עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ
"עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ"1
כובעים למכירה – מעשה ברוכל, בקופים ובתעלוליהם מאת אֶסְפִיר סְלוֹבּוֹדְקִינָה, הוא סיפור הלועג כביכול לחקיינותם חסרת המחשבה של קופים – "קוף אחר בני אדם": מוכר כובעים החובש את כל כובעיו מאבד אותם לחבורה של קופים ומגלה (בדרך מקרה) שהדרך היחידה להחזירם היא לגרום לקופים לעשות בדיוק את מה שעושה הוא, גם אם הם אינם מבינים מדוע ולשם מה בדיוק.
תשומת הלב נוטה להתמקד בטיפשותם של יצורים משוללי בינה אנושית ולהאדיר את הברקתו המומלחת של מוכר הכובעים האומלל, שכל רכושו נשדד ממנו. ברם מחשבה מעמיקה יותר עשויה לגלות משמעות חשובה ומורכבת בין דפי הסיפור:
"הרוכל הסתכל בקופים.
הקופים הסתכלו ברוכל.
הוא לא ידע מה לעשות.
לבסוף דִּבֵּר אליהם.
"הי אתם, הקופים," אמר ונענע את אצבעו לעברם. "החזירו לי את הכובעים!"
אבל הקופים רק חזרו ונענעו את אצבעותיהם לעברו: "צְה, צְה, צְה."
זה הרגיז את הרוכל. הוא נענע את שתי ידיו לעברם ואמר: "הי אתם, הקופים! החזירו לי את הכובעים!"
אבל הקופים רק חזרו ונענעו את שתי ידיהם לעברו: "צְה, צְה, צְה."
עכשיו הוא היה מְרֻגָּז ממש. הוא הכה ברגלו על הארץ ואמר, "הי אתם, הקופים! החזירו את הכובעים שלי תכף ומיד!"
אבל הקופים רק חזרו והכו ברגליהם לעברו ואמרו: "צְה, צְה, צְה."
עכשיו היה הרוכל מְרֻגָּז מאוד־מאוד. הוא בעט בשתי רגליו בארץ וקרא, "הי אתם, הקופים! אוי ואבוי לכם אם לא תחזירו לי את הכובעים!"
אבל הקופים רק חזרו ובעטו בשתי רגליהם לעברו ואמרו: "צְה, צְה, צְה."
לבסוף היה הרוכל מְרֻגָּז כל־כך, שהוריד את כובעו מעל ראשו, השליך אותו על הארץ והחל להתרחק מן המקום.
אבל אז הוריד כל קוף את הכובע שלו…"2.
הקופים משקפים לרוכל את המציאות שהוא שוב ושוב כושל להבין: שוב ושוב הם מחקים אותו, נוהגים כמוהו בדיוק באותו האופן, אך במקום לזהות את החיקוי ולחסוך את המילים וההתרגזויות הוא ממשיך בשלו, כמקודם – משוכנע, מקובע, מתחפר.
ואז, רק אז, משכלה ההתנגדות את כוחותיה, המציאות האמיתית מוצאת לעצמה סוף־סוף מקום להתגלות והפתרון בא על מקומו הנכון.
אם יש דבר שמעשיו של רוכל הכובעים מוכיחים הרי שזו העובדה כי הסירוב הלא־מודע לראות את הדברים כפי שהם באמת ולהמשיך לדרוש מהם את מה שאין הם יכולים לספק – מוביל לשום מקום ושום דבר.
כל־כך פשוט והגיוני (הרבה יותר הגיוני מאשר לנסות לשכנע חבורת קופים להחזיר כובעים) ובכל זאת, לחלוטין לא בר־ביצוע.
המתה מאת גי דה מופסן לוקה בעיוורון דומה: המספר־הגיבור שלו שבוי לחלוטין בתפיסת האהבה המקודשת, הבלתי מעורערת3 על אשה שאהב ושמתה, אשה שאותה הוא אוהב עדיין, אשה שהיא כל חייו וישותו.
הסיפור משולל שמות, תיאורים ואפיונים; אין לזהות בו דבר או להכיר בו איש. כל־כולו מתמקד בעומק רגשותיו של הדובר כלפי זו שמילאה את ליבו והצער התהומי שממלא אותו כעת, בהיעדרה.
כבלים אלה מחזיקים אותו שבוי ברגע, מסמאים את עיניו מלראות את האמת על אודותיה ועל אודות עברם המשותף.
