על אימה והיסטוריה: עיון ביצירותיהם של או. הנרי ו־וושינגטון אירווינג
על אימה והיסטוריה: עיון ביצירותיהם של או. הנרי ו־וושינגטון אירווינג
יש וסופרים גדולים יוצרים סיפורים גדולים כדי לספר סיפור שונה על ההיסטוריה שלמד העולם להכיר.
הם משתמשים במתח, תשוקה ופיתולים עלילתיים כדי להסיט את תשומת הלב מכוונתם החתרנית ולאפשר לאמת להתנגב מבין השורות. טיעון חמקמק המגיח במלוא חריפתו ומבלי לעורר ביקורת, דווקא משום שקשה עד מאוד לשים אליו לב. ביטוי שמעבר לקול ההיגיון, הפונה ישירות אל כובד משקלה של הנפש.
סיפורו של או. הנרי, דרכי גורל, מחלק את גורלו של דוד מיניו, רועה צאן ומשורר, לשלוש דרכים שונות:
משהוא בוחר בדרך הראשונה, הוא פוגש באציל בריון המציע לו לשאת את אחייניתו היפיפייה לאישה.
הדרך השנייה מובילה אותו ללב ליבה של קנוניה מחתרתית, הזוממת לרצוח את מלך צרפת.
בדרך השלישית לא פוסע דוד, שכן הוא מעדיף לשוב על עקבותיו ולחזור לביתו, שם הוא מתמקם בשגרת חיים נינוחה כרועה צאן, עד שתאוות השירה משתלטת ומכניעה אותו.
דוד מיניו מוצא את מותו בכל אחת מן האפשרויות המוצעות:
פעם הוא נהרג כתוצאה מדו קרב שניהל עם האציל.
פעם הוא נהרג כתוצאה מכדור שירה בו אחד מקושרי הקשר, אשר חשב אותו בטעות למלך צרפת.
פעם הוא נהרג כתוצאה מהחלטתו, שלא להוסיף ולחיות עם הידיעה הנחרצת כי אינו משורר כלל ועיקר.
על אף שהיד האוחזת בהדק מתחלפת מסיפור לסיפור, כלי ההרג נותר תמיד זהה: אקדחו של המרקיז לבית בופארטואי1.
הסיפור השני, והארוך מכולם, מתרחש בפריז. בדרכו אל העיר מתרחק דוד מיניו "כדי פרסה אחת, (עובר) על פני טירה גדולה, שנראו בה סימנים ברורים לחגיגת שמחה אשר נחוגה בה לא מכבר. האורות דלקו בכל חלון; בנתיב המבוא שלרגלי המדרגות הרחבות הצטלבו עקבות כלי רכב רבים שחצו זה את זה – סימן למרכבות האורחים שנסעו להם והשאירו את אותות גלגליהם באבק הרך."2
תיאור זה אינו אגבי כפי שהוא מתיימר להיות: הוא רומז לארמון ורסאי הנטוש, לאחר שהותקף בחמת זעם על ידי אנשי המהפכה.
ארמון ורסאי היה סמל לחיי הנהנתנות הפזרניים שניהלה משפחת המלוכה בשיאו של המשבר הכלכלי העמוק שפקד את צרפת. מרי אנטואנט, המלכה היפה, המעודנת והיהירה, רוקנה את הקופה המלכותית, הריקה ממילא, במפגן רהבתני חסר מעצורים: נשפים וטקסים התקיימו עבור כל אירוע שגרתי, אופנת התסרוקות הגבוהות, שמלות הפאר, התכשיטים והנעלים גבו מחירים חסרי תקדים וארוחות השחיתות היומיות יכולות היו להאכיל אלפי צרפתיים גוועים, הנאבקים עד מוות בעבור כיכר לחם.
קשיי המציאות נבלמו בשערי הארמון, עד שעשרים וחמישה אלף צרפתים צעדו לורסאי ותבעו את חזרתם של המלך והמלכה לפריז, שם יהיו כפופים לרצון העם.
נוכח ההמון הממורמר והזועם לא נותרה ללואי השישה־עשר ולמרי אנטואנט כל יכולת להתנגד. מובסים3, צעדו השניים לפריז, מותירים מאחור את ארמון ורסאי המפואר ובחצרו עגלות וכרכרות עמוסות פרחים מהמחסנים המלכותיים – מראה העזובה המפוארת אשר הקביל את פניו של דוד מיניו, בדרכו אל אותה העיר ממש.
