Date: 01 ינו 2022

By: admin

Tag: אבנעזר סקרוג', בלוויו, ג'ייקוב מרלי, האבנים המתגלגלות, המנון חג המולד, הקניין מעיר קקטוס, חג המולד, מדוזה, מחמאות העונה, מיתולוגיה יוונית, מתנת המגים, סופיה סנו, צ'ארלס דיקנס

Comment: 0

סיפור חג מולד לא מושלם

סיפור חג מולד לא מושלם¹

עכשיו, סיפור חג המולד צריך להיות אחד. במשך שנים רבות, הסופרים המבריקים היו מעלים סיפורים על מספרי החגים שיישמו כל תוכנית מתוחכמת, מתחמקת, עקיפה ואסטרטגית שיכלו להמציא כדי להסוות את טעם חג המולד. נוהל זה יושם עד כה, כך שבימינו, כשאתם קוראים סיפור בעיתון החג, הדרך היחידה שבה תוכלו לזהות כי זהו סיפור חג המולד היא להסתכל על הערת השוליים הטוענת בזו הלשון: ["האירועים בסיפור שלעיל התרחשו בדצמבר 25. – ED."].

יש התקדמות בכך; אבל כל זה עצוב מאוד. ישנם סיפורי חג מולד אמיתיים כפי שהיו מאז ומעולם, אם רק נפעל לגלות 'תם. אני, אני בעד סיפור חג המולד של סקרוג' ומרלי², ושיר התפילה של אנני ו־וילי³, והבן האבוד השב הביתה אל הבקתה עם הגג הרעוע כשהשעון מצלצל חצות, זרועותיו מלאות בובות מדברות וכדורי פופקורן ו… הס! אתם שומעים את המשכנתה השנייה על הבקתה מתנדפת לתוך השלג העמוק.

לפיכך, כל זאת נועד להזהיר אתכם שאין שום תחבולה בסיפור הזה – ואתם עשויים להיתקל בגרביים תלויים על לִזְבֵּז האח ורפרפת שזיפים והקשיבו! הצלצולים! וקמצנים עשירים משתחררים ומוסרים חלילית אירית⁴ לנערי העיתונים הנכים אם תמשיכו לקרוא.

פעם הקשתי על דלת (יש לי כל־כך הרבה דברים לומר לכם, שאני ממשיך לאבד את חוט המחשבה של הסיפור). זו הייתה הדלת הקדמית של בית מגורים מרוהט ברחוב עשרים מערב⁵. חיפשתי מאייר צעיר ששמו במקור פיילי⁶, שלא ניתן לשנותו מטרה הוט⁷. פיילי לא נכנס אפילו לתוך הזכויות הסידוריות הראשונות של סיפור חג מולד זה; אני מזכיר אותו פשוט כדי להסביר מדוע הגעתי להקיש על הדלת – יש אנשים שיש להם כל־כך הרבה סקרנות.

הדלת נפתחה על ידי בעלת הבית. ראיתי מאות כמוה. והרחתי קודם את רוח הפרצים הקרה והמרוהטת של אוויר שמיהר להימלט ממאסרו בבית המרוהט.

היא הייתה בעלת גוף, ופניה וידיה היו לבנים כאילו הוטבעו בחבית חומץ. יד אחת אחזה לגרונה חלוק פלנל חסר כפתורים, שחוטיו נחתכו על ידי סרט או דוגמה שאינם ידועים לאשה בת תמותה⁸. מתחת עטפה אותה חצאית פרחונית ארוכה מדי מסאטן שחור, מגיעה לרצפה בקמטים וקפלים נוקשים.

השאר אצלה היה צהוב. שערה, בעידן עבר כל שהוא, נטבל במעיין של איוולת בראשות נימפת מימן העליזה; אבל עכשיו, פרט לשורשים, הוא חזר ללבן הטבעי האיום והאפור שלו. עיניה ושיניה וציפורני אצבעותיה היו צהובות. לסתותיה נתלו נמוך ורעדו כשזזה. המבט על פניה היה בדיוק אותו מבט חסר־חיוך של דיכאון קטלני שהייתם יכולים לראות על ארשת פניו של כלב ציד שהושאר יושב על סף הדלת של ביתן נטוש.

שאלתי על פיילי. לאחר מבט ממושך של חשד קר, בעלת הבית דיברה וקולה התאים לחספוס המלוכלך של מעיל הפלנל שלה.

