על אש ודממה – עיון בפרשת נדב ואביהוא ואליהו בכרמל
על אש ודממה – עיון בפרשת נדב ואביהוא ואליהו בכרמל
פרשת חנוכת המשכן מסתיימת בהתגלות אלוהית עוצמתית: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרְכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד יְהוָה אֶל כָּל הָעָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם"1.
גודל הרגע מורכב מסדרת אירועים רבי משמעות ומשקל: משה ואהרון נכנסים אל אוהל מועד, יוצאים (בחיים) ומברכים את העם. האש חותמת את המהלך החגיגי בתו סיום פלאי, בעל השפעה אדירה.
האש על המזבח היורדת מן השמים מהדהדת למעשה אליהו בכרמל2, המבקש להוכיח את עוצמתו הבלעדית של הקב"ה אל מול פולחן הבעל והנוהים אחריו: "וַיִּבְנֶה אֶת הָאֲבָנִים מִזְבֵּחַ בְּשֵׁם יְהוָה וַיַּעַשׂ תְּעָלָה כְּבֵית סָאתַיִם זֶרַע סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ. וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים וַיְנַתַּח אֶת הַפָּר וַיָּשֶׂם עַל הָעֵצִים. וַיֹּאמֶר מִלְאוּ אַרְבָּעָה כַדִּים מַיִם וְיִצְקוּ עַל הָעֹלָה וְעַל הָעֵצִים וַיֹּאמֶר שְׁנוּ וַיִּשְׁנוּ וַיֹּאמֶר שַׁלֵּשׁוּ וַיְשַׁלֵּשׁוּ. וַיֵּלְכוּ הַמַּיִם סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ וְגַם אֶת הַתְּעָלָה מִלֵּא מָיִם. וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ וּבִדְבָרְךָ עָשִׂיתִי אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. עֲנֵנִי יְהוָה עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי אַתָּה יְהוָה הָאֱלֹהִים וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית. וַתִּפֹּל אֵשׁ יְהוָה וַתֹּאכַל אֶת הָעֹלָה וְאֶת הָעֵצִים וְאֶת הָאֲבָנִים וְאֶת הֶעָפָר וְאֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּתְּעָלָה לִחֵכָה. וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים"3.
אצל משה ואהרון האש יוצאת מלפני ה' – אצל אליהו אש ה' נופלת;
אצל משה ואהרון האש אוכלת על המזבח את העולה ואת החלבים – אצל אליהו האש אוכלת את העולה ואת העצים ואת האבנים ואת העפר ומלחכת את המים שבתעלה.
עם זאת, שני הפסוקים המתייחסים אל העם זהים, פחות או יותר, בתיאורם:
אצל משה ואהרון נאמר: "וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם".
אצל אליהו: "וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים"4.
צמידות קרובה יותר של התיאור מופיעה מיד לאחר מכן, בתיאור מעשיהם ומותם של נדב ואביהוא, הכוהנים: "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהוָה"5.
אש יוצאת מלפני ה', הן אצל נדב ואביהוא והן אצל אליהו, אך במקום קורבן, עולה ומזבח הפעם היא אוכלת את שני הכוהנים. הכתוב אינו מציין אותם בשמם או בייחוסם אלא משתמש במילה אותם, היוצרת התייחסות כאל כמקשה אחת שאינה מורכבת מפרטים, ניגודיות הבאה בסתירה לאופן הפרטני־בדלני שבו פעלו נדב ואביהוא בתחילת הפסוק, כל איש לעצמו.
פרשני המקרא יוצאים מגדרם כדי להסביר את חטאם, ששומה עליו להיות חמור כל־כך כדי להצדיק את אופן מותם האלים, התקיף, הפתאומי והנחרץ6.
המקרא מביא את הסברו של משה לאשר אירע וגם את תגובתו של אהרון: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן"7.
על פניו יכול היה הכתוב להשתמש במילה חלופית, כגון "וישתוק אהרון", אלא שדממה אינה בחזקת שתיקה או שקט – להלן, העדר ענייני של קול או רחש. ב"דממה" נרמזת המילה "דם", דם שהוא מקור החיים, דם שהוא הנפש.
כשאהרון נדם – הוא נדם מדם ליבו, מקום שהוא מעבר למילים וליכולת הבעת הכאב.
"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן בְּנֵי עֻזִּיאֵל דֹּד אַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי הַקֹּדֶשׁ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וַיִּקְרְבוּ וַיִּשָּׂאֻם בְּכֻתֳּנֹתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה."8
משה אינו אומר למישאל ואלצפן כיצד לשאת את נדב ואביהוא: הוא אינו מנחה אותם, מורה להם, מדריך אותם. הכתוב היה יכול להמשיך לנקוט בגישה הכללית ולתאר "וַיִּקְרְבוּ וַיִּשָּׂאֻם אוֹתָם" בקיצור כוללני, כדרך שתואר מותם ("וַתֹּאכַל אוֹתָם"), אך במקום זאת הוא בחר להדגיש את הכותנות, חלק מלבוש הכהונה9.
הדגשה זו תמוהה במיוחד, שהרי על פניו לא נותר מה לשאת. הכתוב אינו משתמש במילה "שריפה"10 או "בערה", אלא במילה "וַתֹּאכַל" – להלן חידלון גמור ומוחלט11. ואם אלה הם פני הדברים, כיצד יש להתייחס לאזכור הכותנות? האם זהו ציון מעשי או מהותי? האם הוא מדגיש את היות נדב ואביהוא כוהנים לצורך העמקת ההתרסה והדגשת כישלונם בתפקידם או דווקא שמא יש בכך דווקא התייחסות למעלתם וניסיון להגן על כבודם?
