ספרות – שאלה של כדאיות: מסה אישית
ספרות – שאלה של כדאיות
מסה אישית
בתאריך 6.6.2010, כ"ד סיוון תש"ע, נשא פרופ' מנחם פרי נאום על אודות מצבה העגום של הספרות בימינו. הדברים הובאו בעקבות קבלתו פרס מפעל חיים, במסגרת טקס 'פרס רמת גן לספרות' לעידוד הספרות העברית:
"השאלות ששאלנו כחוקרים בשנות השישים והשבעים נשאלו מפרספקטיבה תיאורטית, אבל הן נבחנו תמיד באמצעות הסתכלויות צמודות בטקסטים, בשירים ובסיפורים. שאלות מן הסוג הזה כבר לא נשאלות אצלנו היום, ולא משום שגמרנו לענות עליהן. במחקר הספרות ובהוראתה בארץ שוב קנתה לה שליטה הקריאה האידיאולוגית־פוליטית בספרות. […] היום אין בישראל שום זרם מחקרי ישראלי־מקורי, ההולך לפני המחנה העולמי, כפי שנתפסה אסכולת תל אביב. לא קיימת בארץ שום תרומה תיאורטית ישראלית חדשה, מובילה. החוקרים אינם שואלים את עצמם שאלות עקרוניות על ההצדקה לדרכם, אלא מדשדשים אחר האופנות הפוליטיות־תרבותיות בעולם, באיחור של שנים רבות. מתי שאלו לאחרונה אם אופן האמירה […] בספרות בכלל, שונה עקרונית מאופני האמירה בטקסטים אחרים, לא ספרותיים? מתי תהו האם יש אופן קריאה שונה לספרות, ואם כן, מה הצדקתו? […] רוב מה שנאמר על ספרות בקריאות האידיאולוגיות־פוליטיות מתעלם מן השאלה: אם כך, מדוע ספרות? דוכאה כל הסתכלות בספרות כסוג מיוחד של טקסטים, או כאופן מיוחד של קריאה. הפרשנים אינם שואלים את עצמם למה היה על הסופרים לטרוח ולהגיד בספרות כל מה שהם, הפרשנים, תולים בהם, אם היה אפשר לומר זאת בפשטות ובבהירות רבה יותר, באפקטיביות רבה יותר, במאמר. למה טרחו הסופרים לסבך ולהסוות? ואיך זה שכל יצירות הספרות העברית המגוונות הן כמו תוכי שאומר תמיד אותו דבר עצמו? פתאום כל הספרות עוסקת בשתי חתרנויות אידיאולוגיות, אחת פוסט קולוניאלית ואחת מגדרית. האם אלה הנושאים שהעסיקו אי פעם את כותבי הספרות האלה ואת קוראיהם?" (מנחם פרי, "יש לנו ספרים, אין לנו ספרות", שבת – מקור ראשון, ערב שבת פרשת חוקת, ו' בתמוז תש"ע, 18.6.2010)
אם יתקיים סקר בקרב האדם הממוצע, קיימת אפשרות לא בלתי מבוססת שרובם הגדול של הנשאלים ישיב בשלילה לשאלה – "האם הינך אוהב ספרות".
אכן; אנשים קוראים ספרים, שומעים על אודותיהם, לומדים אותם בבית הספר, ועדיין ספרות, כמקצוע, נתפסת כמושג בלתי נגיש, בלתי נחוץ ובלתי מעניין.
אולי כאן טמונה הבעיה.
במקצוע כמו ספרות, יש פעמים שהטפל הופך לעיקר: שאלות שנועדו לחדד רעיון מורכב עשויות להצטייר כהתפלפלויות סבוכות, מסורבלות ולעתים פשוט מיותרות. העמדת אופן הביטוי האומנותי כאילו הוא לב העניין, במקום לחתור אל ההבנה, כיצד ובעיקר מדוע מציגה היצירה את אשר הציגה, עשויה לגרום ליופי להתמוסס ולטרחה המשועממת לתפוס את מקומו.
ספרות אינה מדע מדויק. חקר הספרות הינו אמנם חקר עיוני כבד משקל, אולם בשונה מחקר אחר, זהו חקר המשולל נקודת מדידה מתמטית. אין בספרות צורך להצליב חישובים סטטיסטים עם הכפלת כמויות והסתברויות על מנת להגיע לתוצאה חד־משמעית. כדי להבין ספרות יש להבין את המבנה היצירתי, את השימוש במילים, במונחים, ברמיזות ובשיטות הכתיבה. יש לחקור את הסביבה שבתוכה פעל היוצר ואת הסביבה שבתוכה התקיים הסיפור. הדרך הנכונה לעשות זאת היא מתוך הסיפור עצמו, לא על פי מילון מונחים ותרשימי מבנה. במובן זה, ספרות דומה יותר לחידה בלשית מאשר למדע מדויק: התוצאה כבר נמצאת לפנינו. אין צורך לגלות אותה – רק לגלות מה היא אומרת.
