כשהייתי בשנה השנייה ללימודי ספרות משווה באוניברסיטת בר אילן נדרשתי (כמקובל) להשתתף בקורס סמינריון.
אלא שהמרצה, רצה הגורל, שברה את הרגל והקורס נדחה או התבטל עד להודעה חדשה.
בהתחלה זו הייתה חופשה מבורכת.
אחרי מספר שבועות היא התחילה קצת להעיק.
שלושה חודשים אחר כך היא הפכה למטרד של ממש; בכל זאת, בסוף השנה צריך להגיש עבודה שתמלא עשרים עמודים עם מובאות והערות שוליים
והמושג "השפעות רוסיות" טרם הובהר די הצורך כדי לסייע.
באחד הימים ובאחת הנסיעות חזרה הביתה פגשתי חברה ללימודים שלמדה אצל אותה מרצה.
היא הייתה נחמדה מאוד והסבירה מה נדרש בדיוק לעשות, איך ולמה.
כשביקשתי דוגמאות למשפיעים רוסיים היא זרקה כמה שמות, אני אפילו לא זוכרת של מי ("הגדולים", מן הסתם, שכיחים באופן מקובל).
ואז היא הגיעה לצ'כוב.
צ'כוב כתב את כינורו של רוטשילד, היצירה הארוכה הזו שמלמדים בכיתות ט'. בבתי ספר אחרים לימדו את מועקה או יגון אבל אנחנו למדנו
על ברונזה ומארפה והערבה (ייתכן שגם על יונה והסוסה שלו, אבל ממרחק השנים קצת קשה לי להתחייב).
מה שזכרתי במיוחד היה הסיום, כשברונזה מוסר את הכינור לרוטשילד היהודי. אני זוכרת שחשבתי שבהעברת הכלי (ובעיקר באמצעות העברת המוזיקה)
ברונזה למעשה הגיש את החלק האמיתי שבו למישהו שיוכל להוקיר ולהמשיך אותו כפי שאף אחד אחר לא יהיה מסוגל.
ושוב הבחורה הנחמדה ההיא זרקה כמה שמות באוויר – בספרות משווה כמו ספרות משווה, הקפנו כמעט את כל הכדור.
עד שהיא הגיעה לאו. הנרי.
מקץ עשרים שנה והחזרה למוטב היו חוויה מכוננת; הייתי רק בכיתה ח' אבל או. הנרי כבש אותי לגמרי, הודות ליכולת המזוקקת הזו
להביע כל־כך הרבה באופן כל־כך עמוק, מדוד ומדויק.
שנים שהוא ליווה אותי, עד שנפגשנו שוב, כולנו, בנסיעה הזו חזרה הביתה.
מעבר לתודה שאני חייבת ככל הנראה למערכת החינוך ולבחורה הנחמדה ההיא ולמקריות הלא מקרית שמנתבת את הדרך,
הזיכרונות האלה מוכיחים שיש בהם, באו. הנרי ובאנטון צ'כוב, משהו שנשאר אחרי כל הספרים והסיפורים והשנים;
משהו נדיר, שמצליח להשתלב בבית הספר, באוניברסיטה ובחיים שאחרי באופן טבעי ונטול מאמץ.
את ה"משהו" הזה אפשר לכנות בהרבה שמות – איכויות של כתיבה, מקוריות ומעוף מחשבתי, אבל בשבילי ועבורי המשהו הזה הוא בראש ובראשונה אנושיות.
אנושיות של טוב לב אמיתי.
ספרות היא הרבה דברים ומרחב החוויות שהיא מאפשרת נוגע בכל אחד ואחת באופן שונה,
אבל הספרות של או. הנרי ואנטון צ'כוב היא ספרות אחרת, ספרות שהיא הרבה יותר מספרות של הרבה דברים.
אם צריך להסביר את זה במשפט, אז ההסבר יהיה זה: הסיפורים שלהם גורמים לך לרצות להיות אדם יותר טוב.
בעצם הקריאה, הם הופכים אותך לכזה.
או. הנרי ואנטון צ'כוב לא עושים את זה בכוונה – הטפה חינוכית היא לחלוטין לא המטרה המוצהרת והבלתי מוצהרת שלמה הם כותבים,
אבל יש בהם כישרון מופלא להקיף את כל העולם ואז לצלול אל הנקודה הכי רגישה ופועמת ולשנות לך את הלב.
בסופו של דבר עבודת הסמינריון הפכה לדוקטורט על השיפוט המוסרי ביצירותיהם של אנטון צ'כוב ואו. הנרי
והדוקטורט, בסופו של דבר, הפך לאתר הזה.
הרבה חוקרים את יצירותיו של אנטון צ'כוב – את אלה או. הנרי קצת הרבה פחות.
הלימוד שלהם מחכים ומעשיר ומנומק ויסודי, אבל איך שהוא, אחרי הניתוח והפירוק וההרכבה, הוא תמיד נעצר.
האתר הזה וכל מה שכתוב בו מתחיל מנקודת העצירה, מהמקום שבו הספרות יוצאת מתוך הדף ונכנסת אל תוך החיים,
כדי להוציא מהם משהו שתמיד היה שם ורק חיכה להזדמנות שתראה לו את הדרך.
האתר הזה הוא שלי (ושל צוות מאוד מסור ותומך ומסייע), ולכן מצופה ממני להציג את עצמי, או בעיקר את דרכי המקצועית, את עבודתי
במחקר ובתרגום, בייעוץ ובהרצאות, בעריכה ספרותית ולשונית ואת הדיוק שמגלה את מה שבאמת נמצא אצלך, ולא אצל אף אחד אחר.
ובכל זאת אני מעדיפה להתמקד באו. הנרי ואנטון צ'כוב.
ובסיפורים שלהם.
כי ההבנה שלהם היא בעצם ההבנה של עצמנו.
ובשורה התחתונה, ההבנה הזו היא הדבר החשוב ביותר שיש לי להציע.
קריאה מהנה,
גתית