלקים אנו, אני ואת, בענייני טעם. את, למשל, מרוצה בהתנהגותו של הנער הזה (ז'ילין מצביע בתנועה טראגית כלפי פאדיה, בנו), את נלהבת ממנו, ואני… אני מתמרמר. כן־כן!"
פאדיה, ילד בן שבע, שמראה פניו חיוור, חולני – פוסק לאכול ומשפיל עיניו. פניו מחווירים עוד יותר.
"כ־כן! את נלהבת, ואני מתמרמר… עם מי מאיתנו הצדק, אין אני יודע. אולם מעז אני לחשוב, שאני, כאב, מיטיב ממך להכיר את בני. הסתכלי נא, כיצד הוא יושב! כלום כך יושבים ילדים מחונכים? שב יפה!"
פאדיה מגביה סנטרו למעלה ומותח צווארו, ונדמה לו כי ישיבתו ישרה יותר. בעיניו עולות דמעות.
"אכול! החזק את הכף כראוי! ראה תראה, עוד אטול אותך לידי, ילד רע שכמוך! אל תעז לבכות! הבט ישר אלי!"
פאדיה מתאמץ להביט ישר, אבל פניו רועדים והדמעות מציפות את עיניו.
"אה – אה – אה… לבכות אתה רוצה? אתה אדם, ועודך בוכה? לך, עמוד בפינה, בהמה שכמותך!"
"אבל יאכל נא תחילה!" – קמה האישה למגן.
"יהא בלי ארוחה! מנוו… שובבים כאלה אין להם זכות לאכול ארוחת צהריים!"
פאדיה, שפניו מעווים וכל גופו מרתית, יורד מעל הכיסא והולך אל הפינה.
"ועוד תדע את תנואתי!" – ממשיך ההורה. "אם אין איש שיטול עליו את טורח החינוך שלך, יהיה אפוא כן, אטול אני עליי… אצלי, אחא, לא תהיה משתובב ובוכה בשעת הארוחה! גולם! יש לעסוק בדבר של ממש! מבין אתה? לעסוק בדבר של ממש! אביך עובד, עבוד אפוא גם אתה! אין איש צריך לאכול לחם חינם! חייב אתה להיות בן אדם! בן א־דם!"
"חדל נא, בשם אלוהים!" – מתחננת האישה צרפתית… "לו, לפחות, לעיני זרים לא היית מכרסם אותנו… הזקנה שומעת הכול, ועכשיו, מפיה, יצא הכול על פני העיר כולה…"
"אין אני חושש פני אנשים זרים," – משיב ז'ילין רוסית. "אנפיסה איוואנובה רואה, שדברי אמת בפי: וכי מה, לדעתך, עלי להיות מרוצה בפרחח הזה? את יודעת בכמה הוא עולה לי? אתה יודע, נער נבזה שכמוך, בכמה אתה עולה לי? או אולי סבור אתה שאני מזייף את הכסף, שהוא נופל לידי חינם? אתה שומע מה שאני אומר, או לא? רוצה אתה כי אלקה אותך, מנוול שכמוך?"
פאדיה מצטווח ופותח בבכי בקול רם.
"הרי זה, לבסוף, לבלתי נשוא!" אומרת אמו, כשהיא קמה מעם השולחן וזורקת את המפית. – "לעולם לא ייתן לסעוד במנוחה! הנה, כאן תקוע אצלי נתח שלך!"
היא מצביעה על עורפה, מצמידה ממחטה אל עיניה ויוצא מחדר האוכל.
"הן הואילו להיעלב…" רוטן ז'ילין, כשהוא אונס עצמו לחיוך. – "רכות ומעונגות… הנה כי כן, אנפיסה איוואנובה, אין האוזניים נוטות כיום לשמוע דבר אמת… ואחרי הכול נמצאנו אנו אשמים!"6
הדפוסים החוזרים והנשנים, ההפיכה העצמית לקורבן מיוסר, קדוש מעונה, המתענה בתנאים בלתי ראויים, היחיד שצודק כאשר כל האחרים טועים, נותנים את אותותיהם בבנו של סטפן, פאדיה. על פי מראהו אין הוא ילד בקו הבריאות אך ניכר כי להתנהגותו של אביו כלפיו חלק ניכר בכך. נפש רכה המרגישה כי היא מאכזבת את אביה, סמכות עליונה וכל־יכולה, משרישה ביקורת עצמית פנימית שיהיה קשה עד בלתי אפשרי לעקור. התפיס העצמית של הילד מתעוותת לחלוטין בגין ביקורת שאינה נוגעת לו כלל ואינה מיועדת כלפיו באמת. האשמות הולכות ומאבדות כל רצף הגיוני אך הנזק הנפשי כבר נגרם והמצוקה קשה מנשוא.