פיילי? האם אני בטוח שזה היה השם? והאם לא היה זה, קרוב לוודאי, מר סנדרסון⁹ שאליו התכוונתי, בקומה השלישית העורפית? לא; היה זה פיילי שאותו רציתי. שוב אותו מחקר קפוא, עָרוּם, יציב של נשמתי מעיניה הצהובות־חיוורות, הלא־ממצמצות, מנסה לחדור את מסכת ההונאה שלי ולהוציא את מניעי האמיתיים משפתי השקרניות. היה מר טומפקינס¹⁰ בחדר השינה הקדמי, שתי קומות למעלה; אולי אותו חיפשתי. הוא עבד בלילות; הוא מעולם לא הגיע עד השעה שבע בבוקר. לו היה זה באמת היה מר טאקר¹¹ (מחופש קלושות כמו פיילי) אותו צדתי הייתי צריך להתקשר בין חמש ו…

אבל לא; החזקתי בהחלטיות בפיילי. לא היה שם כזה בקרב דייריה. נְקִישָׁה! הדלת נסגרה במהירות בפני ושמעתי מבעד ללוחות את נקישות השרשרות והמנעולים.

ירדתי במדרגות ועצרתי כדי לשקול את צעדי. מספר בית זה היה 43. הייתי בטוח שפיילי אמר 43 –או אולי היה זה 45 או 47… החלטתי לנסות את 47, הבית השני בהמשך.

צלצלתי בפעמון. הדלת נפתחה; ושם עמדה אותה אשה. לא התעמתי רק עם דמיון – זו הייתה אותה אישה שהחזיקה את אותו מעיל ישן בגרונה והביטה בי באותן עיניים צהובות כאילו מעולם לא ראתה אותי קודם. ראיתי על מפרק אצבעה השנייה אותה נקודה אדומה־שחורה שנגרמה, ככל הנראה, מכוויה שאירעה לאחרונה כנגד תנור חם.

עמדתי חסר מילים ופעור פה בזמן שאדם בעל חיפזון מתון עשוי היה לומר חמישים. לא יכולתי לומר שוב את שמו של פיילי גם אם זכרתי אותו. עשיתי את הדבר היחיד שאדם אמיץ המאמין שישנם כוחות מסתוריים בטבע שטרם הובנו במלואם יכול היה לעשות בנסיבות אלה. נסוגתי במדרגות אל המדרכה ואז מיהרתי קדימה, מבין לגמרי כיצד תקריות שכאלה חייבות להטריד את אנשי המחקר הפסיכולוגי ואת מבצעי המפקדים.

מובן ששמעתי הסבר לכך לאחר מכן, כפי שאנחנו עושים תמיד בנוגע לדברים שאין להסבירם.
בעלת הבית הייתה גברת קאנון¹² והיא השכירה שלושה בתים סמוכים, אותם הפכה לאחד באמצעות חיתוך דלתות מְקֻשָּׁתות דרך הקירות. היא ישבה בבית האמצעי וענתה לשלושת הפעמונים.

אני תוהה מדוע שוטטתי באיטיות רבה כל־כך דרך המבוא. יש לי את זה! זה היה פשוט כדי לומר לכם, בצורה של הקדמה עשירה דרך המזרח התיכון: "לחצו ידיים עם גברת קאנון". שכן, היה זה בביתה המשולש שסיפור חג המולד התרחש; ושם אספתי את העובדות הבלתי מופרכות מרכילות של חדרים רבים ופגשתי את סטיקני וראיתי את העניבה.

חג המולד הגיע אותה שנה ביום חמישי, והשלג בא איתו.

סטיקני (הארי קלרנס פאולר סטיקני¹³, למי שנטל ההטבלה עשוי לעניין אותו¹⁴) הגיע לכתובתו בשש וחצי אחר צהריים של יום רביעי. "כתובת" היא מילה ניו יורקית שפירושה "בית". סטיקני התגורר ברחוב 45 מערב¹⁵, חדר המבוא בקומה שלישית עורפית. הוא היה בן עשרים שנה וארבעה חודשים, והוא עבד במצלמות מכל הסוגים, באספקה צילומית ובחנות פיתוח סרטים. איני יודע איזה סוג עבודה עשה בחנות אבל בוודאי ראיתם אותו. הוא הצעיר שתמיד מגיע מאחורי הדלפק לשרת אתכם ומאפשר לכם לדבר במשך חמש דקות, לומר לו מה אתם רוצים. כשתסיימו, הוא קורא לבעלים במלוא גרונו לשרת אתכם והולך משם, שורק בין שיניו.