ההשקה בין האירועים ההיסטוריים והבדיוניים ממשיכה להתקיים גם בפריז, שם פוגש דוד מיניו באישה מסחררת ביופייה4, המטריפה את חושיו ומבלבלת את דעתו – הרוזנת הידועה לשמצה לבית קאבאדו5. בסיפור הראשון נשאה היפיפייה האצילית את השם לוסי לבית ווארן6.
הרוזנת לבית קאבאדו ולוסי לבית ווארן – אישה אחת הן, אך בשונה מהופעתה התמימה והשברירית של לוסי, מציגה הרוזנת חזות מרהיבה של אישה בשלה ועוצמתית7.
ההבדל בגלימותיהן – גלימתה הבהירה והקלילה של לוסי לעומת גלימתה הכהה, הרחבה והעשירה של הרוזנת – מחדד את השוני באופיין ובנטיות ליבן: הרוזנת לבית קאבאדו אינה אחיינית משוללת זכויות של רוזן אכזר אלא שותפה שווה בין שווים. המרקיז בופארטואי, דודה בסיפור הראשון – שותפה בשני, לא רק שאינו מתעמר או משמיץ אותה8, אלא אף חולק לה כבוד והערכה עמוקים9.
את לוסי נדרש דוד להציל. בידיה של הרוזנת הוא הופך כלי שרת, עבד נרצע לכל גחמותיה. כשהיא מגייסת אותו, שלא מדעתו, לפעול בשירות המחתרת, הוא נתפס על ידי חיילי המשמר ומוצא את מותו מאקדחו של המרקיז בופארטואי, בכדור שיועד עבור המלך, אותו ביקשו הרוזנת וחבריה להוציא להורג10.
האישה היפה המובילה למותו של הגבר המאוהב בה עד שיגעון מופיעה בסיפור נוסף המתכתב עם המהפכה הצרפתית: הרפתקאותיו של סטודנט גרמני11 מאת וושינגטון אירווינג12.
"הרפתקאותיו של סטודנט גרמני" הינו סיפור "אווירה" מובהק: תיאורי הלילה, העיר הנטושה והמסתורין משרתים את העלילה האפלה – מותחת: סטודנט גרמני פוגש בחורה מסתורית ברחוב עזוב. הוא אינו יודע עליה דבר, אך פניה, שרדפו את הזיותיו במשך שנים, הציתו בו רגש עז של קרבה ושותפות גורל והוא מוסר את עצמו בידיה בשבועת עולם.
למחרת ארוסיהם יוצא הצעיר לחפש דירה מרווחת יותר, אשר תהלום את חייו החדשים כגבר נשוי. ברם בשובו לביתו, הוא מגלה את הנערה מתה במיטתם.
המשטרה מוזעקת למקום ואחד השוטרים מזהה באימה את הצעירה כקורבן שהוצא להורג רק ערב קודם לכן, על חוד להבה של הגיליוטינה. בכדי להוכיח את טענתו, הוא משחרר את הצעיף הקטן שעל צווארה, מניח לראש להישמט ולהתגלגל על הרצפה.
בעקבות המאורע נטרפה דעתו של הסטודנט הגרמני. הוא התאשפז במוסד לחולי נפש בפריז ונפטר ערירי וחסר כל.
הרפתקאותיו של סטודנט גרמני מתרחש בזמניה הטרופים של המהפכה הצרפתית, בליל סערה אחד.
סערה פירושה אי סדר, תהו ובוהו. זו המציאות שיצרה ההתקוממות החברתית, בקריאותיה לביטול משטר המקדש זכויות יתר מלידה וכינון משטר חדש המבוסס על עקרונות התבונה, החירות והצדק. בצל הישגים ששינו לא רק את פני החברה הצרפתית אלא גם הסדרים חברתיים ופוליטיים באירופה כולה, התקיימה גם מציאות אחרת: מציאות טרופה, טרודה, מאיימת וכמעט שיגעונית.
מציאות של אי סדר, תהו ובוהו.
מציאות של סערה וחוסר שפיות.
גיבור הסיפור, גודפריד וולפגנג, עתיד למצוא את אהובתו סמוך לגיליוטינה שקיפדה, רק רגעים ספורים קודם לכן, את חייה13.