"אין האמת מוצאת חן" חוזר סטפן ואומר שוב ושוב. אכן – האמת אינה מוצאת חן ועל כן הוא מעוור את עצמו שלא להבחין בה. נאנח עמוקות כאדם המרחם על גורלו האומלל, נלחם למען מטרה קדושה שאחרים אינם מבינים זולתו ולא זאת אלא שהם הם מגנים אותו בעבורה – סטפן הוא התגלמות האטימות האנוכית, גבר חלש, ילדותי וטיפש.
"כמה דקות עוברות בדומיה. ז'ילין מעביר עיניו על פני הצלחות, ומשהבחין כי איש לא נגע עדיין במרק, הרי הוא נאנח עמוקות ומישיר מבטו אל מול פני האומנת המאדימים, המלאים חרדה.
"למה זה לא תאכלי אפוא, ווארווארה וואסיליאבנה?" הריהו שואל. "נעלבו, אפוא? כ־ככה. אין האמת מוצאת חן. ובכן, סלחי נא, כך טבעי, אין אני יכול להעמיד פנים… לעולם תהלך לשוני אמת (אנחה). אבל הנה רואה אני, כי נוכחותי אינה רצויה. אין יכולים לדבר בפני ולא לאכול… מילא, יכולתם לאמור לי והייתי מסתלק… וגם אמנם אסתלק."
ז'לין קם וצועד, מלא הכרת ערכו, לעבר הדלת. בעברו על פני פאדיה הבוכה, הוא נעצר.
"אחרי כל מה שהתרחש כאן הרי אתה ח־ח־פשי!" הוא אומר על פאדיה, כשהוא מפשיל ראשו לאחור. "לא עוד אתערב בחינוך שלך. אני רוחץ בניקיון כפי! והרי אני מבקש סליחתך על אשר עשיתי בלב תמים, מתוך בקשת טובתך, והטרדתי אותך ואת מדריכתך. עם זאת אני מסיר מעלי לתמיד את האחריות לגורלך."
פאדיה מצטווח ומתייפח בקול רם מבראשונה. ז'ילין פונה בארשת כבוד אל הפתח ומסתלק אל חדר השינה שלו.
אחרי שינה שלאחר צהריים תוקפים ייסורי־חרטה את ז'ילין. בוש הוא בפני האישה, בפני הבן, בפני אנפיסה איוואנובנה, ואף אימה לבלי נשוא עוברת אותו בזכרו את אשר היה בשעת הארוחה; אולם אהבת עצמו רבה, ואין די אומץ לנהוג בכנות, והרי הוא מוסיף לזעוף ולרטון… כשהוא מקיץ למחרת בבוקר, רוחו טובה עליו מאוד, ואגב רחיצה הוא מצייץ ברוח שמחה. בהיכנסו לחדר האוכל לשתות קפה, הוא מוצא שם את פאדיה, שלמראה אביו קם ומביט בו במבוכה.
"ומה נשמע, אישי הצעיר?" שואל ז'ילין בעליצות, בשבתו אל השולחן. – "מה חדש אצלך, אישי הצעיר? חי אתה? ובכן, בוא, ילדון, תן נשיקה לאבא שלך."
פאדיה, חיוור, ניגש בפנים רציניות אל אביו ונוגע בשפתיים רועדות בלחי אביו, אחר כך הוא סר ויושב דומם על מקומו."7
האופן שבו מפקיר סטפן את בנו לגורלו, לאחר שכמו נעלב בעצמו מהתנהגותם התוקפנית של אחרים כלפיו, חמור יותר אפילו מהאופן הפוגעני שבו פגע והשפיל אותו רגעים ספורים קודם לכן. ההשלכות הנפשיות מהתנערות כזו תהיינה הרסניות באופן משחית ממש, אך סטפן אוהב את עצמו יתר על המידה מכדי להבחין בכך, מכדי להבין ומכדי להתבייש במעשיו. בדבר היחיד שנדרש ממנו לנהוג בו בכנות, בדבר האמיתי היחיד בכל מסכת הכזבים המסולפת שהוא בודה ממוחו אפוף אדי אלכוהול ותסכול, הוא משתפן ובורח. כל אמירותיו הגבוהות והמנופחות הן גיבובי האדרה עצמית שאין מאחוריה דבר. עם המציאות כפי שהיא אין סטפן מסוגל להתמודד – אין בו לא את שאר הרוח ולא את עמוד השדרה המעצב אנשים.