איני רוצה לטרוח בנוגע לתיאור הופעתו בפניכם אבל, אם הנכם קוראי אדם, אומר כי סטיקנסי נראה בדיוק כמו הבחור הצעיר שתמיד תמצאו יושב על הכיסא שלכם, מעשן סיגריה לאחר שהחמצתם זריקה בזמן ששיחקתם בבריכה – לא כדורים אלא שחייה¹⁶ – כאשר אתם רוצים לשבת.

יש כאלה שעבורם חג המולד לא נושא כל מהות. כמובן, אנשים משגשגים ואנשים נוחים שיש להם בתים או דירות או חדרים עם ארוחות, ואפילו אנשים שגרים בבתי דירות עם שירות בית מלון מקבלים משהו מטעם חג המולד. הם נותנים אחד לשני מתנות עם סימן העלות מחוק באולר; והם תולים זרים קדושים בחלונות הקדמיים וכששואלים אם הם מעדיפים בשר בהיר או כהה מתרנגול ההודו הם אומרים: "שניהם, בבקשה," ומצחקקים ונהנים המון. והאנשים העניים ביותר הם אלה שנהנים הכי הרבה. הצבא מעניק ל'ם ארוחת ערב, וב־10 בבוקר מהדורת הלילה של העיתון עם מחזור התפוצה הגדול ביותר בעיר משאירה סלסלה על דלתם מלאה בתפוח, יונה של אגם רונקונקומה וחציל מקושקש עם צרור של פטרוזילית קלמזו מולבנת¹⁷. ככל שאתם עניים יותר כך חג המולד עושה יותר בשבילכם.
אבל אומר לכם איזה סוג חג מולד אנושי נראה שמתרחש יום לפני יום העשרים ושישה של דצמבר. זה הבחור בעיר הגדולה המשתכר שישה־עשר דולר לשבוע, בלי חברים ומעט מכרים, שמוצא עצמו עם רק חמישים סנט בכיסו בערב חג המולד. הוא אינו יכול לקבל צדקה; הוא אינו יכול ללוות; הוא לא מכיר אף אחד שעשוי להזמין אותו לארוחת ערב. יש לי מחשבה, שכאשר הרועים עזבו את עדריהם ללכת בעקבות הכוכב של בית לחם, היה ביניהם בחור צעיר בעל רגלים עקומות, שרק למד את עסקי הכבשים. לכן הם אמרו לו, "בובי, אנחנו הולכים לחקור את מסלול הכוכב הזה ולראות מה יש בו. אם זה יתברר כיום חג המולד הראשון אנחנו לא נרצה לפספס את זה. ומשום אתה לא אדם נבון ולחלוטין לא היית יכול לקנות מתנה לקחת איתך, נניח שתישאר מאחור ותדאג לכבשים."

אז כפי שנוכל לומר, הארי סטיקני היה צאצא ישיר של הרועה שנשאר מאחור כדי לטפל בעדרים.

נחזור לעובדות; סטיקני צלצל בפעמון הדלת של 45. היה לו הרגל לשכוח את המפתח שלו.
הדלת נפתחה מיד ושם עמדה גברת קאנון, לופתת את מעילה בגרון ונועצת בו את עיני הגורגונה הצהובות, האטומות שלה¹⁸.

(כדי לתת לכם מידה טובה, הנה סיפור בתוך סיפור: דייר ב־47 שהיה לו הרגל סקוטי – לא קילט, אלא הרגל של שתיית ויסקי – התחיל לחשוב לעצמו מה עלול לקרות אם שני אנשים יצלצלו בפעמון של 43 ו־47 באותו הזמן. חזיונות על שני חצאים של גברת קאנון מופיעים בהתאמה, בעת ובעונה אחת בשתי הכניסות, כל אחד אוחז בצד של מעיל פתוח, מתנופף, שני צדדים שלעולם לא יוכלו להיפגש, הכניעו אותו. הוא מאושפז בבלוויו¹⁹.)

"ערב," אומר סטיקני בעליצות, בעודו מחלק ערימות קטנות של רפש בוצי לאור מסדרון הכניסה. "חושבת שיהיה לנו שלג?"

"השארת את המפתח שלך," אמרה…

(כאן מסתיים כתב היד.)

