נסיך חורשה עבותה
נסיך חורשה עבותה1
תשע בערב סוף כל סוף, ועבודת הפרך של היום הסתיימה. לינה טיפסה לחדרה בחצי הקומה השלישית של מלון החוצבים2. מאז הבוקר היא עמלה והתייגעה3, עושה את עבודתה של אשה בוגרת, מקרצפת את הרצפות, רוחצת את הצלחות והכוסות הכבדות מאבן ברזל4, מציעה את המיטות ועונה על הדרישות שאינן יודעות שובע לעץ ומים באותו פונדק פרוע ומדכא.
המולת החציבה של היום הסתיימה – הפיצוץ והקידוח, החריקות של העגורנים הגדולים, הצעקות של מנהלי העבודה, התמיכה וההזה של המכוניות השטוחות שגוררות את גושי אבן הגיר הכבדים. למטה, במשרד המלון, שלושה או ארבעה מהפועלים נהמו וקיללו מעל משחק דמקה מאוחר. ריחות כבדים של בשר מבושל, דֹּהַן חם5 וקפה זול נתלו כמו ענן מדכא מעל הבית.
לנה הדליקה זנב של נר וישבה רפויה על כיסא העץ שלה. היא הייתה בת אחת־עשרה, רזה ובתת־תזונה. גבה ואיבריה כאבו6, אבל הכאב בליבה גרם את הצרה הגדולה ביותר. הקש האחרון שהתווסף לעול על כתפיה הקטנות. הם לקחו את גרים7. תמיד בלילה, עייפה ככל שתהיה, היא פנתה לגרים לנחמה ותקווה. בכל פעם גרים לחשו לה שהנסיך או הפיה יבואו ויחלצו אותה מהכישוף המרושע. בכל לילה היא קיבלה אומץ וכוח רעננים מגרים.
בכל סיפור שקראה מצאה היקש למצבה שלה. בתו האבודה של חוטב העצים, נערת האווזים האומללה, הבת החורגת הרדופה, העלמה הקטנה הכלואה בבקתת המכשפה – כל אלה היו אך תחפושות שקופות ללינה, עוזרת המטבח שעבדה מעבר לכוחה ויכולותיה במלון החוצבים. ותמיד כאשר הקיצוניות הייתה הקשה ביותר הגיעו הפיה הטובה או הנסיך האבירי לעזרה.
וכך, בטירתו של הענק המפלצתי, משועבדת על ידי כישוף מרושע, לינה הסתמכה על גרים וחיכתה, מייחלת לניצחונם של כוחות הטוב, אך ביום הקודם מצאה הגברת מלוני את הספר בחדרה ולקחה אותו, מכריזה בחדות שלא נכון למשרתים לקרוא בלילה; הם הפסידו שעות שינה ולא עבדו בזריזות ביום המחרת. האם יכולה ילדה רק בת אחת־עשרה, הגרה הרחק מאמה, ושאף פעם אין לה שום זמן לשחק, לחיות משוללת לחלוטין מגרים? פשוט נסו את זה פעם אחת והיווכחו כמה קשה הדבר.
ביתה של לינה היה בטקסס, במעלה ההרים הקטנים על נהר פדרנאלס, בעיירה קטנה המכונה פרדריקסבורג8. הם כולם גרמנים, האנשים שגרים בפרדריקסבורג. בערבים הם יושבים ליד שולחנות קטנים לאורך המדרכה ושותים בירה ומשחקים פינקול וסקאוט9. הם אנשים חסכנים מאוד.
החסכני מכולם היה פיטר הילדסמולר10, אביה של לינה. וזו הסיבה שבגינה נשלחה לינה לעבוד במלון במחצבות, במרחק שלושים מייל משם. היא השתכרה שם שלושה דולר בכל שבוע, ופיטר הוסיף את משכורותיה לחנותו השמורה היטב. לפיטר הייתה שאיפה להיות עשיר כמו שכנו, הוגו הפלבאואר, שעישן מקטרת מרשאום באורך שלושה רגל ואכל שניצל ווינאי ופלפל ארנב לארוחת ערב בכל יום בשבוע11. וכעת לינה הייתה גדולה מספיק כדי לעבוד ולסייע בצבירת העושר. אולם שערו בנפשכם, אם תוכלו, מה פירוש הדבר להישלח12 בגיל אחת־עשרה מבית בכפר הריין הקטן והנעים לעבודה קשה בטירת הענק המפלצתי, שם תהיו חייבים לעוף במהירות כדי לשרת את הענקים המפלצתיים, בזמן שהם טורפים בקר וצאן, נוהמים בתוקפנות פראית בזמן שהם מטביעים אבק אבן גיר מנעליהם הענקיות עבורכם לטאטא ולמרק עם אצבעותיכם החלשות, הכואבות. ואז – שגרים יילקח מכם!