מה שמניע אותו לפעולה אינו משנה סדורה של חשיבה שקולה והגיונית המובילה להחלטה מנומקת. הוא מונע על פי מצב רוח הנקבע לפי אוזלת ידו במשחקי קלפים עלובים ובשתייה לשוכרה. כך נוצר מעגל קסמים אומלל ומאמלל שסטפן אינו מעוניין ואינו מסוגל לשבור וכיוון שכך כולא בתוכו גם את האחרים הסובבים אותו, מעונים וסובלים. יותר מכולם מתייסר פאדיה, שאינו יודע להתמודד עם התהפוכות החדות במצב רוחו ההפכפך של אביו: פעם הוא רוטן וזועף ופעם הוא עליז ושמח; פעם הוא שונא אותו ופעם אוהב; פעם הוא מגנה אותו ברשעות חסרת פשר ופעם הוא מתעניין בשלומו בחביבות אין־קץ. פאדיה הוא ילד שגדל בחשש ובפחד מפני הבלתי צפוי המשתנה תדיר. התנהלותו המרוממת של סטפן מכניסה אותו לאותן רמות מתח כמו התנהגותו המרה והכועסת. אין שום מצב ביניים ניחוח, תקין, שפוי בין שניהם. פאדיה נע בין מטולטלת של רגשות, מעורער ומתערער כל פעם מחדש, כל פעם בדרך אחרת, קורבן אמיתי על לא עוול בכפו.
כשרוחו רעה עליו, סטפן רואה בבני משפחתו אשמים על חוסר שיתוף הפעולה שלהם עם תוכניות החכמות, המועילות והמוצלחות.
המספר יודע ומגלה כי אין זו אלא הוצאת קיטור והטלת תסכולו האישי על אחרים.
אך האם זה כל מה שיש בו ובסיפור על אודותיו?
מתבקש להסתכל על התנהגותו של סטפן ולהוקיע אותה כראויה לכל ביקורת, אך האם מעשה זה לא יהיה דומה למעשה שעושה סטפן סטפניץ' ז'ילין בעצמו?
האם קריאה בסיפורו תסתכם גם היא בצקצוק שפתיים המבקש ליצור בידול וריחוק בין הראוי והבלתי ראוי ותו לאו?
סיפור אינו רק כלי ניגוח. סיפור מציג פיסת עולם שיש בה גם ביקורת, אולי, אבל בראש ובראשונה הצגה והצצה אל מציאות קיום אחרת – במקרה הנדון, מציאות שחוזרת כל הזמן, בנסיבות קבועות, בדפוסים ידועים מראש, מה שאינו הופך אותה לקלה או נעימה או נסבלת יותר. אב המשפחה הוא סיפור על אנשים אומללים שאינם יודעים כיצד לצאת מאומללותם משום שהאומלל והמאמלל הראשי משליך על אחרים את אומללותו הנצחית ורואה בה ובהם את הכישלונות שאין ברצונו ובכוחו לראות בעצמו.
המחויבות להיות אדם ראוי, מתחשב, קשוב, מרובה ומאתגרת יותר מהכניעה לחוסר אונים קורבני אך לסטפן סטפניץ' ז'ילין אין כל מחויבות הדוחפת אותו להשתנות. היטב מסביר המספר שבין אהבתו העצמית המופרזת לחולשות אופיו העצומה אין בו את מה שנדרש כדי להיות אדם, ראש ומנהיג, אב משפחה. בהעדר רצון ומניע, התנועה האין־סופית במעגלי סבל ומכאוב נדונה להימשך לנצח. זהו אסונם האמיתי של גיבורי צ'כוב בכלל ובסיפור זה בפרט: הם אינם מסוגלים לראות מעבר לנקודה הזמנית, הנוכחית, של מציאות חייהם משום שהם אינם מחוברים באמת לעצמם ולאישיות שברצונם לעצב, לאנשים שברצונם להיות, לדמויות שהם מאמינים שראוי להם לשאוף להכיר. אם אין סיבה להתאמץ להיות יותר או פחות ממה שהינם עתה, הם יישארו לעולם מדשדשים במקום – לא מפחדים לומר את אשר על ליבם משום שאין הם מכירים בליבם ובדברים שברצונו לומר.
את האומץ הנעדר מגיבורו הראשי מציב המספר כאתגר בפני קוראים העלומים.
האם יצליחו לענות לו?
האם יצליחו לזהות בעצמם את מה שאין הם מסוגלים להכיל בזולתם הבדיוני?
האם יעשו את מה שנדרש כדי להרגיש נעלים פחות ואנושיים יותר כלפי עצמם וכלפי האחרים הנוכחים בחייהם?
למציאות ולקוראים הפתרונים.
