ספרות כחשבון נפש – האומנם?

ספרות כחשבון נפש – האומנם?

תחת מטרייתה הכמו אין־סופית של הספרות, על שלל זרמיה, סוגיה ותפיסותיה, נולדת ההבנה בדבר חשיבותו של הסיפור ככלי בוחן מוסרי לחיי האדם. תפיסה זו צומחת הודות ובשילוב קרוב עם הביטויים הספרותיים – אומנותיים, ואינה נכפית באופן חיצוני וזר, כרעיון עקר מרגש.

מובן כי לא כל יצירה ספרותית, מעצם הגדרתה, מכוננת רצון לבחינה מוסרית או מתפרשת ככזו בעין הקורא. אך בספרות המקיימת מערך ערכי מעורר מחשבה, מתאפשרת גם התמודדות עם הרובד המוסרי הספון בלב ליבו של הסיפור.
לצורך המחשת הרעיון יש להידרש תחילת להבדל בין ספרות המציגה כביכול התבוננות בעלת ביקורת ערכית, לספרות היוצרת התבוננות ערכית של ממש.

עניינו של הספר הקפיצה מהמזח¹, הוא בהעמדת שאלות קיומיות מצד הגיבורה, קארי, צעירה בשנות העשרים לחייה, המאורסת למייק, חברה מימי התיכון. כבר בראשית הסיפור מטילה קארי ספק בטיב רגשותיה ובכנות אהבתה ומחויבותה. השינוי שחל בה אינו נעלם ממייק, והוא מנסה – במפגן ראוותני משהו – לצוד את תשומת לבה באמצעות קפיצת ראש מהמזח. מפגן זה מסתיים באסון כאשר מייק נוחת במים רדודים ושובר את גבו.

קארי, הארוסה המבולבלת, מוצאת עצמה לפתע כלואה בתפקיד חדש ובמחויבות שכמו נכפתה עליה: אחות סיעודית לגבר אשר טיב רגשותיה כלפיו אינו ברור לה. כעבור תקופה טעונה ומורכבת רגשית, במה שנדמה כהחלטה של רגע, עוזבת קארי באישון לילה את ביתה ויוצאת אל ניו יורק. בעיר החדשה היא מתחילה במערכת יחסים עם גבר חידתי, מוצאת ביטוי מעשי לתחביב התפירה שטיפחה עד כה בחשאי ומנסה להתמודד עם ההווה ועם העבר שהשאירה מאחור. אסון הפוקד את משפחתה של חברת ילדות, מאלץ את קארי לשוב לעיר הולדתה, כמעט באותה הפתאומיות שבה עזבה אותה. כאן, חזרה בכור מחצבתה, מנסה קארי לארגן מחדש את חייה ולמצב את עצמה בנקודה אמינה וקרובה יותר אל "העצמי" אשר גילתה במסעה.

על פניו נדמה כי מהותו של הקפיצה מהמזח הוא בשאלות ובחיבוטים הנובעים מתוך התבוננות פנימית, אמיצה וכואבת: קארי נראית כמי שעסוקה ללא הרף בחקירות עצמיות, בניסיון להבין את צעדיה, את סיבות מעשיה ולבחור בדרכים אחרות, אמיתיות וכנות יותר לה עצמה. אולם עיון קרוב ובוחן יותר מגלה כי התנהלותה של קארי משוללת כל יסוד של ביקורת ובחינה עצמית. האופן הגחמני שבו היא פועלת מעיד על כך היטב; קארי נוטשת את ביתה, את עבודתה, את אימה ואת כל מי שהיה אי פעם קרוב אליה, מבלי להודיע, מבלי להחליט ואפילו מבלי להתכונן. גם כשהיא עוזבת את ניו יורק, היא אינה טורחת לשוב כדי להיפרד או כדי לאסוף את חפציה. התנהלותה במערכת יחסיה עם קילרוי, הגבר החידתי שאינו מסגיר דבר על אודות עצמו, והאופן שבו היא מתניידת בין אדישות וכהות חושים לצד התפרצויות של עשייה או זעם מעיד כי דבר אינו מאורגן או מחושב בחייה. קארי פועלת מתוך סערת רגשות, מתוך שאיפה להימלט מכאב אשר יצרה ואשר היא מביאה שוב ושוב על עצמה. כל עיסוקה הוא בשאלת מהות קיומה שלה. התנהגותה עם האחר או האופן שבו היא נתפסת על ידו מקבל בעיניה מקום של משנה חשיבות, וגם זאת רק לאחר שהיא נדרשת לכך על ידי "טלטול רציני" – אירוע מזעזע כאונס אחותה הצעירה של חברתה או ביקורת נוקבת ולא שגרתית מצד אימה.
קארי אולי מצרה על חוסר יכולתה לתפקד ולנהוג כפי שמצופה ממנה, אך בה בעת היא גם אינה משתדלת לעשות "את הדבר הנכון", אלא רק כאשר הנסיבות מחייבות אותה לכך, באופן בלתי נמנע.