"לא התחנפנו לשום קהל קוראים. ידענו שתמורה רדיקלית בסיפורת ובשירה כרוכה לא רק בטיפוחו של הסופר החדש, ובזיהוי הסופרים הקרובים לנו בדורות הקודמים, אלא גם בכינונו של הקורא החדש, שיהיה בעל אוזן אחרת. וכל זה התאפשר כי הייתה סביבנו תרבות ספרותית, היה שיח ספרותי, הייתה עיתונות עם מוספים לספרות.
כל אלה אינם היום. סופה של המערכת הספרותית מקדים בהרבה את קץ הספרים הטובים. יש לנו ספרים, אך אין לנו ספרות. רואים אור בארץ ספרים טובים לא מעטים, פה ושם גם בהוצאות המסחריות הציניות, אך הם מופיעים בהתגנבות יחידים, אל תוך מדבר ספרותי, ונידונו להתקיים, כמו דג מחוץ למים, מחוץ לכל הקשר של מערכת תרבותית ספרותית – בלי מודעות לספרות העברית שקדמה להם או שסביבם, ולכן גם בלי אפשרות למרוד ולחדש. כולם כותבים רומאנים בארץ, אך מישהו התלבט לאחרונה באשר לצורת הרומאן בעברית?
ספרות אינה ערמה דמוקרטית של ספרים. יש בה מרכז ופריפריה, יש בה שיפוטים, דחיות והחייאות. יש בה מאבקי טעם, ומתקיים בה שיח מתוח של מוליכי הטעם. ההיררכיות שלה לעולם אינן יציבות, הן תמיד מאוימות. מזמן שכחנו שזה מה שהיה קיים בספרות העברית עד לפני עשרים שנה. היום ביקורת הספרות, והמאבקים על בולטותם של ספרים, הושארו לאבי שומר ולאיריס בראל, לשולחנות צומת ספרים מול מבצעי שלושה – בעקבות – אחד של סטימצקי. אך מה לנו כי נלין עליהם? כוחם נובע מן הוואקום שאליו הם נכנסים, מהיעדרה של ביקורת הספרות." (מנחם פרי, "יש לנו ספרים, אין לנו ספרות", שבת – מקור ראשון, ערב שבת פרשת חוקת, ו' בתמוז תש"ע, 18.6.2010)
כדי להתמודד עם דבריו הקשים של פרופ' פרי, הבה ניקח לדוגמה את הספריות הציבוריות.
יתרונן הגדול של ספריות ציבוריות טמון בעובדה שלא מתקיימים בהן מאבקי פרסום ויחסי ציבור, תחרויות כותרים ודחיפות אלימות של מוציאים לאור. אמנם יש את אזור "המומלצים" ואזור "החדשים" ורשימת המתנה הנקבעת על פי רשימת רבי־המכר, אולם עדיין, רוב הספרים מסודרים יפה־יפה על שורות ארוכות של מדפים, אחד לצד השני, בשוויוניות נטולת תאריך תפוגה. בחנויות ספרים, במיוחד אלה המנוהלות על ידי בעליהן של הוצאות גדולות, זוכה ספר לחיי מדף קצרים במיוחד, שלאחריהם הוא נשלח, לא אחר כבוד, להישכח באובדנו במחסנים אדירי ממדים. אמנם, שלא כמו בבתי קברות אחרים, מחסנים אלה אינם השורה התחתונה; כשמנסים להיפטר מהמלאי, במבצעי הניקיון והמכירות, נפטרים גם מן הספרים המאובקים והנטושים, בתחושת כבוד רמוסה עד עפר.
גם כאן האיכות נמדדת על פי משקל.
אך לא בספרייה ציבורית.
ספרייה ציבורית אינה מתייחסת לספרים כאל מצרך אופנתי.
ספרייה ציבורית "מבינה" שספר טוב עומד במבחן הזמן, לא במבחן חישובי התועלת של ההוצאה.
ספרייה ציבורית מוכיחה, הלכה למעשה, שספר טוב הוא ספר נצחי.
