על חרטה מאוחרת וייסורי מצפון נצחיים: עיון ב"קוזאק" לאנטון צ'כוב

על חרטה מאוחרת וייסורי מצפון נצחיים:
עיון בקוזאק לאנטון צ'כוב

"החוכר של חווה ניזה, מקסים טוֹרצָ'קוֹב – זעיר־בורגני מבֶּרדיאַנסק – נסע עם אשתו הצעירה חזרה מהכנסייה ובאמתחתו חלת פסחא שאך זה עתה קודשה. השמש טרם הפציעה אך המזרח כבר העלה סומק, הזהיב. היה שקט… השלו קרא: "צא שתה! צא שתה!" כדרכו, ודיה הסתחררה מעל תל קבורה קטן במרחק, וזולתם לא הבחינה העין בשום יצור חי בערבה כולה."¹

הקוזאק נכתב על ידי צ'כוב במהלך חג הפסחא, באפריל של שנת 1887, בימים הראשונים לשהותו בעיר הולדתו טגנרוג². הסיפור, הנכתב ברוח החג, במקום³ ועיתוי כה אישיים וטעונים, טומן בחובו משמעויות סמליות, המתבטאות בכל מילה ובחירה עלילתית.

מקסים ואשתו פוגשים בקוזאק המבקש לאכול מחלת הפסחא שלהם. אשת טוֹרצָ'קוֹב מסרבת לחלוק את הפת המקודשת והשניים ממשיכים בדרכם הביתה אלא שמקסים אינו יכול להניח לעניין ומרגע זה ואילך הופך רדוף ומיוסר בגין התעלמותו מאדם במצוקה.

השם מקסים נגזר משם המשפחה הלטיני מקסימוס (Maximus) שפירושו "הגדול ביותר" ואילו טורצ'קוב נגזר מהמילה הרוסית Торч שפירושה לפיד. מקסים טורצ'קוב הינו אפוא "נושא הלפיד הגדול ביותר" – ייצוג הגדול ממנו עצמו, המתגלם גם בשם החווה אותה הוא חוכר, ניזה (Низы), שמשמעה עם־הארץ, הדיוט, נבער.

חג הפסחא הוא מהחגים המרכזיים והחשובים בדת הנוצרית, המציין את תחייתו ישו לאחר צליבתו ונחוג בסיומה של תקופת אבל של צום, תפילה וכפרה הנמשכת ארבעים יום.

רבנה איבנובה, במאמרה בעיות של פואטיקה היסטורית: חקירת הרעיון הנוצרי החוזר בסיפור הקוזאק מאת אנטון צ'כוב⁴ טוענת כי חלקים גדולים מקורותיו של מקסים טורצ'קוב מתכתבים עם חג זה, שבעצמו מתכתב עם רגעים שונים בחיי ישו, בעיקר באמצעות לחם הפסחא⁵; החלה מכניסה אל הסיפור הפרטי אמות מידה נוצריות המשמשות להערכת הדמות הראשית – דמותו של מקסים⁶.

חלת הפסחא היא כיכר גלילית גבוהה⁷ המייצגת את דאגת האל לכל יצור חי ומוכנותו להטות אוזן לכל בקשה. במילים אחרות, חלת הפסחא היא ביטוי לחמלה ורחמנות.
כל אדם, אפילו העני ביותר, אופה את החלה בביתו ביום הראשון של חג הפסחא, מביא אותה לכנסייה, שם מקדש עליה הכומר לאחר התפילה. בגין האמונה כי הלחם ניחן במאפיינים מרפאים, מקובל שלא לסרב לכל המבקש לאכול ממנו, בפרט חולים הנדרשים לטיפול⁸.

לטענת איבנובה, הקשר הדתי מעשיר את הסיפור ומעניק לו משמעות אנושית עמוקה, אלא שהרעיונות המוסריים המובעים דרכו מקבלים ביטוי שונה: חגיגת התחייה צריכה הייתה לבטא את ניצחון החמלה, האהבה והחסד למען גאולת האנושות, אך עקרונות מרכזיים אלה נעדרים מסיפורו של צ'כוב וממעשיהם של מקסים וליזה. גם כאשר יש צורך ברור בצדקה וחסד, בני הזוג טורצ'קוב מחמיצים את ההזדמנות להוציאם לפועל ומקסים, על אף חרטתו הכנה, אינו מסוגל לשנות את מהלך האירועים ולתקן את חטאי עברו.

