סביב המעגל

Array
(
    [0] => WP_Term Object
        (
            [term_id] => 18
            [name] => סיפורים ותרגומים
            [slug] => stories-and-translations
            [term_group] => 0
            [term_taxonomy_id] => 18
            [taxonomy] => category
            [description] => 
            [parent] => 0
            [count] => 132
            [filter] => raw
            [cat_ID] => 18
            [category_count] => 132
            [category_description] => 
            [cat_name] => סיפורים ותרגומים
            [category_nicename] => stories-and-translations
            [category_parent] => 0
        )

)

סביב המעגל¹

"מצ'ת ת'חולצה שלך בסדר, סאם?²" שאלה גברת וובר, מכיסאה מתחת לעץ אלון ירוק־עד, היכן שהייתה ישובה בנוחיות עם ספר בכריכה רכה אשר אירח לה לחברה.

"זה התייצב במושלמות, מרת'י," השיב סאם, עם נעימות חשדנית בקולו. "בהתחלה התכוונתי להיות קצת חסר אחריות ולבעוט בגלל ש'פתורים האלה היו לגמרי לא בכיוון, אבל כשגלתי שהחורים של הכפתורים האחרונים היו פתוחים לגמרי, מה, לא הייתי הולך רחוק כדי להגיד שהכפתורים זה הפסד שיש לדבר עליו.³"

"נו, טוב," אמרה אשתו באדישות. "תשים את העניבה שלך – זה יחזיק את זה ביחד."

חוות הכבשים של סאם וויבר הייתה ממוקמת בחלק הבודד ביותר של המדינה, בין נואייסס⁴ ומחוז פריו⁵. בית החווה – שני חדרים במבנה של קופסה – נמצא במעלה גבעה מנופחת בעדינות באמצע שממת חורשת אלונים עבותה וגבוהה. בחזיתו הייתה קרחת יער קטנה שם עמדו מכלאות הכבשים, סככת גז, ובית צמר. הג'ונגל הקוצני התחיל רק כמה מטרים משם. סאם התכוון לרכב לחוות צ'אפמן⁶ לבדוק בנוגע לרכישת תוספת של כמה איילי מרינו⁷ משופרים. לבסוף הוא יצא החוצה, מוכן לרכיבתו. בהינתן העובדה שמדובר כאן במסע עסקים בעל חשיבות מסוימת, והיות חוות צ'אפמן עיר קטנה כמעט בגודלה ובאוכלוסייתה, החליט סאם "להתלבש" כיאות. התוצאה הייתה שהוא הפך עצמו מתושב־ספר חינני וציורי למשהו הרבה פחות נעים למראה. הצווארון הלבן הצמוד צמצם באופן מגושם את צווארו המָהָגוֹנִי השרירי. חולצתו נטולת הכפתורים התנפחה בגלים נוקשים מתחת לחזייתו הלא מכופתרת.

החליפה "המוכנה"⁸ הסתירה באופן יעיל את הקווים המחוטבים של דמותו הזקופה והאתלטית. פניו החומים-שזופים⁹ התכוונו לשאת את העצבות האצילית העמוקה ההולמת אסיר מדינה. הוא העניק לרנדי, בנו בן השלוש, טפיחה על הראש, ומיהר למקום שבו עמד מקסיקו, סוס הרכיבה האהוב עליו. מרת'י, מתנדנדת בנינוחות בכיסאה, קיבעה את מקומה בספר עם אצבעה, והפנתה את ראשה, מחייכת בשובבות כשהבחינה בהרס והחורבן שהביא סאם עם תלבושתו, בניסיונו "להסתדר".

"ובכן, אם אני חייבת להגיד ת'זה, סאם," דיברה לאיטה, "אתה נראה ממש כמו אחד מהטיפשים האלה בעיתונים של התמונות, במקום איש כבשים חופשי ועצמאי ממדינת טקסס."¹⁰

סאם טיפס בגמלוניות לתוך האוכף.

"את זו שצ'כה להתבייש שאת אומרת ת'זה," השיב בכעס. "במקום לטפל בבגדים של גבר את תמיד יושבת וקוראת ת'ספרים שלא שווים כלום ש'ך."¹¹

"הו, שתוק ותרכב כבר," אמרה גברת וובר, עם משיכה קלה בידיות כיסאה; "אתה תמיד עושה כזה רעש על הקריאה ש'י. אני עושה ה-רבה; ואני אקרא כשאני ארצה. אני גרה כאן בשיחים כמו נזיר, אף פ'ם לא רואה או שומעת שום דבר, ואיזה עוד שעשוע יכול להיות לי? לא בלשמוע אותך מדבר, בגלל שזה מתלונן, מתלונן, יום אחרי יום. הו, לך כבר, סאם, ותעזוב אותי במנוחה."¹²

סאם העניק לסוסו לחיצה עם ברכיו ו"דחף" מטה את שביל העגלה אשר חיבר את חוותו לדרך הממשלה הפתוחה הישנה. השעה הייתה שמונה, וכבר התחיל להיות חם מאוד. היה עליו להתחיל שלוש שעות מוקדם יותר. חוות צ'אפמן הייתה מרוחקת רק שמונה־עשר מייל משם, אך הדרך הספיקה רק עבור שלושה מייל מהמרחק. הוא רכב לשם פעם עם כמה מבוקרי חצי־הסהר¹³, והמסלול היה מוגדר היטב במוחו.