לינה הרימה את המכסה של קופסה ריקה שבעבר הכילה שימורי תירס והוציאה דף נייר וחתיכת עפרון. היא התכוונה לכתוב מכתב לאמא שלה. טומי ראיין עמד לשלוח אותו עבורה בדואר אצל באלינג'ר13. טומי היה בן שבעה־עשר, עבד במצבות, הלך הביתה לבאלינג'ר כל לילה וכעת המתין בצללים מתחת לחלונה של לינה שתשליך לו את המכתב. זו הייתה הדרך היחידה שהיא הייתה יכולה לשלוח מכתב לפרדריקסבורג. גברת מלוני לא אהבה שעובדיה יכתבו מכתבים.
גדם הנר בער קלושות, כך שלינה נשכה בחופזה את הקצה סביב עופרת העיפרון שלה והתחילה לכתוב. זה המכתב שהיא כתבה:
אימא יקרה מכל. אני רוצה כל־כך לראות אותך, ואת גרטל והיינס והינריך הקטן. אני עייפה כל־כך. אני רוצה לראות אותך. היום חטפתי סטירה מגברת מלוני ולא קיבלתי ארוחת ערב. לא יכולתי להביא מספיק עצים, בגלל שהיד שלי כאבה. היא לקחה את הספר שלי אתמול. אני מתכוונת לאגדות האחים גרים שהדוד ליאו הביא לי. זה לא הפריע לאף אחד שקראתי את הספר. אני מנסה לעבוד הכי טוב שאני יכולה, אבל יש כל־כך הרבה מה לעשות. אני קוראת רק קצת בכל ערב. אימא יקרה, אני אספר לך מה אני מתכוונת לעשות. אם לא תקראי לי מחר כדי להחזיר אותי הביתה, אני אלך למקום עמוק שאני מכירה בנהר ואטבע. זה רע לטבוע, אני מניחה, אבל אני רוצה לראות אותך, ואין אף אחד אחר. אני עייפה מאוד, וטומי ממתין למכתב. את תסלחי לי, אימא, אם אעשה את זה.
בתך המוקירה והאוהבת, לינה.
טומי חיכה בנאמנות עד שהמכתב הושלם, וכאשר לינה השליכה אותו היא ראתה את טומי מרים אותו ומתחיל לטפס במעלה הגבעה התלולה. מבלי לפשוט את בגדיה היא כיבתה את הנר בנשיפה והתכרבלה על המזרן שעל הרצפה.
בשעה 22:30 באלינג'ר הזקן יצא מביתו ברגליו הגרובות גרביים ורכן מעבר לשער, מעשן את מקטרתו. הוא השקיף אל הדרך, לבנה באור הירח, וחיכך קרסול אחד עם בוהן רגלו השנייה. היה זה הזמן שבו הדואר של פרדריקסבורג יטופף במעלה הדרך.
באלינג'ר הזקן חיכה רק כמה דקות כששמע את מקצבי הפרסות הערניים של צוות הפרדות השחורות הקטנות של פריץ, ועד מהרה לאחר מכן עמדה העגלה הקפיצית המכוסה14 שלו מול השער. משקפיו הגדולים של פריץ הבזיקו באור הירח וקולו העצום צעק ברכה למנהל הדואר של באלינג'ר. מוביל הדואר קפץ החוצה ונטל את הרתמות מעל הפרדות, שכן הוא תמיד האכיל אותן שיבולת שועל אצל באלינג'ר.
בזמן שהפרדות אכלו משקי ההאכלה שלהן, באלינג'ר הזקן הוציא את שק הדואר שלו והשליך אותו אל העגלה.
פריץ ברגמן15 היה אדם בעל שלושה – או, אם להיות מדויקים יותר – ארבעה רגשות, זוג הפרדות היו ראויות להיחשב כל אחת לעצמה. הפרדות האלה היו לב העניין והשמחה של קיומו. לאחר מכן היו קיסר גרמניה ולינה הילדסמולר.
"תגיד לי," אמר פריץ, כשהוא היה מוכן להתחיל, "מכתב יש בשק לפראו הילדסמולר מלינה הקטנה במחצבות? אחד הגיע בדואר האחרון להגיד שהיא הייתה קצת חולה, כבר. אימא שלה דואגת מאוד לשמוע ממנה שוב."16
"כן," אמר באלינג'ר הזקן, "יש מכתב לגברת הלטרסקלטר או איזה שם כז'. טומי ריאן הביא את זה כשהוא בא. הילדה הקטנה ש'ה עובדת ש', אתה אומר?"