כאן דרושה התערבותו של ממד אחר, ממד שמעבר למציאות שאינו דובר את אותה השפה, כמו הקופים בסיפורה של סלובודקינה. הראייה השגרתית התרגלה להסתכל אך לא להתבונן, להשקיף אבל לא להביט, והיא משוללת תבונה בדיוק כמו החיקוי שאינו מבין מה הוא עושה אך ממשיך לעשות אותו בכל מקרה ועל אף הכול.
"שוב לא יכולתי לשהות בין החפצים הללו, בין הקירות שהקיפו אותה, שהעניקו לה מחסה, הקירות שוודאי שימרו בסדקיהם הבלתי נראים אלפי אטומים שלה, של גופה ושל נשימתה. נטלתי את כובעי ואמרתי לברוח משם. אבל אז, סמוך לדלת, חלפתי על פני הראי הגדול שבכניסה, ראי שהיא התקינה שם כדי להביט בעצמה, מכף רגל עד ראש, יום־יום, בצאתה לרחוב, לבדוק אם היא לבושה כשורה, מתוקנת ויפה למן הנעליים ועד לתסרוקת.
קפאתי על עומדי מול הראי הזה שכה הירבה לשקף את דמותה, לעתים כה תכופות, כה תכופות עד שגם הטביע בו את בבואתה.
עמדתי שם, רועד כולי, עיני נעוצות במראה, מראה שטוחה, ריקה, אבל מראה שהחזיקה אותה, את כל כולה, מראה שידעה אותה כמוני, שאפפה אותה כמו שאפף אותה מבטי השוקק. נדמה לי שאני אוהב אותה, את המראה הזאת – נגעתי בה – והיא היתה קרה! אלי! הזיכרון! הזיכרון! מראה של מכאוב, מראה יוקדת, מראה חיה, מראת זוועה המשלחת בי את כל ייסורי הגיהינום! אשרי מי שלִבם, כראי שהבבואות מחליקות עליו ונמחות, שוכח כל מה שהיה בו, כל מי שעבר על פניו, כל מי שהשתקף בו, על חיבתו ועל אהבתו! מה רבו ייסורי!
יצאתי לרחוב ובעל כורחי, בבלי דעת, בבלי רצון, הלכתי אל בית העלמין. מצאתי את קברה הפשוט כל־כך, צלב שיִש ועליו מלים ספורות: "היא אהבה, נאהבה, ומתה.""4
סיפורו של מופסן אינו סיפור על אהבה נכזבת; זהו סיפור על האמת שאנשים מסרבים לראות באנשים אהובים ועל השקר שהם מספרים לעצמם – גם על אודות עצמם, הודות לרגש שהתרמית הזו מצליחה לצקת בהם: משמעות, ערך, שייכות למשהו נעלה וטוב וראוי.
המראה היא סמל, ייצוג לדבר הנמצא "מול העיניים" אך נותר בלתי נראה, בלתי מובן. זהו ראי גדול, הנועד להכיל את דמותו של אדם שלם, מכף רגל ועד ראש, אך מי שמביט בו אינו רואה אלא את מה שהוא רוצה למצוא – הנצחה לדבר עוצמתי, חזק יותר מהחיים עצמם.
מנקודה זו ממשיך הגיבור אל בית הקברות, להתייחד שוב עם אהבתו, לבלות את הלילה לצידה. הוא חוצה את הסף אל עבר עולם שמתקיים במקביל – עולם של מצבות ואנשים נשכחים, רבים מאלה המתהלכים על האדמה, בונים לעצמם בתים ושֵׁם, מרחיבים ומתרחבים ואינם נותנים דעתם על אלה שהוטמנו ואבדו מאחור.
"ולפתע נדמה לי שלוח השיש שאני יושב עליו זע. והוא אכן זע כמו ניסה אי מי להרימו. זינקתי באחת אל הקבר השכן וראיתי, כן, במו עיני ראיתי, שהאבן שישבתי עליה קודם מזדקפת לכל אורכה; והמת הופיע, שלד עירום שבגבו השח השליך את לוח האבן ממנו והלאה. היטב ראיתי, אף כי הלילה היה אפל עד מאוד. על הצלב יכולתי לקרוא: "כאן נח ז'אק אוליבן, שמת בגיל חמישים ואחת. הוא אהב את בני משפחתו, היה איש ישר וטוב לב, והלך לעולמו שלם עם אלוהיו."
