נסיכת הצפרדע

נסיכת הצפרדע

"בימי קדם, כאשר המשאלות עדיין הועילו, חי מלך שכל בנותיו היו יפות אבל הצעירה הייתה יפה כל־כך שאפילו השמש, שכבר ראתה הרבה מאוד, נתמלאה התפעלות בכל פעם שהאירה על פניה. סמוך לארמון המלך היה יער גדול ואפל וביער מתחת לתרזה עתיקה הייתה באר. כשהימים היו חמים ממש, הלכה בת המלך ליער והתיישבה על שפת הבאר הקרירה. כשארכה לה השעה, לקחה כדור זהב, זרקה אותו אל־על ושוב תפסה בו, והיה זה המשחק החביב עליה ביותר."¹

גיבורת המעשייה נסיך צפרדע היא נסיכה ככל הנסיכות: צעירה, מלכותית ויפה. המראה המרהיב ונוסך ההתפלאות מגדיר את עצמו מעצם היותו, כיאה למעשיות שאינן מעמיקות בתיאור אישיות ואופי.
אל ההטפס הייצוגי הזה מצטרף היער הגדול והאפל – לא רק תפאורת רקע אלא גם רמז מטרים לעתיד לוט בערפל, הבונה ציפייה לקראת מאורע איום שעתיד להתממש ולהטיל צל כבד על תחילתו הקסומה והמוזהבת של הסיפור, תרתי משמע.

ואכן, עד מהרה מתחוור כי הנסיכה הנהדרת והמפונקת נדרשת לעבור מסע חתחתים כדי לקיים הבטחה שהבטיחה (בלי כל כוונה לקיים) כשכדור הזהב שלה אובד וקרפד מכוער מציע להחזירו, לא ללא תמורה כמובן:

"ענה הקרפד: "בגדייך, פניניך ואבנייך היקרות, באלה איני רוצה. אבל אם תסכימי לאהוב אותי ואני אהיה רעך וחברך למשחקים, אשב אצל השולחנון שלך ולידך, אוכל מצלוחית הזהב שלך, אשתה מהגביעון שלך ואישן במיטתך, אם זאת תבטיחי לי, ארד למטה ואעלה לך את כדור הזהב."
"כן, כן," אמרה, "אני מבטיחה לך כל מה שתרצה אם רק תשיב אלי את כדור הזהב," אבל חשבה: מה מקשקש הקרפד הטיפש שיושב לו שם במים עם בני מינו ומקרקר, הרי לא יוכל להיות חבר לאף אחד."²

התפיסה לפיה אגדות ומעשיות מציירות תמונה ורודה באופן מוגזם, המעיבה על מציאות היום־יום נטולת הניסים והזוהר, היא חלק מעמדה תבניתית־מקובעת, המונעת הפנמה אמיתית של התהליכים המורכבים והקשים־עד־בלי־די המתרחשים בין שתי נקודות הקצה של הסיפור – ההתחלה והסיום. צורת ההסתכלות הצרה הזו משמיטה כמעט לחלוטין את כל המתרחש בין לבין, ובעיקר את כל עניין ה"עד ש", כמו היה לגמרי חסר חשיבות. הנחת היסוד המוטעית שלה גורסת שאם הכול מסתדר בסופו של דבר, הרי שכל מה שקדם לכך משולל כל ערך או עניין; כאילו הפגיעה והסבל, הייסורים והדאגות הם כולם רגשות וחוויות מפלסטיק, כאלה שלא מחלחלים באמת אל תוך הנפש, פוצעים או מכווצים אותה בכאב ובאכזבה ובהחמצה.

אלא שאם יש דבר אחד שמוכיחה מעשיית נסיכת הצפרדע הוא שכל מה שקורה עד שמתממש אותו סיום קסום ופלאי הוא בחזקת סיוט ארוך ומתמשך. הנסיכה נדרשת להתמודד עם דברים קשים – לא רק במישור הגופני אלא גם, או בעיקר, הנפשי – כדי להגיע אל אותו "סיום מיוחל", על אף שבמרוצת כל ההתרחשות היא אינה בטוחה שתגיע אליו בכלל או שזו הדרך שבה הייתה רוצה ללכת מלכתחילה.
עין ביקורתית יכולה לשפוט אותה על מידת האנינות המופרזת והמיותרת שהפגינה, זו שאולי גרמה לה לסבל משמעותי כל־כך, אבל עדיין ואף על פי כן אין להקל ראש בעובדה שהנסיכה היפיפייה והמפונקת אכן סובלת מרה בדרכה להשגת בחיר ליבה הנסיך (על אף שכאמור, היא אינה מודעת לעובדה שהיא מצויה במסע שכזה בכלל).