"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל אִיתָמָר בָּנָיו הַנּוֹתָרִים קְחוּ אֶת הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת מֵאִשֵּׁי יְהוָה וְאִכְלוּהָ מַצּוֹת אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא וַאֲכַלְתֶּם אֹתָהּ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ כִּי חָקְךָ וְחָק בָּנֶיךָ הִוא מֵאִשֵּׁי יְהוָה כִּי כֵן צֻוֵּיתִי. […] וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר. מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֺן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי יְהוָה. הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי. וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי יְהוָה וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי יְהוָה. וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו."12
משה מצווה על אהרון ובניו הנותרים לאכול את מנחת הקורבן במקום קדוש וכועס משהוא נוכח לגלות כי לא מילאו אחר דבריו. לאור מה שזה עתה אירע, להלן מותם המחריד של שני כוהנים, צוויו של משה ובעיקר רוגזו על אי־התממשותו נראה תמוה, או לפחות לא במקום. האם מקרה נדב ואביהוא, שהקריבו אש זרה שלא נצטוו עליה ומתו, לא היה ברור מספיק להרתעה עד הוא חש צורך להוסיף הרתעה משלו13 או שמא באמת ובתמים הוא כועס על הפרת ההוראה שנתן? ובכל מקרה, נוכח הזעם הגדול שעולה בו, כיצד יש להבין את האופן שבו הוא מתרכך מיד נוכח דברי התוכחה של אהרון?
כשאהרון בוחר לדבר לראשונה, דבריו עוקצניים, ארסיים אפילו: האם זה מה שייטב בעיני הקב"ה? דווקא היום, אחרי כל מה שאירע? והנה, הכתוב משתמש באותה המילה שבה סיים אהרון את דבריו בהתייחסו לקב"ה ומפנה אותה אל משה – "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו".
לאהרון אין מה לטעון כנגד הקב"ה – וגם אם יש, הוא דומם. הניסיון לתרץ את מותם של נדב ואביהוא פירושו ניסיון לחפש צידוק לאירוע שמבחינת אהרון, אביהם, הינו חסר כל הצדקה. גם אם בניו חטאו – לא ייתכן שטעותם תצדיק עונש חמור, חריף ואכזרי שכזה. זו הסיבה מדוע מנסים הפרשנים להעצים את אשמתם המכוונת, לעתים אף הזדונית, של שני הכוהנים, כדי לייצב את אשמתם במידת איזון שווה עם עוצמת העונש. אך אהרון אינו מסוגל לעשות כמותם, לאשר ולתמוך. הוא גם אינו יכול להתמודד עם ההסבר שמעלה משה. גזר הדין שנפל משמים על נדב ואביהוא אינו יכול להיות מובן על פי הבנה אנושית, וודאי לא הבנתו של אב.
דבריו של אהרון מופנים אפוא כלפי משה.
משה, על אף שאלו הם אחייניו, על אף שהוא מנהל את תהליך הוצאתם מן הקודש, על אף שהוא וודאי כואב ומתייסר אף הוא, מדקדק בעשייה שאין זה המקום או הזמן לדקדק בה, בקפדנות שמחמיצה את מהות העניין. כשאהרון מוכיח אותו, משה מבין את פרשנותו השגויה וחוזר בו – לא בכעס, אלא בהערכה.
מות נדב ואביהוא מגיע אחרי שיא של עוצמה וכוח שהתגלו במעמד הקורבן, בדומה לאליהו אשר לאחר שיא ההתגלות בקרב שניהל מול נביאי הבעל נאלץ להימלט מפני איזבל, המלכה המאיימת להורגו. וכך, בעודו מבקש את נפשו למות, הוא נרדם מתחת לעץ רותם עד שמלאך מעיר אותו, נותן לו עוגת רצפים (לחם המתבשל על גחלים לוהטות) לאכול וצפחת מים לשתות. בכוח האכילה הזאת מתאושש אליהו והולך, ללא עצירה, ארבעים יום וארבעים לילה, עד שהוא מגיע להר חורב, הר סיני, שעליו ניתנה התורה לישראל מיד משה.
שם, במערה, מגיע אליו קול דבר ה' ואומר לו: "וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה לֹא בָרוּחַ יְהוָה וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה. וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ יְהוָה וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה"14.
נראה כי דממתו של אהרון מהדהדת לדממה בסיפורו של אליהו: בשני המקרים היא מגיעה אחרי מוות, אחרי אש, אחרי חרפת אסון.
הניסיון להביא מדוע קורה מה שקורה הוא ניסיון טבעי, אנושי.
לעתים ניתן להרחיב את הידיעה, לאמץ השקפה נוספת, אך בסופו של דבר יש מקרים שאין לומר עליהם ואחריהם דבר.
רק לִדום.
הדממה מהדהדת את הכאב ונותנת לו את המקום להיות, מבלי להתבטל או להידחק מפני הסבר כזה אחר.
אך עם שוך הניסים והסערה, אחרי החרפה והאסון, אחרי האש, אחרי הדממה, מגיע משהו אחר:
הליכה מחודשת.
מהליכה כזו, ואולי רק ממנה, יכולים להמשיך ולהתחדש החיים האמיתיים.