במקור – An Unfinished Christmas Story. סיפור זה פורסם לראשונה באסופת האבנים המתגלגלות (1919), 13 שנים לאחר פרסום סיפור חג המולד מתנת המגים. ↩
במקור – Scrooge and Marley. ג'ייקוב מרלי (Jacob Marley) הוא דמות בדיונית המופיעה בסיפורו של צ'ארלס דיקנס המנון חג המולד (A Christmas Carol, 1843). מרלי הוא שותפו העסקי המנוח של אבנעזר סקרוג' (Ebenezer Scrooge) והוא מופיע כרוח רפאים מעונה וכבולה בשלשלות, אשר נדונה לנוע ולנוד לנצח כעונש על חמדנותה ואנוכיותה בזמן שהייתה בחיים. מרלי נודד חסר מנוחה, עד לקשייהם וסבלותיהם של אחרים ומקונן על שאיבד לעד את ההזדמנות לעזור להם. הוא מארגן שלוש רוחות רפאים נוספות כדי שיבקרו יחדיו את חברו סקרוג' ויעניקו לו כיוון שכך את אפשרות הגאולה (על מנת שלא יחזור על הטעויות שעשו הם בחייהם). ראו גם מחמאות העונה. ↩
במקור – Annie and Willie's prayer poem. הכוונה לשיר חג המולד שנכתב ע"י סופיה סנו (Sophia P. Snow):

't was the eve before Christmas. “Good night,” had been said,
And Annie and Willie had crept into bed;
There were tears on their pillows, and tears in their eyes,
And each little bosom was heaving with sighs,
For tonight their stern father's command had been given
That they should retire precisely at seven
Instead of at eight—for they troubled him more
With questions unheard of than ever before:
He had told them he thought this delusion a sin,
No such creature as “Santa Claus” ever had been.
And he hoped, after this, he should never more hear
How he scrambled down chimneys with presents each year.
And this was the reason that two little heads
So restlessly tossed on their soft, downy beds.
Eight, nine, and the clock on the steeple tolled ten,
Not a word had been spoken by either till then,
When Willie's sad face from the blanket did peep,
And whispered, “Dear Annie, is 'ou fast as'eep?”
“Why no, brother Willie,” a sweet voice replies,
“I've long tried in vain, but I can't shut my eyes,
For somehow it makes me so sorry because
Dear papa has said there is no ‘Santa Claus.’
Now we know there is, and it can't be denied,
For he came every year before mamma died;
But, then, I've been thinking that she used to pray,
And God would hear everything mamma would say,
And maybe she asked him to send Santa Claus here
With that sackful of presents he brought every year.”
“Well, why tan't we p'ay dest as mamma did den,
And ask Dod to send him with p'esents aden?”
“I've been thinking so too,” and without a word more
Four little bare feet bounded out on the floor,
And four little knees the soft carpet pressed,
And two tiny hands were clasped close to each breast.
“Now, Willie, you know we must firmly believe
That the presents we ask for we're sure to receive;
You must wait very still till I say the ‘Amen,’
And by that you will know that your turn has come then.”

“Dear Jesus, look down on my brother and me,
And grant us the favor we are asking of thee.
I want a wax dolly, a teaset, and ring,
And an ebony workbox that shuts with a spring.
Bless papa, dear Jesus, and cause him to see
That Santa Claus loves us as much as does he;
Don't let him get fretful and angry again
At dear brother Willie and Annie. Amen.”
“Please, Desus, 'et Santa Taus tum down tonight,
And b'ing us some p'esents before it is light;
I want he should div' me a nice 'ittie s'ed,
With bright shinin' 'unners, and all painted red;
A box full of tandy, a book, and a toy,
Amen, and then, Desus, I'll be a dood boy.”

Their prayers being ended, they raised up their heads,
With hearts light and cheerful, again sought their beds.
They were lost soon in slumber, both peaceful and deep,
And with fairies in dreamland were roaming in sleep.

Eight, nine, and the little French clock had struck ten,
Ere the father had thought of his children again:
He seems now to hear Annie's half-suppressed sighs,
And to see the big tears stand in Willie's blue eyes.
“I was harsh with my darlings,” he mentally said,
“And should not have sent them so early to bed;
But then I was troubled; my feelings found vent,
But of course they've forgotten their troubles ere this,
And that I denied them the thrice-asked-for kiss:
But, just to make sure, I'll go up to their door,
For I never spoke harsh to my darlings before.”
So saying, he softly ascended the stairs,
And arrived at the door to hear both of their prayers;
His Annie's “Bless papa” drew forth the big tears,
And Willie's grave promise fell sweet on his ears.
“Strange—strange—I'd forgotten,” said he with a sigh,
“How I longed when a child to have Christmas draw nigh.”
“I'll atone for my harshness,” he inwardly said,
“By answering their prayers ere I sleep in my bed.”
Then he turned to the stairs and softly went down,
Threw off velvet slippers and silk dressing gown,
Donned hat, coat, and boots, and was out in the street,
A millionaire facing the cold, driving sleet!
Nor stopped he until he had bought everything
From the box full of candy to the tiny gold ring;
Indeed, he kept adding so much to his store,
That the various presents outnumbered a score.