"כן, במלון," צעק פריץ, כשאסף את פרדותיו17; "בת אחת־עשרה ולא גדולה יותר מנקניקייה18. האגרוף הקפוץ של פיטר הילדסמולר! יום אחד אני אחבוט בשוטה הזה19 עם אלה גדולה לכל אורכה ורוחבה של העיר. אולי המכתב הזה מלינה יגיד שהיא בכל זאת מרגישה טוב יותר. לכן אימא שלה תהיה שמחה. להתראות, הר באלינג'ר – הרגלים שלך יתקררו באוויר הלילה."
"להתראות, פריצי," אמר באלינג'ר הזקן. "יש לך לילה קריר נחמד לנסיעה שלך."
הפרדות השחורות הקטנות עלו במעלה הדרך בדהרתן היציבה, בעוד פריץ מרעים לעברן מילים אקראיות של חיבה ועידוד.
רגשות אלה20 העסיקו את מוחו של נושא הדואר עד שהגיע ליער אלון המכתבים הגדול, שמונה מייל מזה של באלינג'ר. כאן פוזרו הרהוריו על ידי הבזק פתאומי וידיעה על אקדחים וצפצוף כמו משבט שלם של אינדיאנים. חבורה של קנטאורים דוהרים21 סגרה מסביב לעגלת הדואר. אחד מהם רכן מעל הגלגל הקדמי, סכך על הנהג עם אקדחו וציווה עליו לעצור. אחרים תפסו במושכותיהן של דונדר ובליצן22.
"אלוהים!" צעק פריץ במלוא קולו האדיר – "מה זה? שחררו את הידיים שלכם מהפרדות האלה. זה הדואר של ארצות הברית!"23
"תזדרז, גרמני!" קול עגמומי דיבר לאיטו. "אתה לא יודע מתי אתה נמצא בשוד? שחרר את הפרדות שלך וטפס החוצה מהעגלה."
בשל רוחב מגרעתו של הונדו ביל24 וגודל הישגיו ניתן לקבוע כי ההשתלטות על דואר פרדריקסבורג לא בוצעה בדרך של מעשה גבורה. בשעה שהאריה, הנמצא במרדף אחר טרף המתאים לתעוזתו, עשוי להניח רגל קלת דעת על ארנב מזדמן בדרכו, כך הונדו ביל וכנופייתו עטו באופן ספורטיבי על הובלתו השלווה של האדון פריץ25.
העבודה האמיתית של נסיעתם הלילית המרושעת הסתיימה. פריץ ושק הדואר שלו ופרדותיו הגיעו כהתרגעות עדינה, אסירי תודה לאחר החובות המאומצים של מקצועם. עשרים מייל לדרום־מזרח עמדה רכבת עם מנוע מושבת26, נוסעים היסטריים וקרון מהיר וקרון דואר בזוזים. הנ"ל ייצג את העיסוק הרציני של הונדו ביל וכנופייתו. עם פרס עשיר למדי של מטבעות וכסף, השודדים עשו עיקוף רחב למערב דרך המדינה המאוכלסת פחות, מתכוונים לחפש ביטחון במקסיקו באמצעים של מקום עביר על הריו גראנדה27. השלל מהרכב התיך את הבושרינגרים הנואשים לכדי משעשעים ידידותיים ושמחים28.
רועד מכבוד נזעם ולא מעט חשש אישי, פריץ פרץ אל הכביש לאחר שהחליף את משקפיו שהוסרו לפתע. חברי החבורה ירדו מעל סוסיהם ושרו, קיפצו ושרקו, מבטאים באופן זה את הנאתם המרוצה מחיי פורעי חוץ עליזים. האפעה רוג'רס29, שעמד בראש הפרידות, טלטל במרץ רב מדי במושכות של דונדר בעל הפה הרך, שהזדקף על רגליו האחוריות ופלט נחירה קובלנית ורמה של כאב. בין רגע, פריץ, עם צעקה של כעס, עף לעבר רוג'רס הגדול והתחיל להכות שוב ושוב באגרופיו את ההרפתקן חסר החוק המופתע.
"נבל!" צעק פריץ, "כלב, אטום! לפרד הזה יש פצע בפה שלו. אני אפיל את הכתפיים שלך עם הראש שלך… איש שודדים!"30
"יהי – יהי!" יילל האפעה, שואג מצחוק ומכופף את ראשו, "שמישהו יוריד את הכרוב הכבוש הזה ממני!"31
אחד מהחבורה משך את פריץ בחזרה בזנב המעיל, והיער צלצל עם הערותיו הקולניות של האפעה.