קריאה בסיפורה של קארי תעורר וודאי קשת רגשות אצל הקורא ואולי אף תוליד מנער רחב של תובנות והזדהות רגשית, אך כיצירה ספרותית – אומנותית היא נעצרת קודם, ללא רצון בביצוע מעבר משמעותי אל ספרות הבוחנת ומבקרת את עצמה². ביקורת כזו מבקשת להתמודד לא רק עם המערך העלילתי העומד על הפרק, אלא גם להשתמש בו ככלי וכמנוף להתמודדות מוסרית וערכית, להעלאת שאלות והצבעה על משגים וטעויות, המשותפים למהותו של הקורא האנושי. ספרות כזו מעמידה ומאמתת את הקורא אל מול עצמו, כשהיא מעוררת אותו, באמצעות הדוגמה הפרטית אך לא הפרטנית של הסיפור, להתבונן בחייו ולבחון את תפיסותיו ומערך אמונותיו. השאלות אותן מעלה הגיבור הבדיוני על אודות מעשיו בסיפורים המכוננים חקירה מוסרית הן שאלות אותן מפנה הקורא אל עצמו. סיפורה של קארי, על אף המערך האומנותי הראוי והמקצועי, נותר סיפורה של קארי בלבד ואינו מעורר את הקורא לדיון בהיבטים הטובים והגרועים בבחירותיו, במעשיו ובחייו שלו.

יצירה בעלת מבנה עלילתי דומה אך עם תפיסה רעיונית וערכית שונה היא כלה³ לאנטון צ'כוב. גם עניינו של סיפור זה הוא בצעירה מאורסת, נאדיה⁴, המתחילה לבחון את חייה ואת המסלול המוכתב מאליו שיועד עבורה. מתוך הרהורים נוקבים ובמאמץ נפשי קשה, היא מזהה את השקר שניתב את חייה ומוצאת את הכוח להשתחרר ממנו ולצאת אל דרך חדשה. בהחלטה נועזת מפרה נאדיה את מחויבות אירוסיה, נמלטת מאימה ומסבתה ויוצאת אל מוסקבה, העיר הגדולה. כשנה מאוחר יותר, כמו קארי, היא שבה לביקור, אך שלא כקודמתה, שיבתה הביתה מבהירה לנאדיה עד כמה השכילה לעשות כאשר סירבה להיכנע למוסכמות השקריות של עולמה הישן. נאדיה עוזבת את ביתה בשנית, כעת מתוך כוונה שלא לשוב לעולם, יוצאת אל עבר הלא נודע, למצוא את עתידה.

נאדיה היא דמות עגולה ומפותחת, המעוצבת לעומק ומגלה רבגוניות באישיות מרשימה ומפתיעה; בתחילת הסיפור היא מוצגת כמי שעתידה להגשים את חלומה הגדול ולהינשא לבחיר ליבה⁵. ברם לאמתו של דבר, נאדיה מקבלת את הצעת הנישואין קודם שהתפנתה להבין את עומק משמעותה. כך, חודש לפני נישואיה, תקף אותה מעין "פחד נסתר, אי מנוחה נשית, כאילו דבר מה סתום וכבד מחכה לה בבאות"⁶. סידורי החתונה הופכים מכבידים ושנואים בעיני הכלה לעתיד, המתקשה להירדם בלילות, מפאת מועקה הטורדת את מנוחתה: "החתונה נקבעה לשביעי ביולי, אך השמחה רחוקה. השינה בלילות קטועה וטרופה, וששון החיים אבד. מקומת המרתף, שם היה המטבח, אפשר היה לשמוע… נקישת סכינים, צעדי אדם אצים – רצים ודפיקת הדלת על הגלגל. ריח תרנגול הודו צלוי ודובדבנים כבושים נישאו באוויר, ודומה היה שכך יימשכו החיים ללא תמורה, עד אין סוף!"⁷