על אף ההיבט הדתי, הקוזאק מונחה בראש ובראשונה על ידי הגרעין האנושי המאפיין את כתיבתו של צ'כוב. במובן זה רעיון הפסחא משרת את מגמת הסיפור, המגנה את התפיסה הקרתנית המקובעת (המיוצגת על ידי רעייתו של מקסים) ואטימות הלב האנושית הנובעת מאדישות ועצלות (המיוצגת על ידי מקסים עצמו) כלפי סבלו של הזולת הנקרה בדרך.

במכתבו אל נוקולאי לייקין⁹, אותו הוא פותח בברכת החג המסורתית, מספר צ'כוב על 60,000 תושבי טגנרוג העסוקים אך ורק במה שהם אוכלים, שותים, מגדלים ושאר עניינים חסרי ערך; על עוגות הפסחא המופיעות בכל מקום לצד סממני החג האחרים דוגמת ביצים ויין מתוק, אך גם על היעדרם של עיתונים וספרים. לדידו העיר מושלמת מכל הבחינות – האקלים נפלא והפירות מצוינים – אך תושביה אדישים כמו הגיהינום. אין ביניהם אוהבי מולדת, אנשי עסקים, משוררים ואפילו לא אופים הגונים. כל המוזיקה, החוכמה, הדמיונות הנפלאים, הרגישות והעצבנות – הכול מתבזבז לשווא, יורד לטמיון¹⁰.

הניגודיות אותה מוצא צ'כוב בין הטבע לאפשרויות האנושיות המוחמצות והבלתי מנוצלות מתגלמת בהופעתן של שתי הציפורים בפסקת ההיצג הפותחת – הדיה והשלו:
השלו הוא עוף נודד ממשפחת הפסיונים, הבונה את קיניו על הקרקע. קריאת החיזור שלו אכן נשמעת (בשפה הרוסית) כ"שתה". בתנ"ך הוא מייצג את חוסר אמנותם של עם ישראל במדבר, את חטאם להאמין בנס המן (המכונה לחם) ובפלא שנעשה להם¹¹.
דיה היא עוף דורס ממשפחת הנציים. יש המכנים אותה "עפיפון מרחף" או "עפיפון נוסק" בגין האופן שבו היא נוהגת לדאות במשך שעות בעת חיפושה אחר טרף (על אף שיש דאיות הממתינות עד שהן מזהות את טרפן ורק אז לוכדות אותו). "ריחוף" תמידי זה הוא שהופך אותה מתאימה יותר, בהשוואה לציפורי טרף אחרות כגון הנשר או העיט, לייצג את תחושת המוות "התלוי" באוויר; ריחופה המדויק "מעל תל קבורה קטן במרחק" הוא יותר מסמלי: זהו רמז מטרים שבהמשך הופך לייצוג¹² הן למותו האפשרי של הקוזאק¹³ והן למותו הנפשי־רוחני של מקסים ולמות יחסיו עם אשתו, הנפרשים במלוא קדרותם באחריתו העגומה של הסיפור.

אך בינתיים, לעת־עתה, הכול מקסים בעולמו של מקסים טורצ'קוב:
"טורצ'קוב נסע וחשב שאין לך חג טוב ומשמח יותר את הלב מחג תחייתו של ישו. לא מכבר נשא אישה, ועתה ציינו את הפסחא הראשונה שלהם יחד. כל שצדה עינו, כל שעלה במחשבתו, הכול הצטייר לו בהיר, מרנין ומשובב את הנפש. הוא חשב על המשק שלו ומצא שהכול בו כשורה, הבית והכלים שבו כה נאים, שאין אדם צריך טובים מהם, דבר לא חסר והכול טוב; הביט באשתו – והיא היתה בעיניו יפה, טובת לב וענוותנית. הכול שימח את לבו – השחר במזרח, והעשב הצעיר, וכרכרתו הטלטלנית והיללנית, ואפילו הדיה שנופפה בכנפיה בכבדות. וכשפנה מהדרך ונכנס לפונדק, עישן סיגריה ושתה כוסית, התרחב לבו ועלץ עוד יותר…"¹⁴

שלא כמו גיבורים ספרותיים אחרים, ביניהם רבים מגיבוריו של צ'כוב עצמו, מקסים מעריך את החיים והעולם העוטף אותו. הוא מלא חדווה ונחת על הדברים הטובים שנפלו בחלקו, מרגיש עצמו מאושר, מעושר ומסופק, כפי שראוי לו לאדם להיות בכלל ועם "נתוני פתיחה" שכאלה בפרט.
אלא שהתחלה חיובית כזו – על אף היותה ראויה לכל הדעות – ברי ונהיר שלא תאריך ימים, לא אצל אנטון צ'כוב. משהו הלוא חייב להשתבש, להתקלקל, להחמיץ.