כל הקורות אותה מאז איבדה את כדור הזהב ועד שפגשה בבעלה הנסיך הוא בחזקת התעמתות עם דברים הנוגדים לגמרי את אופייה המלכותי, כזה שנבנה משעות משחק ארוכות בכדור זהב ליד באר קרירה מתחת לעץ תרזה עתיק. שאלות של זהות, אמונה, תפיסת "האני" ושליטה על מצב העניינים – הכול מופקע מידיה, מסתחרר ויוצא משליטה:

"היא הלכה ופתחה את הדלת. קיפץ הקרפד פנימה ועקב אחרי רגליה עד הכיסא שלה. שם התיישב וקרא: "הרימי אותי אלייך." היא היססה עד שלבסוף ציווה המלך. כשכבר היה הקרפד על הכיסא הוא רצה לעלות על השולחן, וכשישב על השולחן, אמר: "עכשיו קרבי אלי את צלוחית הזהב שלך כדי שנאכל ביחד." היא אמנם עשתה כן, אבל ראו היטב שלא עשתה זאת ברצון. הקרפד אכל בתיאבון אבל לבת המלך נתקעו כמעט כל נתחי האוכל בגרון. לבסוף אמר: "אכלתי לשובע ואני עייף. שאי אותי אל קיטונך והציעי לי את מיטת המשי שלך, שם נשכב שנינו לישון." בת המלך החלה לבכות ופחדה מהקרפד הקר שאפילו לא העזה לגעת בו, ואשר עתה אמור היה לישון במיטתה היפה והנקייה, אבל המלך התכעס ואמר: "אל לך לבוז למי שעזר לך בשעת מצוקה."
היא אחזה בקרפד בשתי אצבעות, נשאה אותו למעלה, והושיבה אותו בפינה. אבל כששכבה במיטה, בא בזחילה ואמר: "אני עייף, אני רוצה לישון היטב כמוך, הרימי אותי או שאספר לאביך."
אז התרגזה מאוד, הרימה אותו מעלה וזרקה אותו בכל הכוח אל הקיר. "עכשיו תנוח, קרפד מגעיל."
אך כשנפל למטה, לא היה עוד קרפד אלא בן מלך ידידותי ויפה עיניים, שעל פי רצון אביה היה לה לחבר יקר ולבן זוג."³

פרטים רבים נעדרים מההתרחשות העלילתית, אבל האגדה מעבירה היטב את הלך הרוח של הנסיכה, את ההתמודדות התובענית (ולעתים בלתי אפשרית) שהיא ניצבת מולה בדרך המובילה אל "והם חיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה".
בהתמודדותה עם הקרפד, מתמודדת הנסיכה למעשה עם חלקים בעצמה שבתור יפיפייה נסיכותית מעולם לא נדרשה להתמודד עמם קודם: כל מה שחשבה ואולי אף רצתה מתבטל נוכח השלכתה אל תוך הקשר אחר, מצב עניינים שנראה (ומרגיש) כמשולל כל היגיון – עולם שהתהפך. כל הדברים שעיצבו אותה לנסיכה שהיא היום ושהיו אמורים להבטיח לה מציאות אחרת, מעודנת ורכה יותר, נעלמו כלא היו:
פתאום ליופייה המרהיב אין כל חשיבות: הוא אינו יכול להגן עליה מפני תביעותיו הגועליות של קרפד מכוער.
פתאום להיותה בת מלכות אין כל משקל: מעמדה אינו יכול לבטל התחייבות שניתנה בחוסר תשומת לב.
חוסר האונים שלה שווה ערך רק לתחושת הסלידה העמוקה שהיא חשה ושניהם גם יחד מאמללים את רוחה של הנסיכה היפה עד מאוד.