התקווה לחיים טובים וראויים יותר, שאינם יכולים להתממש בעיירה קרתנית וצרת אופקים שבה מתגוררת נאדיה עם משפחתה, נמסרת גם בסיום הסיפור, עת יוצאת נאדיה בהחלטיות להגשים את ייעודה: "ולעיני רוחה נתגלו שוב חיים חדשים, גדולים, מעניינים, חיים מלאי סודות, מפתים ומושכים. עלתה אל חדרה וארזה חפציה. ולמחרת היום, בבוקר, נפרדה מבני משפחתה ומלאת חיים ועליזה עזבה את עיר מולדתה, כפי שדימתה, לעולם."⁸

סאשה, ידיד המשפחה המגיע לביקור כדרכו מדי קיץ, משמש כזרז בתהליך ההתפתחות – התבגרות של נאדיה, כשהוא מעלה בפניה את טיעונו בדבר אי מוסריותם ואי טהרתם של חיי הבטלה שהיא ובני משפחתה מסתאבים בהם. התרשמותו השלילית של סאשה⁹ אינה זרה לנאדיה; דברים אלה כבר השמיע באוזניה בשנה הקודמת ואף לפני שנתיים. היטב היא יודעת כי אין ביכולתו לטעון אחרת. אך כעת "דיבור זה, שמתחילה הצחיקה, גרם לה צער משום מה… זה שנים, שסאשה חוזר על פזמונו הישן, ובדברו נראה הוא תמים ומשונה כל כך. אבל מדוע, בכל זאת, תוסיף להרהר בו. מדוע?"¹⁰

נאדיה, שעד כה הגיבה בזלזול לדברי הביקורת והתוכחה, מתחילה לראות את עולמה באור חדש ולהטיל ספק באמיתות הידועות לה. ראשית נבחנת דמות אמה – נינה; תמונת ההיצג מתארת אותה כאישה צעירה, חזקה ויפה – התגלמות שלמות וכבוד אצילי¹¹. ברם אט – אט היא מתגלה ונחשפת כאישה עלובה וחסרת ישע, שנטל החיים הטביע בה את חותמו; אישה שנישאת לגבר שלא אהבה והפכה במותו לבת חסות מאונס של חותנת רודנית. כניעתה למוסכמות המקובלות הפכה את נינה לאסירה בביתה, כבולה בחייה החנוקים, הממיטים עליה זקנה בטרם עת¹².

מתוך התמודדותה על שאלת זהותה העצמית, מסוגלת נאדיה לראות את נינה כפי שהיא באמת, יכולת המרמזת על הכיוון החדש שתבחר ללכת בו¹³. היסדקות תדמית האם היא שלב מעבר חשוב בהפיכת הבת מילדה, המקבלת עליה מוסכמות ללא עוררין, לאישה עצמאית ומודעת, החופשייה להחליט על נתיב חייה בעצמה, ולהגשים את רצונותיה הנכונים וההולמים ביותר.

אף את רגשותיה כלפי ארוסה מתחילה נאדיה להבין ביתר כנות; עם התקרב מועד החתונה, נעשה ברור לה כי כבר "חדלה לאהוב את אנדריי אנדרייאיץ' או ייתכן שלא אהבתו מעולם"¹⁴. שמו של אנדריי אנדרייאיץ' יוצר מעגליות חוזרת של סדר חיים קבוע בהמשך תמידי ללא שינוי. השגרה החדגונית שביכולתו להעניק לה הינה שלילית ובלתי רצויה, והיא מביאה את נאדיה להבין כי נישואיה לו יהיו נישואים משוללי עתיד – הבנה המולידה בה רצון להימלט אל חיים אחרים, אמיתיים וטובים יותר, חיים משל עצמה.