דווקא הספרייה הציבורית, הפתוחה לכולם, ללא שום הבדל, שום דחיפות, שום צורך לענות על צו השעה, היא המקום שבו ספרות יכולה להתרחש באמת – ספרות עבר, ספרות ההווה וגם ספרות העתיד, הנשענת על מה שקדם לה כדי לצמוח מתוכו ולומר משהו חדש, משלה.
כמובן שספרות טובה צריכה להיות גם עניין כלכלי: ספרות נכונה, מחכימה, מעניינת היא מוצר נחוץ בדיוק כמו כל מוצר אחר.
אך ספרות טובה צריכה להיות נגישה לכל אדם, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה אישית, גם אם בין אלה הצורכים אותה לבין חקר הספרות אין כל קשר.
בספרייה ציבורית תמיד יהיה מישהו שימליץ ויסביר – מבלי להטעות בשיקולים שאינם מתחום העניין, ובעיקר, מבלי להעיק בהסברים החורגים מהנושא שלפנינו: ספר טוב, קריאה מהנה.
הבעיה, אפוא, טמונה ביחס: מתיימר מצד אחד, מייגע מצד אחר.
אילו רק אפשר היה לחשוב שספרים הם מצרך מעניין, יפה ונגיש.
כמה שונה היה נראה עולמנו.
"במדבר הספרותי זיכרון תרבותי. שלטת בו האמנזיה. גם הסופרים עצמם מכירים פחות ופחות את הספרות העברית שקדמה להם. כל התהליכים בהיסטוריה של הספרות, האחראים לכתיבה חדשה, מודעת לעצמה, הולכים ונכחדים. המרד נגד דור סופרים קודם אגב קריאה חד־צדדית שלו, ההתחברות עם הדודים הנידחים נגד האבות החזקים – לא מתקיימים עוד. לא פלא שהוויה המניפסטית, הפולמוסים הפואטיים, המחשבה המזינה בדבר אפשרויותיה של כתיבה אחרת, נעשו דבר נדיר. יתומים ובודדים, בלי יכולת למרוד בכלום, בלי יכולת לחדש מול כלום, צצים סופרים חדשים, דומים לסופרים שכבר צצו לפני שנה ונשכחו.
במצב כזה רודד כמעט כליל טעמו של קהל הקוראים, שכבר שכח את עוצמת החוויה שבמפגש עם ספרות טובה באמת. אילו היה קם היום פוקנר בעברית, לא היה לו סיכוי אצל דור שזקוק לסיפוקים חפוזים ולעלילה ליניארית. גם ליעקב שבתאי חדש אין שום סיכוי. זה קהל קוראים שאפילו עברית מדויקת, רבת ניואנסים, כבר קשה לו. העברית הפשוטה למדי של הספרות מלפני עשרים שנה נראית לו ארכאית, משונה, לא זורמת. שלא לדבר על העברית של עגנון או פוגל, או ברנר. הכאילו עברית הרעועה, עברית תרגומית השולטת ב־90% מן התרגומים בארץ, היא המודל. עברית אחרת פשוט נראית להם גרועה. דורות הקוראים הצעירים מתקשים בהבנת הנקרא, ואינם מבינים אירוניה ורעיון מורכב.
בכל מדינות העולם קיימת שפה תקנית, קורקטית, שפה לייט, שהספרות אמנם מלגלגת עליה – שפת הטלוויזיה והעיתונים. מדינת ישראל, בפתח שנת הלשון העברית, היא המדינה היחידה בעולם שבה הטלוויזיה משחיתה את השפה. […] בשביל קהל הקוראים שבו מדובר, כל העבודה שאני עושה היום בעריכה היא במקרה הטוב מיותרת, כי אבדה לו האוזן להבחין בה ובהבדל שבינה לבין אי־עריכה. […] במקרה הרע היא אפילו מפריעה, שכן היא מפיקה טקסט שונה מזה שקוראים רגילים אליו, מגישה להם טקסט שדווקא הוא נראה להם פגום." (מנחם פרי, "יש לנו ספרים, אין לנו ספרות", שבת – מקור ראשון, ערב שבת פרשת חוקת, ו' בתמוז תש"ע, 18.6.2010)
אכן, דברים עגומים. התרופה הבדוקה נגד תופעה מדאיגה ומעציבה שכזו היא פשוט – לקרוא.
קריאה הינה הכרח דווקא משום שהיא אמורה להיות אחד הדברים הבודדים שלא צריך למצוא להם צידוק או כפייה.
המילה "הכרח" יכולה להצטייר אמנם כמילה מפחידה, מאיימת, אלימה. מנגד, היא יכולה להתפרש גם כאפשרות שלא ניתן ולא כדאי לחיות בלעדיה.