סאם פנה מהדרך הממשלתית הישנה בהתפצלות ציצית אפונה, והפיל במהלומה את הנחל האכזב של קינטאנייה¹⁴. כאן הייתה רצועה צרה של עמק חייכני, מרופד במחצלת עשירה של עשב ציצית אפונה ירוקה ומסולסלת; ומקסיקו כילה במהירות את המיילים הספורים ההם בדהירתו הארוכה והקלה. שוב, בהגיעו לבור המים של ברווז הפרא, היה עליו לזנוח דרכים מוגדרות היטב. הוא פנה כעת לימינו במעלה גבעה קטנה, מכוסה בחלוקי נחל, עליה צמחו רק חורשת אלונים קוצנית-דוקרנית ועצי אגס עקשניים.

בפסגתו התלולה הוא עצר להעיף מבט מקיף אחרון על הנוף שכן, מרגע זה ואילך, היה עליו לחלוף דרך סבכי שיחים ומעבה אורנים, אגסים וציצית אפונה, רואה ברוב הזמן בקושי עשרים יארד קדימה בכל כיוון שהוא, בוחר את דרכו על פי חושיו של תושב הערבה, מונחה רק על־ידי הצצה חטופה של ראש הר מרוחק, קשר יוצא דופן של עצים או מיקום השמש. סאם רכב מטה בשיפוע הגבעה וצלל אל תוך מישור אגסים אדיר שהשתרע בין קינטאנייה ופידרה¹⁵.

בתוך שעתיים הוא גילה שאיבד את דרכו. אז הגיע הבלבול השכלי הרגיל והחיפזון להגיע למקום כלשהו. מקסיקו היה נחוש להציל את המצב, מסתובב בנכונות להוטה במבוכים המתפתלים של הג'ונגל. ברגע שוודאותו של אדונו בנוגע למסלול נכשלה – סוסו גילה זאת. לא היו שום גבעות כעת שעליהן היו יכולים לטפס כדי להשקיף על סביבותיהם. הם הגיעו לכמה, אך הסבך היה כה צפוף ושזור-משולב שארנב היה מצליח בקושי לחדור דרך הצפיפות העצומה. הם היו בסבך השיחים הגדול והבודד של עמקי פריו.

היה זה אך שום דבר עבור איש בקר או איש כבשים לאבד את דרכו ליום או ללילה. הדבר אירע לעתים קרובות. היה זה לא יותר מאשר עניין של החמצת ארוחה או שתיים ושינה נוחה על שמיכות האוכף, על מזרנים רכים של עשב ציצית אפונה. אולם המקרה של סאם היה שונה. הוא מעולם לא נעדר מחוותו בלילה. מרת'י פחדה מהכפר – פחדה ממקסיקנים, מנחשים, מפנתרים, אפילו מכבשים. לכן הוא מעולם לא עזב אותה לבדה. השעה הייתה בוודאי ארבע אחר־הצהריים כאשר תודעתו של סאם התעוררה. הוא היה ספוג זיעה והתקדם בקושי, לא מחרדה כמו מפאת החום או התשישות. עד עכשיו קיווה להיתקל בשביל שיוביל למפגש פריו וחוות צ'אפמן. הוא וודאי חלף על פניו באחת מנקודותיו המעומעמות ורכב הלאה. אם כן הוא היה כעת מרוחק כחמישים מייל מהבית. אילו היה יכול להגיע לחווה – מחנה – כל מקום שבו יוכל להשיג סוס רענן ולשאול על הדרך, הוא היה רוכב כל הלילה כדי לחזור למרת'י ולילד.

רמזתי, אם כן, שסאם היה אחוז חרטה. היה גוש גדול בגרונו כשחשב על המילים הקשות שאמר לאשתו. בוודאי היה זה קשה מספיק עבורה לחיות באזור הנוראי ההוא מבלי שתאלץ לשאת את עול העלבותיו. הוא קילל את עצמו בעגמומיות, וחש גל פתאומי של בושה שהתגבר על חום הקיץ¹⁶ כשנזכר בפעמים הרבות בהן לעג והתייחס אליה בביטול משום שהייתה לה חיבה לקריאת ספרים.

"זה השעשוע היחיד שיש לבחורה המסכנה הזו," אמר סאם בקול, עם יפחה שקולה הלא מורגל גרם למקסיקו להתבייש קמעה. "לחיות עם קיוט פגוע ראש כמוני – בואש-נבל שפל שצריך שיצלפו בו למוות עם חבק אוכף – לבשל ולרחוץ ולחיות על בשר כבש ושעועית ואיתי שמתעלל בה יותר בגלל שהיא פזלה פעם או פעמיים בספר קטן!"¹⁷

הוא חשב על מרת'י כפי שהייתה כשפגש בה לראשונה בדוגטאו¹⁸  – חכמה, יפה ומפולפלת – לפני שהשמש הפכה את הוורדים שבלחייה לחומות ושתיקת חורשת האורנים העבותה אילפה את שאיפותיה.