נאדיה, המטילה ספק במובן מאליו – בני משפחתה, התנהלות מכריה וכל מהות קיומה המוכר – מתחילה לבאר גם את המועקה המתמשכת ואת תחושת המיאוס שהיא חשה: "לא אוכל… איך יכולתי לחיות ככה כל השנים; לא אוכל להשיג זאת! שנאתי את החתן, שנאתי את עצמי, ונמאסו עלי כל חיי הבטלה וההבל, שחייתי עד כה! … החיים האלה נמאסו עלי… לא אוכל לשאתם אפילו יום אחד."¹⁵ ביתה, על אנשיו, דרכיו ואורחותיו, איבד מטעמו ומחיוניותו ונראה טפל ועלוב בעיניה. לידתה המחודשת מתוך עולם של שקרים (תכתיבים בלתי כנים לאישיותה – גבר שלא אהבה, חיים שלא רצתה בהם, מציאות שאין בה ממש) התאפשרה הודות לנוכחותו של סאשה הדודן, המטיף, ההוגה. במובן זה החליף סאשה את דמותה הנערצת של האם והפך למורה דרך מוערך וראוי¹⁶.
אולם סאשה, טיפוס חולני וחלש, שאינו מקפיד על הופעתו וגינוניו החיצוניים, אינו יכול להוסיף ולשמש כדֶּגֶם עבור נאדיה הצעירה והנחושה; בהתעסקותו הטורדנית בענייני הרוח ובתפיסות נעלות הצופות אל אחרית הימים, הוא מנתק עצמו מאורחות העולם הגשמי (נישואין, לבוש, אוכל)¹⁷ ועל ידי כך מייצג את הקיצוניות השנייה והבלתי בריאה של העולם הנפרש בפני נאדיה (כדרך ששומן העצלות של אנדריי ומארפה, סבתה של נאדיה, המאביסים עצמם עד בלי דעת, מייצג את המציאות הקוטבית האחרת ); סאשה, המבקר את הכול ואת כולם, אינו משכיל לעמוד על כשליו ופגמיו שלו. אך נאדיה, שכבר רכשה חדות ויכולת הבנה טובה יותר, מתחילה לזהות את הסדקים המתגלים בו. כך הולכת ודועכת גם דמותו הרוחנית של מורה הדרך, בד בבד עם גסיסתו הממשית של סאשה ממחלת השחפת¹⁸.

שיאו של המהפך מתרחש עם מותו של סאשה, מוות החותם את העבר ומשחרר את נאדיה באופן סופי ומוחלט: "נאדיה הוסיפה להתהלך בחדרים והרהרה. ברורות הכירה, שנתחוללה מהפכה בחייה בהתאם לרצונו של סאשה, והיא בודדה, זרה, מיותרת, וכל אשר כאן אין לה חפץ בו. הכול נתלש ונשרף, ואת האפר פיזרה הרוח."¹⁹ אך חרף האובדן, אין נאדיה חשה ייאוש. היא יוצאת לחפש את דרכה בעולם, ללא תלות באיש. בהליכתה הקודמת בתלם שהתווה לה, לא ידעה אלא צער²⁰. כעת היא מתמלאת כוחות חדשים, מפעימים, של שמחה ותקווה²¹.

נאדיה לומדת להכיר בעליבות עולמה הישן, ובכל הסיבות אשר הסבו לה צער והרחיקוה מעולמה הפנימי²². לכן, בחתירתה לגילוי עצמיותה האמיתית ובשאיפתה לחיות חיים של כנות פנימית, מגלה נאדיה שיקול דעת מוסרי, המתנער מן השקר ומקדש את מהות קיומה הנכון²³.

על פניו נראה כי נאדיה וקארי – דמות אחת הן: שתי נשים הפועלות למען רווחתן האישית, עוזבות את ארוסיהן, את ביתן, את כל חייהן ויוצאות להגשים עצמן בעיר הגדולה, בדרך לא נודעת. אף בחזרתן הביתה דומות השתיים זו לזו, כמו גם באופן העצמאי והחדש שבו הן מגלות את דרכן החדשה – ישנה, מתוך עצמן ומתוך ההתמודדויות הנפשיות והחיצוניות העוברות עליהן.
אולם הדמיון בין קארי לנאדיה מתקיים במישור חיצוני – עובדתי בלבד, שעה שמתחת לפני השטח בולט השוני היטב.

קארי אינה מגלה שקר בחייה. אמת, טיב יחסיה עם מייק אינו ברור ותחושתה הפנימית מאותתת לה כי זוגיותם הגיעה למבוי סתום ואולי גם לסוף דרכה. ברם קארי אינה מתנתקת ממייק כשם שנאדיה מתנתקת מאנדריי; במשך כל שהותה בניו יורק, על אף שמצויה היא באותה עת במערכת יחסים סוערת עם גבר אחר, קארי אינה מסירה את טבעת האירוסין שלה. להפך. היא מוסיף לענוד אותה גם לאחר שהיא שבה הביתה ופוגשת במייק בשנית. הטבעת, על משמעותה הסמלית, חשובה לקיומה של קארי והופכת לחלק מזהותה החדשה – ישנה. בסיומו של המסע, החיצוני והנפשי כאחד, היא מסרבת להיפרד ממייק ומשלבת עצמה בכוח ובהתרסה²⁴, בעקשות וכמעט בחוצפה, חזרה בחייו: היא לומדת כיצד לסעוד אותו, מבקשת להוציאו לטיולים ומארחת לו חברה שעות רבות – לעתים במשך ימים. מה שאצל נאדיה נתפס כשקר או כהתפכחות, מתקבל אצל קארי כשינוי גישה חיוני ונחוץ. אך דווקא משום כך נראות פעולותיה של קארי כמונעות מתוך מעין שיגעון רגשני – רגשי, ולא מתוך היגיון וערך. המעברים שהיא מבצעת – קדימה ואחורה, בריחה וחזרה – מבלי לשוב עם מסקנות חותכות, עם תובנות ורצון לשינוי, מייצבים את דמותה כדמות האנטי גיבור, הפועל שלא על מנת ללמד משהו או להוליד תובנה ערכית חשובה.