עתה קרא גם המת את המלים החרותות על מצבתו. אחר־כך אסף אבן מן המשעול, אבן זעירה וחדה, והחל למחוק בשקידה את הכתוב. הוא מחק הכל, לאט, נועץ את עיניו החלולות במקום שם היו המלים חרותות לפני רגע; ובחוד העצם, שפעם היתה אצבעו, כתב באותיות זוהרות כאותן שורות שאתה רושם בקירות בחוד של גפרור: "כאן נח ז'אק אוליבן, שהלך לעולמו בגיל חמישים ואחת. ברוע לבו החיש את מות אביו שאותו ביקש לרשת, התעמר באשתו, מירר את חיי ילדיו, רימה את שכניו, גנב מכל הבא ליד ומת מוות בזוי ונקלה."
משסיים לכתוב, סקר המת הדומם את מעשה ידיו. ואני סבתי לאחור וראיתי שכל הקברים נפתחו ומתיהם יצאו, וכולם מחקו את השקרים שכתבו בני משפחותיהם על המצבות והחליפו אותם בדברי אמת.
וראיתי שכולם ירדו לחיי קרוביהם, היו חדורי שִטנה, מושחתים, דו־פרצופיים, שקרנים, מוציאי דיבה, חמדנים, שגנבו, רימו ועברו כל עבירה משוקצת, כל האבות הטובים הללו, הרעיות הנאמנות, הבנים המסורים, הבנות הצנועות, הסוחרים נקיי הכפיים, כל הנשים והגברים הללו שנאמר עליהם כי לא היה בהם דופי. כולם גם יחד כתבו על מפתן משכן הנצח שלהם את האמת האכזרית, הנוראה והקדושה, את האמת שלא הכל יודעים אותה, או משימים עצמם כלא יודעים.
חשבתי שגם היא מן הסתם חרתה את האמת על מצבתה שלה. שוב לא פחדתי, רצתי בין הקברים הפתוחים, בין גוויות המתים, בין השלדים, הלכתי אליה, בטוח שהפעם אמצא אותה עד מהרה.
מרחוק הכרתיה, אף כי לא ראיתי את פניה הלוטים בתכריך. ועל צלב השיש שלפני שעה קלה קראתי עליו את המלים: "היא אהבה, נאהבה ומתה." היה כתוב: "היא יצאה יום אחד לבגוד באהובה, הצטננה בגשם ומתה."
סיפרו לי שאספו אותי עם בוקר מוטל בלי הכרה ליד אחד הקברים."5
במוות אין שקרים; המוות הוא עולם האמת.
המתים שאינם יכולים לנוח בשלום על משכבם עם דברי הכחש שכתבו עליהם אחרים – האם הם מבקשים לנקות את מצפונם המיוסר? לחשוף לעיני כל את מה שניסו במשך כל חייהם להסתיר? מדוע להם לטרוח לתקן את מה שבני תמותה לעולם לא יגלו בחייהם?
תהיה סיבתם אשר תהיה, הם אינם מתרפקים על חטאיהם או מתגאים בעברם. נדמה כי וידויים נובע ממקום כן שעולם בני האדם מתקשה או לא יכול להכיל.
גיבור הסיפור אכן אינו מסוגל להכיל את עוצמת הגילוי והשבר שנבקע בחייו ומתעלף, נוגע לרגע בממד שמעבר כשהוא מזהה את האמת שלעולם לא היה מגלה בדרך אחרת.
ואולי לא היו דברים מעולם והכול היה אך פרי דמיונו הקודח, שאלה של ספק המנקרת לרגע במקום הסתכלות מקובעת שאינה רואה דבר?
גם סיפורו של אנטון צ'כוב, ליל אימים, נוגע במוות ובייצוגיו הצורניים. הוא מחדד ומעמיק את הנקודה לפיה האופן שבו אדם רואה אך לא מסתכל בדברים הפרושים לפניו נובע מחוסר האמונה כי מה שיש הינו ראוי וחשוב מספיק להתייחסות שתשומת לב רבה טמונה בחובה.
גיבור הסיפור, איוון פטרוביץ' אַשְׁכָּבָטוֹב, מגלה בערב בלהות אחד שארונות קבורה מציפים את העיר – לא רק בביתו אלא גם בדירות מכריו. המחשבה נודדת מיד, כמעט בהכרח, אל הכיוון העל־טבעי כמו בסיפורו של מופסן: ההסבר שלא ניתן להסביר הוא ההסבר היחיד שניתן להשתמש בו.