הגיליוטינה שנועדה להוציא להורג את מתנגדי המהפכה, רמי המעלה ומתנגדי החירות והחופש, ממתינה מבעד לחלומות הישנים לקרבנותיה החדשים. כעת היא מצבת זיכרון אילמת לחיים ראויים ומוסריים שקופחו בקטל אלים, נושאת את דמם של האמיצים והישרים כמפלצת צמאת דם המחפשת להשביע את תאוות הטבח ותאבונה הקטלני.
הרעיונות החיוביים והנשגבים הפכו לרשע רצחני מעולם השאול.
גודפריד הוא הגיבור הרומנטי הטיפוסי: צעיר מיוחס, נלהב ובעל חזון, שלימודיו הגבוהים ושאיפותיו המהפכניות הובילו אותו לתעות בדרך פראית של מחוזות הזויים14. על אף ואולי דווקא משום למדנותו, הריהו משולל כל ידע על אורחות העולם ובפרט בכל הקשור ליחסים עם בנות המין השני. רק ספרים ורעיונות יש לו בראש: ספרים, רעיונות והערצה בלתי ממומשת ליופי נשי הרודף אותו כרוח רפאים, ששלשלאותיה המעונות מקרקשות ברעמי הסופה הסוערת. בדמיונו המופלג והחולני טווה גודפריד לעצמו את קיומה של אישה יפיפייה, מסתורית ולא מציאותית אך בה בעת ממשית כמו הסופה המתרגשת עליו בפתיחת הסיפור. הוא אחוז דיבוק, משעובד לפרי דמיונו, בסיוט מתמשך נטול נחמה או אפשרות מילוט, המסב לו סבל גופני של ממש. בנוסף מאמין גודפריד כי הינו מצוי בסכנה מצד כוח אפל, המבקש לפגוע בו ולשולחו לגיהינום. מחשבות אלה הפילו עליו דכדוך עמוק וחבריו, במטרה לחלצו ממצבו העגום, שלחו אותו לפריז, על מנת שיספוג מעט מעליצותה הזוהרת15.
גודפריד הגיע לעיר בערב פרוץ המהפכה ממש וחווה מקרוב את הניגוד השסוע שבין שאיפות נעלות למציאות אלימה ומדממת. משבר זה הוביל אותו להסתגר עוד יותר מפני העולם ולקבור עצמו בספרייה שאינה אלא מערכת של אולמות קבורה תת קרקעיים16, מקדש לסופרים מנוחים ולעבודותיהם המיושנות, שזה מכבר אבד עליהן הכלח. גודפריד הפך אפוא לשודד קברים ספרותי, הניזון מחדר המתים של ספרות נרקבת, מתחפר בעולם אבוד כדי להשביע את רעבונו החולני והזיותיו המטרידות.
הסופר, בהבעת דעה מובלעת וכמו בלתי מורגשת, חווה את דעתו על מצבו הגופני והנפשי של גיבורו, שאורח חייו ואופיו הלהוט, כמו גם הרעיונות המלומדים שהלעיט עצמו בהם, ערערו את האיזון הטבעי והמיטו עליו חולי שפגע בגופו ובדעתו כאחת.
הוא משווה אותו באופן מפורש לעמנואל סווידנברג17, הודות לספרו על העולם שלאחר המוות – גן עדן וגיהינום18 ובאופן מרומז לסופר הגרמני יוהאן וולפגנג פון גתה19 – באמצעות הדמיון בשמותיהם20 וההתייחסות21 לספרו הידוע של גתה – יסורי ורתר הצעיר22, על צעיר שהתאבד בגין אהבה נכזבת לאישה נשואה, התאבדות אשר היוותה השראה (לכאורה) להתאבדותם של צעירים רבים אחרים.
גודפריד האומלל נלחם כעיוור על קיומו בעולם. אך אותה מציאות פתלתלה כבר טוותה סביבו את רשת חוטיה הסמויים וכעת היא מושכת אותו אליה, כעכביש רעב ומיומן.
"התובנה הגברית" מאותת לו לסגת, אך לשווא: דמות צל נשית, כפי שהופעה בדמיונותיו המסויטים, נגלית לפניו, לבושה שחורים, ישובה למרגלות הגרדום. הבזקים של ברק אקראי חושפים את תלתליה הארוכים, הנשטפים במבול. עיניה היו גדולות וזוהרות, מתאר גופה מושלם.