ד"ר אביעזר ויס חולק על דעתו של פרופ' מנחם פרי בטענתו כי "הקורא בדרך כלל אינו רוצה להבין את הספרות כתופעה. הוא רוצה להבין את האדם, את נפתוליו, את ערכיו, את יצריו ואת אמונותיו, דרך מה שמספרת לו הספרות. הספרות כספרות אינה מעניינת אותו. ודאי לא מעניין אותו המאמץ האינטלקטואלי להבין איך הטקסט יוצר משמעות ברצף. […] הטעות הייתה אפוא בהעברת מושגים מעולמה של האקדמיה, שעניינה פיתוח מושגים ושיטות, אל המרחב הציבורי־תרבותי. זו הייתה התנשאות אליטיסטית שבאה לומר: כל מה שחשבתם עד כה על ספרות ועל ביקורת הספרות – הניחו בצד. אנחנו נלמד אתכם מהו "מבע משולב" ו"שיר מתהפך". כך תבינו מה שאתם צריכים להבין ותהפכו לקוראים נכונים. מה לעשות? זה לא עבד, ונשארנו קירחים מכאן ומכאן. […] יותר ויותר פולשת האקדמיה אל תחומי חיינו ומשחיתה את האינסטינקטים הטבעיים, את חוויות העומק, את היכולות להפנים. כל היבט של האנושי הופך ל"תופעה" ול"תופעה" ישנם כללים שעל פיהם, ולא על פי המגע האנושי והתבונה האנושית, צריך להתייחס אליה. החינוך הפך ממגע אינטימי של מחנך וחניך לדיסציפלינה אקדמית שלה כללים מוגדרים שכל מי שמכשיר עצמו להוראה או עוסק בה בפועל נבחן על פיהם. הקולנוע וסדרות הטלוויזיה פועלים לפי כללים מדעיים בדוקים של יצירת מתח, גירויים, הצחקות ואף שנאה וקנאה. כך פועלת האקדמיה לרידוד התרבות ולא להעמקתה. כך הביאה "הספרות", שבתוך האקדמיה היה לו מקום של כבוד, לרידודה של הספרות העברית." (אביעזר ויס, "אשמה מתהפכת", שבת – מקור ראשון, ערב פרשת פנחס, כ' בתמוז תש"ע, 2.7.2010)
"העולם האמיתי" אינו מנותק מ"עולם האקדמיה". מחקרים המתבצעים באקדמיה משפיעים על החיים במציאות. כך ראוי שיהיה.
אך דווקא בנקודה זו חשוב לזכור שספרות לא נכתבה ואינה נכתבת בשביל האקדמיה.
היא נכתבת בשבילנו.
אכן, קריאה אינה שייכת רק לאקדמיה. כולם יכולים לקרוא, בכל גיל ושכבת אוכלוסייה. אין מונח או אמת מידה המכתירים את "הקורא הנכון". כולנו קוראים נכונים. נוכל להיות קוראים נכונים יותר אם נקרא יותר, אם נתמודד יותר עם מה שקראנו, אם נלמד את כללי הלשון והדקדוק הנכונים, התקינים והמעשיים, אם נחתור תמיד ל"יותר" במקום "לפחות".
הרצון להבין את הסיפור חשוב לא פחות מהצורך לקרוא אותו, משום שההבנה נושאת תרומה משמעותית של ידע ועושר אין־סופי של תובנות.
אך בראש ובראשונה נמצא תמיד הסיפור.
אם הוא טוב, הוא יגרור אחריו את כל היתר, בעיקר את הרצון להתעמק בו ובדומיו שוב ושוב, עוד ועוד.
אמנים חשובים ומפורסמים משקיעים הון עתק בכוח אדם, במשאבים, ברעיונות, במופעי ראווה ובניסיונות להביא את הקהל אליהם, לגרום לו להקשיב, להגיב וליהנות. אמנים חשובים ומפורסמים מצליחים בהשקעותיהם משום שאותו קהל נכסף מאמין למה שהיה להם לומר לו; לא משום שמישהו אחר ביקש ממנו לסמוך על שיפוט דעתו, אלא מפני שהוא עצמו נחשף, טעם, חווה והתרשם. ניסיונו העצמי אישש את ההנאה האפשרית, יצר אותה, ביסס אותה ועיגן אותה במציאות חייו.
אם כן, מדוע לא ספרות?
אם סיפור הוא סיפור, מדוע לא ניתן ליהנות ממנו גם כשהוא כתוב?