החרדה המשתקת, הישנות המקרים, אימת יום הדין המרחפת באוויר – לכל אלה נמצא תירוץ הגיוני, קל ופשוט, ועדיין התחושות המסתוריות חזקות יותר מכל פתרון מעשי המפריך אותן. הן עונות על צורך המתקיים בנבכי נפשו של אשכבטוב, זה שהובילו להשתתף בסיאנס מלכתחילה ולחפש (אולי באופן תת־הכרתי) הצדקה מעניינת יותר, נצחית אפילו, לחייו בני־החלוף:
"אפלה אטומה וקודרת רבצה על האדמה בליל חג־המולד של שנת 1883. חזרתי הבית מבית חבר שנפטר באותו יום; איחרנו אז לשבת אצלו בסיאנס ספיריטיסטי. הסימטאות שעברתי בהן היו בלתי מוארות משום מה, והיה עלי לפלס דרכי בגישוש כמעט. גרתי במוסקבה, בדרך־כָּל־בָּשָֹרְסְק, בבית הפקיד בַּרְמִינַנוב, הווה אומר, באחת הסביבות הנידחות ביותר באַרבּאט. מחשבותי, בעת שהלכתי, היו כבדות ומלאות דכדוך…
"חייך מתקרבים אל שקיעתם… התוודה!"…
משפט זה אמר לי בסיאנס שפינוזה, הרוח שהצלחנו להעלות. אני ביקשתי לחזור שנית, והכּוֹס לא זו בלבד ששנתה, אלא הוסיפה עוד: "בזה הלילה".
אינני מאמין בספיריטיזם, אך הרהורים על המוות, אפיו רמז עליו, מפילים עלי דיכאון. המוות, רבותי, בלתי נמנע, הוא דבר יומיומי, אך לא פחות מכך, המחשבה עליו נוגעת את טבע האדם… ועכשיו, כשעטפה אותי אפלה קרה ובלתי חדירה, ולפני העיניים הסתחררו פרא טיפות גשם, ומעל הראש ייבב הרוח, כאשר לא ראיתי מסביבי גם נפש חיה אחת, לא שמעתי קול אנושי – נתמלאה נפשי פחד אטום חסר־פשר. אני, בנאדם החופשי מדעות קדומות, נחפזתי, מפַחד להסתכל סביבי, להביט לצדדים. נדמה לי שאם אסתכל, אזי ללא ספק אראה את המוות בדמות רוח־רפאים."6
האווירה, תקופת השנה שהינה בחזקת זמן של חשבון נפש והעלאתו באוב של שפינוזה – הפילוסוף שהתנער מהתפיסה הרוחנית המאמינה בקיומו של האל – כל אלה מהווים קרקע פורייה לפרשנות אותה יוצק אשכבטוב למאורעות הפוקדים אותו.
אמנם שוב ושוב הוא מצהיר כי אינו מאמין ברוחניות ובעולם שמעבר, אך כל דבר בו – החל ממקום מגוריו7 דרך חבריו8 וכלה בשמו – נוגע בנקודה זו ממש; הוא מתיירא מן המוות אך עוסק בו בכל דרך, מרגיש עצמו אדם יחיד בעולם הרוחש תופעות נסתרות, על־טבעיות9; מספר את סיפורו ברוב רגש ורושם10, מעצב את המציאות בהתאם לתפיסותיו הנפשיות, הרגשיות.
יש לציין כי המאורע שבגינו הופיעו ארונות קבורה בבתים רבים ברחבי מוסקבה לא היה רק מנת חלקו של אשכבטוב: גם ידידו, ד"ר רְפָאימוב11, נתקל בהם ומגיב באותו האופן12, שכן גם הוא נכח הלילה באותו טקס העלאת הנשמות13 ואף רוחו שלו נוחה מאוד להשפעה. האפשרות הבלתי הגיונית הגיונית הרבה יותר מכל אפשרות אחרת14, כמו פתיחת ארון הקבורה כדי לגלות את המכתב הטמון בפנים15, אך מעניינת ממנה הרבה פחות16
פעמים תכופות מדי ההסתכלות הופכת לפעולה מוכנית, לא מודעת או יוזמה. מעבר לכישלון ההתבוננות, שאינה רואה מה באמת נמצא על הפרק, ברובם המוחלט של המקרים מדובר פשוט בהחמצה.
וכשאלה הם פני הדברים, מה יש אפוא להתנשא על קופים הפועלים ללא כל הבנה?