ישיבתה על מדרגות הגרדום מצטיירת כשברון לב המבכה את אובדנם של אוהביה. יגון תהומי על היקרעותה מעולמה המוכר והתמים – מצבה אילמת ובודדה לצער. גודפריד, כשראה את הבחורה הצעירה, ראה למעשה את עצמו.
בחינה המסחרר והופעתה המהממת23 וכמובן בישיבתה על מדרגות הגרדום, היא דומה להפליא לרוזנת לבית קאבאדו24, שאף היא " […] ישבה על המדרגה […] אישה צעירה שיופיה התמיה אפילו את כוח דמיונו של המשורר. גלימתה הרחבה, הכהה, הייתה פתוחה לפניה וגילתה את עושר הרקמה של שמלתה. עיניה מהירות להחליף את גונן, ונשתנו עם כל הרהור או הרגשה […] בידה האחת הפשילה כלשהו את גלימתה, וגילתה נעל זעירה, גבהת עקב, פרומת שרוכים. היא הייתה שמימית כל כך למראה, מלאה עליונות ועדינות במידה שלא ניתן כלל לדמות אותה גוחנת תחתיה ומתכופפת לקשור מחדש את שרוכי הנעל הפרומים; לא, היא נוצרה רק לצוות ולפקד!"25.
הרוזנת מבקשת מדוד לנעול לה את נעלה, כלכלוכית אשר זוכה בנסיך הודות לנעל המלכותית שהושארה מאחור. אך האצילה אינה דומת למקבילתה האגדית: היא אישה זוממת26, המכשפת את דוד עיניה וגורמת לו לעשות ככל אשר תדרוש ממנו27.
הרוזנת והזרה המסתורית28 פוגשות את "קורבנותיהן" בדרכם חזרה לביתם (גם אם בשעות שונות של היום). נדמה כאילו הן אורבות לגברים הנקרים על דרכן, מחפשות להן קורבן תמים לנצלו לגחמותיהן29, גם אם גחמות אלה אינן ברורות לחלוטין30. זהותם הזרה, המעידה עליהם כי אינם אזרחים פריזאיים "רגילים" משכנעת אותן לבטוח בהם כשם שזהותן מפתה את הגברים לדבר: גודפריד חושף בפני הצעירה את חלומותיו מבלי לזכות לפתיחות דומה מצדה, בדיוק כפי שדוד מיניו מגולל את קורותיו בפני הרוזנת, חשיפה עליה היא גומלת אך ורק בשקרים.
יש וסופרים גדולים יוצרים סיפורים גדולים כדי לספר סיפור שונה על ההיסטוריה שלמד העולם להכיר.
הם משתמשים במתח, תשוקה ופיתולים עלילתיים כדי להסיט את תשומת הלב מכוונתם החתרנית ולאפשר לאמת להתנגב מבין השורות. טיעון חמקמק המגיח במלוא חריפתו ומבלי לעורר ביקורת, דווקא משום שקשה עד מאוד לשים אליו לב. ביטוי שמעבר לקול ההיגיון, הפונה ישירות אל כובד משקלה של הנפש.
דוד מיניו – המשורר הנצחי בעל הנפש הפיוטית, אשר יצא לחפש את מזלו ולממש את ייעודו בעולם הגדול, מת על שום אמונתו המוחלטת באהבה, כפי שהיא מתגלמת בדמותה של אצילה מסתורית, יפה מעבר לכל דמיון.
גודפריד וולפגנג, הסטודנט הנצחי, שנסחף עם לימודיו לעולמות אחרים, קשר את גורלו עם האישה השמימית אשר פקדה את חזיונותיו וטרפה עליו את דעתו.
האומנם ישות נשית אפלה ורעה השתלטה על נפשו ומוחו של גודפריד המעונה, או שמא הייתה זו פריז המהפכנית, שהפכה את פניה וחשפה את הרוע מתחת למאבק לשחרור האדם מעול העריצות?
האם לא נחלו חברי הקנוניה מפלה בתוכניתם להפלת שלטון המלך, בניצול קטלני שהוביל למותו המיותר של דוד מיניו החף מפשע?
האם אלה גיבורי המהפכה או שמא דווקא קורבנותיה?
כיצד נראית ההיסטוריה מבעד לעיניהם?