אם אמנות יכולה לרגש, מדוע היא מפסיקה לעשות זאת כשהמילים רצות על הדף במקום האמן על הבמה?
ואולי זו התפיסה המיושנת שהשתמרה על אף התקדמות הזמנים?
אי־לכך, האם אותם מקרי קיצון, כפי שמקונן עליהם פרופ' פרי, אינם מצריכים גם פעילות מונעת, קיצונית לא פחות?
האם לא כדאי למשל להיעזר בשירותיהם של בוגרי קורסי "מספרי סיפורים", כדי "להעמיד" מופע ספרותי בגנים ובבתי ספר, במפגשים של תנועות נוער או בערבים חברתיים־תרבותיים?
האם לא נכון יותר לקיים סדנאות כתיבה יוצרת במשולב עם לימוד ספרות והבנתה?
נרצה או לא – עולמנו הוא עולם של כתיבה וקריאה: אנו מוצפים במילים. כל פיתוח טכנולוגי חדש מבוסס על אפשרויות חדשות לחלוק תובנות אלפביתיות. כן, גם הגיגים קצרים צריך לדעת לכתוב.
אך כיצד ניתן להתבטא בצורה נכונה או מעניינת באם מעולם לא נחשפנו להתבטאות נכונה או מעניינת? האם בין כל ההכשרות וההעשרות המקצועיות שנדרשות ללמידה בעולמנו העסוק והעסקי, האם לא נכון יותר לכלול גם את אפשרות הביטוי ודו־שיח תקני ורצוי?
הדברים נכונים שבעתיים כשמדובר בספרות.
אמנות בכלל וספרות בפרט אינן נחלתן הבלעדית של קבוצה מסוימת. הן אינן חלק מסולם ערכים חברתי, המודד את מידת השכלתו או אנינותו היוקרתית של אדם כזה או אחר. אין להן כל קשר להכנסה, עיסוק, מגזר, מין או העדפות אחרות.
אמנות מטבעה נגישה לכל אדם. גם מי שאינו יכול להרשות לעצמו לרכוש ציור ב־$40,000,000 יכול עדיין להתפעם מציורים המוצגים במוזיאון או משעתוק שאפשר להוריד לשומר המסך. אדם שאינו יכול או אינו רוצה לבנות לעצמו ספרייה מפוארת, יכול לקרוא את כל הספרים שבעולם בספרייה ציבורית ולאפסנם במוחו ובנפשו למשמרת עולם.
הבעיה מתחילה כאשר מתחילים להתייחס לאמנות כאל דבר מנותק, מבודד ומעמדי, כזה השייך רק לבעלי הממון או הזמן או העלית החברתית וההשכלתית.
מכל הכתרים השגויים והמזויפים שניתן להתהדר בהם, כתר היוקרה האמנותי הוא הכתר המבוזבז מכולם.
אמנות היא לא עניין להתגאות בו: אמנות היא עניין להתרגש ממנו. היופי שבה נוגע בלב המתבונן, הקורא והמאזין, ומעביר לו מסר – נפש אל נפש, לב אל לב.
התשתית ההבנתית שעליה מצר פרופ' מנחם פרי כבר נמצאת בשלב מפותח יותר, הודות לעבודת העבר שהושקעה בה עד כה. מנגד, אין בעובדה זו צידוק המאפשר את הפסקת החקירה והלמידה ובעיקר – את הפסקת הקריאה. העובדה שמישהו כבר עשה את זה פעם, ובהצלחה יתרה, אינה הופכת את הקריאה לחזרה מיושנת ובעיקר לא למיותרת וחסרת תכלית.
לא כולם לומדים פיזיקה, ועדיין הכוחות הפיזיקליים ממשיכים לפעול את פעולתם על עולמנו.
לא כולם לומדים רפואה, ועדיין הגוף אנושי ממשיך לתפקד על פי כללי האנטומיה.
לא כולם לומדים ביולוגיה, ועדיין הפרחים פורחים והציפורים מצייצות.
אבל, אם לא כולם יקראו, העולם שהקריאה מאפשרת – עולם הרגש, ההשכלה וההקשבה – העולם הזה יפסיק אט־אט להתקיים.
אין בכך שום גינוי לשלילה. רק הצבעה על החמצה מיותרת, כבכל הפסד אחר, שאלמלא היה מופסד היה מניב תשואה גבוהה של הנאה וסיפוק.
מדוע להחמיץ, כשאפשר להרוויח כל־כך הרבה?
המאמר פורסם בכיוון הרוח.