אך יש טעם והיגיון מאחורי המערך המייסר הזה:
הכיעור והלכלוך המעוררים בנסיכה דחייה מוציאים אותה מחוץ לתחום הנוחות המקובל;
הצורך לעמוד בהתחייבות שנתנה⁴, על אף שמעולם לא נתבע ממנה דבר והכול תמיד ניתן לה על מגשי זהב וכסף, מלמדת אותה על ערכה של מילה;
הציות לאביה, מבלי שהיא מסכימה או מבינה את דרישותיו, מביא אותה לכדי קבלה (גם אם מתוך העדר ברירה) וענווה בפני כוח גדול, חזק ובר־סמכא.
ואכן, כשמתחוור כי המלך הוא שהחליט על התהוותו של השידוך המלכותי, מובן גם הצורך בדרך המסוימת הזו, ובנחישותו כי הנסיכה תעמוד בכל אחד ואחד מהאתגרים שבה, משום שכל אחד ואחד מהם עונה, בצורה מושלמת, על הצורך בתיקון ושיפור מידותיה שלה עצמה.

הנסיכה היפיפייה הייתה צריכה להסיר מעליה את מסכת הנסיכה המפונקת ששירתה אותה נאמנה בחלקו הראשון של הסיפור, כדי להיות ראויה לקבל את מה שיגיע לה בחלקו השני.

כדי להסיר את הכישוף, יכול היה המלך לספר לבתו את האמת על הנסיך, אך הוא בחר להכניס לביתו דווקא את הקרפד, ההיבט הכי פחות מושך וקוסם שניתן להעלות על הדעת. "החיבור" נעשה בתנאים השגויים ביותר ליצירת היכרות שכל מהותה עשיית רושם ונשיאת חן: הנסיכה היפיפייה מתנהגת בצורה מפונקת ומכוערת בעוד שהנסיך הטוב⁵ מתנהג כקרפד דעתן ותובעני לכל דבר ועניין, אך עדיין ולמרות הכול, זה עובד.
ההדרגתיות בכניסתו־פלישתו של הנסיך / קרפד אל חייה, המתחילה בכניסה אל הבית, ממשיכה בישיבה על הכיסא, בעלייה על השולחן, באכילה מצלחת הזהב ומסתיימת בשכיבה במיטה הנקייה, היא שבירה של מחסום אחר מחסום, חומה נפשית אחרי חומה נפשית. הקרפד אמנם מעורר אצלה את הדברים אך הנסיכה היא שנדרשת להתמודד איתם לבד, אפילו לא בעבורו (שכן היא לא יודעת את האמת על אודותיו), אלא בעבור עצמה.

התפיסה המקובלת היא שהחיים מאירים פנים לאלה שמאירים את החיים בזיו יופיים המסנוור. המאבק, החתירה כנגד, המאמץ – כל אלה נתפסים כניגוד לדרך ההתנהלות הטבעית, שבה הכול זורם ומתאפשר, ללא שאלות, ללא קשיים, ללא התעקשות.
אך אלה הקשיים, ההתעקשויות, ההשקעה והעבודה הנפשית שעוזרים לנסיכה להציל, בראש ובראשונה, את עצמה ורק אז והודות לכך, את הקרפד הנסיך, המיועד להיות בעלה.

על אף פינוקה והתפנקותה, הנסיכה אינה (ואולי מעולם לא הייתה) אשה חלשה הנדרשת לעזרתו של אביר מחלץ.
היא־היא האבירה המחלצת, המצילה את הנסיך מגורל אכזר ומכושף.
רק כשהיא מתמידה, חרף הסבל, ומטפסת משלב לשלב, היא משיגה דבר עצום, שערכו האמיתי מתגלה רק בסופו של תהליך ארוך ומייגע.

נסיכת הצפרדע הייתה צריכה לעבוד קשה, קשה מאוד, כדי לבנות לעצמה אישיות ואופי שהיו חסרים לה, על אף או ללא כל קשר ליופייה המהפנט וייחוסה המלכותי.
למה שעבר עליה לא היה כל קשר לנסיך החלומות שלה, אך העובדה שכל מה שקרה לה קרה כדי לאחד ביניהם חושפת את ההיגיון שמאחורי הקלעים, את תכנונו של מי שמכיר את הנפשות הפועלות ומבין מה דרוש להן באמת, גם אם הן עצמן אינן רואות זאת במבט ראשון.
ואולי ההצלחה הזו היא הפלא האמיתי שבמעשיית נסיכת הצפרדע, יקרת ערך ככדור של זהב ופלאית הרבה יותר מקרפד מדבר.