"לא לחינם נאמר, יום גדול!" אמר. "ובאמת גדול! חכי, ליזה, מיד תתחיל השמש לשחק בקרניה! מדי פסחא היא משחקת כך! גם היא צוהלת, כמו בני האדם!"
"אבל אין בה חיים," העירה אשתו.
"מה אתך, יש בה בני אדם!" קרא טורצ'קוב. "יש, באלוהים נשבעתי! איבאן סטֶפָּניץ' סיפר לי – על כל כוכבי הלכת יש בני אדם, על השמש ועל הירח! באמת… ואולי המדענים מפטפטים סתם, השד יודע!"¹⁵

מקסים אינו מאניש את הטבע: הוא מאמין, באמת ובתמים, כי הטבע והאנושות – חד הם. צורת הסתכלותו היא בורות המעורבת בתמימות ובתחושת שותפות עם היקום. אשתו ארצית יותר, אולי גם משכילה יותר, אך ללא ספק היא אינה שותפה לאותה הרגשה מרוממת. בה יש משהו מיושב, שדרוש לו סדר והיגיון והליכה סלולה בתלם. האנושיות והאנשים אינם אפילו שחקני משנה, וודאי שלא במקרה של התנגשויות, בערך הברור מאוד והצר מאוד של עולמה הקרתני.

"בחצי הדרך לביתם, סמוך לנקיק הפתלתול, ראו טורצ'קוב ואשתו סוס מאוכף, שעמד ללא ניע ורחרח את האדמה. ממש לצד הדרך ישב על תלולית קוזאק אדום שיער, גבר כפוף ומבטו מושפל אל רגליו."¹⁶

חצי הדרך, כמו גם הנקיק המתפתל, אינם ציון דרך־גיאוגרפי גרידא אלא ייצוג סמלי כבד־משקל. במובנים רבים זוהי נקודת האמצע, רגע המציע את אפשרות הבחירה בין טוב רע, בין נסיגה להתקדמות. מקסים וליזה רואים שניהם את הקוזאק הישוב בצד הדרך, שומעים את דבריו ויכולים לאמוד את מצבו, אך ליזה נשארת בשלה – בעקשנותה, בסדר המצומצם של עולמה המזערי, בידיעותיה על אודות קוזאקים והרגלי השתייה של כל אדם שאינו נוהג כפי שהיא רואה לנכון.
מקסים, עם מצב רוחו המרומם ומחשבתו הקלילה והעולצת, נסחף אחריה. נוח לו לנהוג כך – לא לזהות את הדיה המרחפת כשחג הפסחא מתקרב והעליזות בשיאה. רוחו השמחה חזקה יותר מ"תקריות מצערות".

גם הקוזאק הוא ייצוג סמלי – לישו (בעיקר הודות להיעלמותו באחרית הסיפור), לדוד המלך, המלך הדגול עם שערו האדמוני¹⁷, ואף גם לעשו המקראי¹⁸. למעשה ייצוג אחרון זה נראה כהולם ביותר את הקוזאק הלוחם, הן מצד הופעתו ועיסוקו¹⁹ והן בגין פרשת הנזיד²⁰, הדומה דמיון מפליא לבקשת לחם הפסחא בסיפורו של צ'כוב²¹.