"אם אי פעם תדבר מילה רעה אחת על האישה הזו, " מלמל סאם, "או תכשל באהבה והחיבה שמגיעים לה בעסקה, אני מקווה שאיזה חתול בר יקרע אותי לחתיכות."¹⁹

הוא ידע מה עליו לעשות. הוא יכתוב לגרסיה את ג'ונס²⁰, סוחריו מסן אנטוניו שם רכש את אספקותיו ומכר את צמרו, ויבקש מהם שישלחו קופסה גדולה של רומנים וחומר קריאה עבור מרת'י. דברים עתידים להשתנות. הוא תהה האם ניתן להניח פסנתר קטן באחד מחדרי החווה מבלי שהמשפחה תיאלץ לעבור להתגורר בחוץ. המחשבה המחושבת שבשום פנים ואופן לא הצליחה להפיג את גערתו העצמית הייתה זו לפיה יידרשו מרת'י ורנדי לבלות את הלילה לבדם. חרף תלונותיהם, כשהגיע הלילה נהגה מרת'י לשחרר את פחדיה על המדינה, ולהניח את ראשה על זרועו החזקה של סאם עם אנחת אמון ושביעות רצון שלווה.

והאומנם היו פחדיה כה משוללי הצדקה? סאם חשב על מקסיקנים משוטטים, שוחרים לבזוז, לחמוס ולשדוד, על פומות המתגנבות בחשאי שלעתים פלשו לחוות, על נחש פעמונים, מרבי רגלים, ותריסר סכנות אפשריות. מרת'י עלולה להיות מוטרפת מפחד. רנדי עלול לבכות, ולקרוא לדאדא לבוא.

עדיין הרצף האין־סופי של משטחי סבכים, קקטוסים וציציות אפונה. מעבה חורשה אחרי מעבה חורשה, מדרון אחרי מדרון – כולם דומים להפליא – כולם מוכרים על־פי הישנות קבועה, ועדיין כולם זרים וחדשים. לו היה רק יכול להגיע למקום כלשהו.

הקו הישר הוא אמנות. טבע נע במעגלים. אדם ישר הינו תוצר מלאכותי יותר מדיפלומט. גברים שאבדו בשלג טיילו במעגלים מדויקים עד ששקעו, מותשים, כפי שהעידו טביעות רגליהם. כמו כן, מטיילים בפילוסופיה ותהליכים שכליים אחרים מסיימים בסופו של דבר בנקודת ההתחלה שלהם.
היה זה כאשר סאם וובר היה שרוי במלוא עוצמת חרטותיו והחלטיותו הטובה שמקסיקו, עם אנחה כבדה, נרגע מדהירתו המהירה הקבועה והחליפה בהליכה שאננה איטית. הם חיסלו מדרון נוח מכוסה בשיחים בגובה עשרה או שניים־עשר רגל.

"אני אומר עכשיו, מקס," מחה סאם, "זה פשוט לא יספיק. אני יודע שהאנך שלך נשחק, אבל אנחנו חייבים להתקדם. הו, בשם שמיים, אין יותר בתים בעולם!"²¹.

הוא נתן למקסיקו בעיטה נמרצת עם עקביו. מקסיקו פלט אנקת מחאה כאילו כדי לומר: "מה הטעם בכך, כעת משאנו כה קרובים?" הוא הגביר את קצב הליכתו לכדי דהירה נטולת מרץ. לאחר שסבב סבך שיחים גדול של חורשת אלונים עבותה הוא עצר בפתאומיות. סאם שמט את רסן המושכות והתיישב, מביט אל הדלת האחורית של ביתו שלו, במרחק של פחות מעשרה יארד.

מרת'י, שלווה ונינוחה, ישבה בכיסאה המתנדנד לפני הדלת בצל הבית, עם רגליה הנחות בפאר על המדרגות. רנדי, אשר שיחק עם צמד דורבנות על הקרקע, נשא לרגע את מבטו אל אביו וחזר לסובב את הדסקית המסתובבת החדה ולשיר שיר קטן. מרת'י הפנתה את ראשה בעצלות כנגד גב הכיסא ובחנה את הבאים בעיניים נטולות הבעה. היא החזיקה ספר בחיקה עם אצבעה המציינת על המקום. סאם ניער עצמו באופן מוזר, כמו אדם הניעור מחלום, וירד באיטיות מעל האוכף. הוא לחלח את שפתיו היבשות.

"אני רואה שאת עדיין יושבת," אמר, " וקוראת ת'ספרים שלא שווים כלום ש'ך."²²

סאם טייל סביב המעגל והיה הוא עצמו שוב.