גם השינוי בנאדיה מתרחש על רקע משהו, בניגוד למשהו, מתוך הבחנה בין שני קטבים – נכון ולא נכון, ראוי ובלתי ראוי, שקר ואמת. אך אין זה שינוי פשוט ובלתי מורגש אלא שינוי חזק ועוצמתי. מהפך. נאדיה, כמו קארי, נוטשת את ביתה בהתגנבות מפתיעה, שמה פעמיה לכרך הגדול ומותירה את משפחתה לאתגר ההתמודדות עם החיים שהשאירה מאחור²⁵. הגשמת חירותה ומאווייה באה בהכרח על חשבון יקיריה ואוהביה, אשר נפגעו באופן ישיר מבריחתה – הן מן הפן הרגשי, שבו הפכה מבת טובה ואוהבת לזר מנוכר בביקורתו, והן מן הפן המעשי, עת נותרו אימה וסבתה להתמודד עם תוצאות ביטול אירוסיה ועם ההתלחשויות והרכילויות מצד בני המקום²⁶.

ברם, ההאשמות בדבר אנוכיותה של נאדיה אינן נוגעות לאופן שבו ביקשה לבטא את עצמה בכנות אלא דווקא לחוסר הזהירות שבמסגרתו פעלה²⁷. אילו הייתה בוחרת למתן את תגובותיה, לנהוג באופן מתחשב יותר או לגלות רגש חמלה כלפי אמה וחתנה לשעבר, היו מעשיה נתפסים באופן חמור פחות ואולי אף זוכים למידת הערכה מסוימת. אך נאדיה מחליטה שלא לבחור בדרך הניתוק החלקית, המנומסת, הבלתי אפשרית למעשה; מארפה ונינה, סבתה ואמה, שקיבלו עליהן את המוסכמות החברתיות והתאימו עצמן למצופה מהן, לא היו מגיבות בסלחנות ובהבנה כלפי החלטותיה החדשות וקרוב לוודאי שהיו מסכלות בעדן. יתר על כן, האופן שבו בנו את חייהן, בניגוד ומתוך התעלמות מצרכיהן הפרטיים, לא היה מאפשר למארפה ונינה להבין את אשר מבקשת נאדיה להשיג. גם אילו היו מבינות, ספק אם היו מתייחסות אל הדברים בנימה רצינית וחיובית. הסברה ההגיונית יותר גורסת שהן היו פוטרות את שאיפותיה כחלומות שווא שלעולם לא יוכלו לבוא על מימושם, כדרך שחלומותיהן שלהן נחלו כישלון ואכזבה²⁸. אך ויתורה של נאדיה על חלומותיה לא היה מיטיב עם מצבו של איש. בחירתה להישאר הייתה אך משמרת את חיי המעורבים בשקר שבו נמצאו ממילא; מארפה נינה היו ממשיכות בדרכן השגרתית – מתסכלת ואילו נאדיה, שכבר גילתה את האמת ושאפה להגשימה, הייתה הופכת אומללה ומרת נפש. אילו הייתה נאלצת לוותר על דרכה בה בשעה שגילתה אותה, הייתה נאדיה מוסיפה נדבך נוסף על מכסת הצער הקיימת ולא גורעת ממנו. הנצחת שקר אינה יכולה להיחשב כמעלה מוסרית כאשר היא פוגעת ולא משקמת. נאדיה הייתה חייבת לבחור באמת ולא להיכנע למוסכמות השגויות, ועל כן, מרגע שעשתה זאת, היא הופכת לדמות מוסרית וראויה, על אף המחיר הקשה שמעשה זה גובה ממנה ומיתר הסובבים²⁹.