""הממ… צרה צרורה! כולם חוגגים, ואתה נטפל אליך החולי! היית נוסע לכפר או למלון דרכים, מה הטעם שתשב כך?"
הקוזאק הרים את ראשו וסקר בעיניו החולות היגעות את מקסים, אשתו, סוסו.
"חוזרים מהכנסייה?" שאל.
"כן, מהכנסייה."
"ואותי תפס החג בדרך. האל לא רצה שאגיע ליעדי. עכשיו הייתי צריך לעלות על הסוס ולרכוב, אבל כוחי לא עומד לי… פְּרָבוֹסְלָבִים טובים, אולי תתנו לי מעט מחלת הפסחא המקודשת, לשבור את הצום?"
מקסים פשפש בחופזה בכיסיו, הציץ באשתו ואמר: "אין לי אולר, אין במה לפרוס. ולבצוע אין לי לב, כל החלה תתקלקל. חפש אצלך, אולי יש לך אולר?"
הקוזאק קם בכוחות אחרונים על רגליו והלך לעבר אוכפו, להביא סכין.
"איזה מין רעיון עלה בראשכם!" אמרה ברוגזה אשתו של טורצ'קוב. "לא אניח לך להשחית את חלת הפסחא! איך אביט בעיני הבריות, אם אביא את החלה הביתה חתוכה? הנראה כדבר הזה – לשבור את הצום בערבה! סע אל המוזיקים בכפר, ושבור את הצום שמה!"
האישה נטלה מידי בעלה את החלה, העטופה במפית לבנה, ואמרה: "לא אתן! צריך שיהיה סדר. זה לא לחם חולין, זוהי חלת פסחא מקודשת, וחטא הוא להשחית אותה בלי סיבה."
"ניחא, קוזאק, אל תכעס עלינו!" אמר טורצ'קוב והצטחק. "אשתי אוסרת לאכול מהחלה! הֱיה שלום, דרך ארוכה עוד לפנינו!"²²

דברי מקסים והתנהגותו נתפסים כצרות אופק, המשך ישיר לנבערות שהפגין קודם ביחס למגורי אנשים על השמש, הירח והכוכבים. הוא אינו מבין את סבל הזולת הניצב לפניו דווקא בחג המסמל את סבל האל בו הוא מאמין, דווקא לאחר חזרתו מהכנסייה, בה קידשו את הלחם המייצג את הריפוי, החמלה והחסד שאותו האל ציווה כמורשת למאמיניו²³.

מאוחר יותר מבין מקסים את השגיאה החמורה שבמעשיו, את מה שנדרש ממנו לעשות ולא עשה – לא רק להיענות לקריאתו המפורשת, הנואשת של הקוזאק, אלא הרבה יותר מכך²⁴ – אך הבנה מאוחרת זו אינה מתקבלת בברכה אצל אשתו העקשנית, הרעה אולי, ואינה תורמת לו או למצב בשום צורה או אופן.

למעשה הפגישה עם הקוזאק מעמתת את מקסים לראשונה מול אשתו: לא עימות של דעות, וודאי לא ויכוח או ריב²⁵, אלא עימות הנובע מהבנה שגויה של אותו המושג – חלת הפסחא. מקסים מבין (גם אם מאוחר) את מאפייניה – לא כלחם מקודש אלא כביטוי לחגיגה, סעודה משותפת, אכילה בצוותא²⁶. אשתו מפקיעה אותה ממהותה והופכת אותה לדבר המקדש את ערך עצמו בלבד²⁷.

טורצ'קוב הוא אדם נוח, חברתי. הוא אינו מסרב לבקשת הקוזאק ונכון להושיט יד ולעזור, גם אם היוזמה אינה שלו וגם אם הוא מבין את הדברים בצורתם הפשטנית ביותר²⁸. תמימותו ואיטיות מחשבתו אולי לא יכולות להיחשב כיתרונות²⁹ אך הן אינן מעידות על לב רע ורשעות.

לאשתו יש שם – ליזה – אך המספר אינו משתמש בו כשהוא מצוטט מדבריה ומשמיע את קולה. אשתו של מקסים אינה נוהגת כ"ליזה", ישות עצמאית, אלא כמי שניהול משק הבית בצורה מאורגנת ומקובלת הוא לה מהותה, תפקידה וייעודה בחיים. ליזה טורצ'קוב היא התגלמות החשיבה הקרתנית והקטנונית: בקשת הקוזאק נתפסת בעיניה כביטוי של השחתה, חילול הקדוש וביזוי חברתי – לא בגין אדיקות דתית³⁰ או גאווה³¹ אלא משום שהיא אינה מסוגלת לסטות מסדר הכללים הבלתי מעורער שהוא כל קיומה.
קיבעון מחשבתי עיקש כל־כך³², הגובל בעיוורון, מעיד על מוגבלות תודעתית הנגועה, ללא ספק, גם בטיפשות³³.