Then homeward he turned. When his holiday load,
With Aunt Mary's help, in the nursery was stowed.
Miss Dolly was seated beneath a pine tree,
By the side of a table spread out for her tea;
A workbox well fitted in the center was laid,
And on it the ring for which Annie had prayed,
A soldier in uniform stood by a sled
“With bright shining runners, and all painted red.”
There were balls, dogs, and horses, books pleasing to see,
And birds of all colors were perched in the tree!
While Santa Claus, laughing, stood up in the top,
As if getting ready more presents to drop.
And as the fond father the picture surveyed,
He thought for his trouble he had amply been paid,
And he said to himself, as he brushed off a tear,
“I'm happier tonight than I've been for a year;
I've enjoyed more pure pleasure than ever before;
What care I if bank stock falls ten per cent more!
Hereafter I'll make it a rule, I believe,
To have Santa Claus visit us each Christmas Eve.”
So thinking, he gently extinguished the light,
And, tripping down stairs, retired for the night.

As soon as the beams of the bright morning sun
Put the darkness to flight, and the stars one by one,
Four little blue eyes out of sleep opened wide,
And at the same moment the presents espied;
Then out of their beds they sprang with a bound,
And the very gifts prayed for were all of them found.
They laughed and they cried, in their innocent glee,
And shouted for papa to come quick and see
What presents old Santa Claus brought in the night
(Just the things that they wanted,) and left before light:
“And now,” added Annie, in a voice soft and low,
“You'll believe there's a ‘Santa Claus’, papa, I know”;
While dear little Willie climbed up on his knee,
Determined no secret between them should be,
And told in soft whispers how Annie had said
That their dear, blessed mamma, so long ago dead,
Used to kneel down by the side of her chair,
And that God up in heaven had answered her prayer.
“Den we dot up and prayed dust well as we tould,
And Dod answered our prayers: now wasn't He dood?”
“I should say that He was, if He sent you all these,
And knew just what presents my children would please.
(Well, well, let him think so, the dear little elf,
'Twould be cruel to tell him I did it myself.”)

Blind father! who caused your stern heart to relent,
And the hasty words spoken so soon to repent?
'Twas the Being who bade you steal softly upstairs,
And made you His agent to answer their prayers.

https://www.poetrynook.com/poem/annie-and-willies-prayer

השיר פורסם בשנת 1884. ↩
במקור – Penny whistles. ↩
במקור – West 'Teenth Street. ↩
במקור – Paley. ↩
במקור – Terre Haute. טרה הוט היא עיר במחוז ויגו (Vigo) במדינת אינדיאנה. ↩
במקור –

A buttonless flannel dressing sacque whose lines had been cut by no tape or butterick known to mortal woman.

פירוש המונח dressing sacque הוא מעיל אישה רפוי. ↩
במקור – Mr. Sanderson. ↩
במקור – Mr. Tompkins. ↩
במקור – Mr. Tucker. ↩
במקור – Mrs. Kannon. ↩
במקור – Harry Clarence Fowler Stickney. ↩
במקור – To whomsoever his full baptismal cognominal burdens may be of interest. פירוש המילה Cognominal הוא שם משפחה או כינוי הנרכש במרוצת הזמן. ↩
במקור – 45 West 'Teenth Street. ↩
במקור – Not billiards but pool. ↩
במקור – A basket at their door full of an apple, a Lake Ronkonkoma squab, a scrambled eggplant and a bunch of Kalamazoo bleached parsley. ↩
במקור – Gorgonizing him with her opaque, yellow eyes. במיתולוגיה היוונית היו שלוש גורגונות שהאכזרית מכולן הייתה מדוזה. מבט אחד מעיניה היה מאבן באחת את העומד מולה. ראו גם הקניין מעיר קקטוס. ↩
במקור – Bellevue. בלוויו הוא בית חולים בניו יורק שנתן גם מענה טיפולי לתשושי נפש ונחשב לפיכך לבית חולים פסיכיאטרי. ↩

About the Author

Search

סיפור חג מולד לא מושלם