לא כך פני הדברים אצל קארי. קארי מוותרת מבלי לוותר. היא חוזרת אל כל שהותירה מאחור בשינויים קטנים, לא וודאיים. את עבודתה המאוסה כספרנית היא ממירה באפשרות להתמקצע בעיצוב בגדים, הפיכת תחביבה למשלוח יד רשמי. הגשמה חשובה ומיצוי עצמי יפה, אך האם לשם כך נדרשה למהפך תובעני כל כך? האם לא הייתה מוצאת דרך אחרת ליישם את כשרונה באפיק מוחשי יותר, לו הייתה נשארת? וגם אם לא – גם אם הייתה נותרת מאחור ולא הופכת את תחביב התפירה שלה לעיסוק מקצועי, האם היה גורע הדבר מסך אושרה? מסך ביטוייה האמיתי? היא חוזרת לבית אימה, לבית נעוריה, אך לכמה זמן? אפילו בגדיה, בגדיה הישנים, בגדיה מניו יורק, אינם מייצגים אותה שוב והיא אינה מרגישה שתוכל ללבוש אותם בוויסקונסין. איזו תדמית היא מבקשת לייצר לעצמה? מהו הכיוון? לשם מה עברה את כברת הדרך הזו, מניו יורק וחזרה? מה הייתה תכליתו של מפח הנפש שהיה מנת חלקם של כל מכריה ואוהביה? לשם מה נעשו הדברים? בשם איזו מטרה?

קארי אינה יודעת. היא נעה בין קצוות זהים כמעט לחלוטין, אינה מגלה מה היא מחפשת כשם שאינה מבינה מה היא מוצאת. בניו יורק כמו בוויסקונסין היא נעה כמו פרפר נטול כיוון: ללא מחויבות, ללא נאמנות, ללא מטרה. מדוע היא הולכת? מדוע היא שבה? מדוע היא נמצאת עם קילרוי? מדוע היא תובעת את מקומה חזרה בחייו של מייק?

דומה שהרגש בלבד הוא המנחה את פעולותיה. לא היגיון, לא מטרה, לא תחושה של משמעות וערך. קארי כמו נסחפת בזרם החיים, מניחה לו להוביל אותה לאשר יוביל, וגם זאת, רק כאשר הנסיבות החיצוניות תובעות את מקומן ואת התייחסותה. קארי כמו מוציאה את עצמה מאפשרות של בחינה והסתכלות מוסרית. לא ניתן לומר עליה שהיא טועה, משום שספרות אינה עולם המשפט ולא ניתן להעמיד לדין התנהגות הנובעת מתוך מצוקה, גם כשאינה עולה בקנה אחד עם הנכון והראוי. ברם התנהגותה של קארי אינה עולה בקנה אחד עם שום ערך. אפילו סיומו של הסיפור אינו מבטיח לה גאולה או הגדרה חותכת, חד משמעית, בדבר זהותה או מקומה בחיים.

אין בכל הנאמר בכדי לגרוע כמובן מערכה של היצירה או מעוצמתה הסיפורית. חשיבותו של הקפיצה מהמזח הוא דווקא באופן שבו הוא נותר נאמן לעצמו ואינו מתיימר להתהדר בערך מזויף: הסיפור הוא סיפור חייה של קארי מנקודה מסוימת ועד לנקודה מסוימת, על פרטיו, אירועיו ונסיבותיו. העלילה הסוחפת היא בדיוק מה שהיא: סוחפת, רגשית, יצרית. אין בה מחשבה, אין בה היגיון, אין בה סדר. יש בה רק את היש, את העכשיו ואת הרגע. יש בה הרבה, אך אין בה מוסר.

מובן כי לא כל יצירה ספרותית, מעצם הגדרתה, מכוננת רצון לבחינה מוסרית או מתפרשת ככזו בעין הקורא. הקפיצה מהמזח אינו מכוון לכך. אך בספרות אחרת, בסיפור כדוגמת כלה, שבו לצד העלילה המרתקת והעוצמה הסיפורית מתקיים גם מימד של מחשבה, ערך ומאבק שכלתני – נפשי מורכב, בספרות כזו מתקיים גם הצורך לעמוד על הדברים ולהתמודד איתם.

זה כוחה של הקריאה והספרות המוסרית.
ספרות שמספרה על עצמה ועל ידי כך מגלה לנו אותנו.

המאמר פורסם לראשונה במעמקים – כתב עת וירטואלי לספרות ואמנות.