לזכותו של טורצ'קוב ייאמר כי הוא אינו מתנער מאחריותו שלו למצב. בשונה מגיבורים רבים כל־כך בסיפוריו של צ'כוב, מקסים ניחן במודעות ברורה למעשיו ולהשלכותיו³⁴. כשהבין שטעה הוא פועל למען הקוזאק³⁵ ללא עצלות או התפנקות: כשהפועל ששלח להביא מזון לקוזאק מתמהמה הוא נחפז אל הדרך וכשהפועל טוען כי לא מצא את הקוזאק במקום שבו תיאר, הוא יוצא לחפש אחריו בעצמו.

"השמש זרחה, אך אם שיחקה בקרניה אם לאו, טורצ'קוב לא ראה זאת. כל הדרך עד הבית שתק, חשב על דבר־מה ולא גרע את עיניו מזנבו השחור של הסוס. שיממון חסר פשר השתלט עליו, ושמחת החג שמילאה לפנים את חזהו היתה כלא היתה, ודבר לא נותר ממנה. […] טורצ'קוב גמע תה כמחצית הכוס ולא שתה ולא אכל עוד דבר. לאכול לא היה לו חשק, לתה היה טעם תפל כשל עשב, והוא שוב נתקף שיממון. […] בערב, עם רדת החשכה, נסוך עליו שיממון בלתי נסבל, שלא ידע כמותו מימיו – עוד רגע והיה כורך לעצמו חבל על הצוואר! מעוצם השיממון והתמרמרות על אשתו שתה לשוכרה, כדרך ששתה בימים עברו, לפי שהתחתן. בשכרונו גידף במילים לא טובות וצעק לאשתו שיש לה פנים רעות ולא יפות, ושלמחרת יגרש אותה אל אביה.
בבוקר שלמחרת החג ביקש להפיג את שכרונו, ושוב שתה לשוכרה.
ומאז פשה הקלקול.
סוסים, פרות, כבשים וכוורות החלו אט אט, בזה אחר זה, להיעלם מן החצר, החובות האמירו, אשתו היתה בעיניו מאוסה… כל הצרות האלה, כך אמר מקסים, התרגשו עליו משום שהיתה לו אישה רעה וטיפשה, משום שאלוהים בערה בו חמתו עליו ועל אשתו… בשל הקוזאק החולה. הוא החל להשתכר לעתים תוכפות והולכות. כשהיה שיכור, ישב בבית והקים מהומה, ובהיותו פיכח סובב בערבה וחיכה, שמא יזדמן לו הקוזאק…."³⁶

על פי רוב תיאור מזג האוויר החיצוני עולה בקנה אחד עם המזג הפנימי שבו נמצאות דמויותיו של צ'כוב אך הפעם קיים ניגוד מוחלט וברור ביניהם: האביב עדיין מלבב ומאיר במלוא כוחו, אך מקסים אינו מבחין בו כלל; השמש זורחת אך בליבו משהו מהותי כבה.

תחושת האשמה והקוזאק רודפים אותו כמו צל, ייסורי מצפון שאינם מרפים משום שאין כל אפיק מעשי שניתן לבחור בו; כל הדרכים בהן ניסה ללכת עלו בתוהו וכישלונו אינו מאפשר לו ליהנות מהעולם שכה שימח אותו זמן קצת קודם לכן.
עונת השנה המלבבת, רעייתו החדשה, הפסחא החגיגי המתרגש עליהם – כל אלה נמוגו ואינם. השחר שעלה בדרכו חזרה מהכנסייה, שחר של יום חדש, חיים חדשים, מבטיחים, טובים – הפך כעת לשקיעה, מסכת ארוכה ומתמשכת של עונש בלתי פוסק³⁷.

הקוזאק חושף את הפער שבין רעיונות גדולים על צדקה, חמלה וחסד לבין הבנתם האמיתית, במציאות הממשית והמוחשית כשהוא מצביע על האופן שבו כוונות טובות שאינן מובנות כהלכה אינן יכולות לנצח חוסר מעש כנוע ותבוסתני שהכשיל ומוסיף להכשיל את האדם – מאז ועד עכשיו, מעכשיו ועד עולם³⁸.