"הכלב השתגע קצת," הוא צעק בחביבות. "הוא לא כל־כך בואש, בשביל גרמני. תפס מהר את הכף של החיה שלו, לא ככה? אני אוהב לראות גבר שאוהב את הסוס שלו, גם אם הוא פרדה. הלימברגר הקטן הזה ממש תקף אותי, לא ככה! וואו, עכשיו, פרדה קטנה – אני לא הולך להכאיב לפה שלך שוב יותר."32
אולי הם היו מניחים לדואר אלמלא בן מודי33, הסגן, שהיה בעל חוכמה מסוימת שנראתה כמבטיחה שלל גדול יותר.
"תגיד, קפט'," אמר, פונה להונדו ביל, "סביר להניח שיש רווחים טובים34 בשקי הדואר האלה. עשיתי כמה רכיבות סוסים עם הגרמנים האלה סביב פרדריקסבורג, ואני מכיר את הסגנון של השרצים. יש כסף גדול שעובר דרך הדואר בעיר הזאת. הגרמנים האלה יסכנו אלף דולר שנשלחים עטופים בפיסת נייר לפני שהם ישלמו לבנקים לטפל בכסף."
הונדו ביל, מטר שמונים ושמונה, עדין בקולו ופזיז בפעולותיו, גרר את השקים מהחלק האחורי של העגלה לפני שמודי סיים את נאומו. סכין הופיעה בידו, והם שמעו את קול הקריעה שעה שנגסה דרך הבדים הגסים. פורעי החוק התגודדו סביב והחלו לקרוע מכתבים וחבילות, מחיים את עמלם בקללות חביבות כלפי הכותבים, שנראו כאילו קשרו קשר להפריך את נבואתו של בן מודי. דולר אחד לא נמצא בדואר של פרדריקסבורג.
"אתה צריך להתבייש בעצמך," אמרו הונדו ביל לנושא הדואר בנימת קול חמורת סבר, "להסתובב עם כל־כך הרבה ניירות חסרי ערך כאלה. למה אתה מתכוון בזה, בכלל? איפה אתם הגרמנים שומרים ת'כסף שלכם?"
שק הדואר של באלינג'ר נפתח כמו גולם תחת סכינו של הונדו. הוא הכיל אך קומץ דואר. פריץ בעבע מאימה והתרגשות עד שהגיעו לשק הזה. כעת הוא זכר את מכתבה של לינה. הוא פנה למנהג הכנופייה, מבקש שיחסו על השק המסוים הזה.
"הרבה תודה, גרמני," הוא אמר לנושא המוטרד. "אני מניח שזה המכתב שאנחנו רוצים. יש בזה כסף35, לא? הנה הוא. תעשו אור, בחורים."
הונדו מצא ופתח את המכתב לגברת הילדסמולר. האחרים עמדו סביב, מאירים אותיות עם גפרורים. הונדו הביט בהסתייגות אילמת בגיליון הנייר הבודד המכוסה בכתב הגרמני הזוויתי.
"מה זה הדבר שאתה מרמה אותנו בו, גרמני? אתה קורא לזה מכתב בעל ערך? זה תרגיל שפל להפיל על החברים שלך שבאו לעזור לך לחלק את הדואר."
"ז' כתב סיני," אמר סינדי גרונדי36, מציץ מעבר לכתפו של הונדו.
"אתה מחוץ למיקוד שלך," הכריז אחד אחר מבני הכנופייה, צעיר מרשים, מכוסה במטפחת משי וציפוי ניקל. "זו קצרנות. ראיתי ת'ם עושים את זה פעם בבית המשפט."
"אח, לא, לא, לא, לא – זאת גרמנית," אמר פריץ. "זה לא יותר מילדה קטנה שכותבת מכתב לאימא שלה. ילדה קטנה מסכנה אחת, חולה ועובדת קשה ורחוקה מאוד מהבית. אח! זה חבל. אדון שודד יקר, תוכל בבקשה לתת לי את המכתב הזה?"
"בשם כל הרוחות, מה אתה חושב עלינו, כעך זקן?"37 אמר הונדו בחומרה פתאומית ומפתיעה. "אתה 'א מתכוון להניח שאנחנו לא מכובדים מספיק להחזיק במספיק נימוס כדי להתעניין בבריאות של העלמה, נכון? עכשיו, אתה תמשיך ותקריא את הכתיבה הז'ת בקול ובשפת ארצות הברית פשוטה לחבורה המשכילה שלנו כאן."
הונדו סובב את אקדח ששת הקנים שלו על ידי מגן ההדק שלו ועמד, מתנשא מעל הגרמני, שמיד התחיל לקרוא את המכתב, מתרגם את המילים הפשוטות לאנגלית. חבורת הנוודים עמדה בדממה מוחלטת, מקשיבה בריכוז.
"בת כמה הילדה הזאת?" שאל הונדו כשהמכתב הסתיים.
"אחת־עשרה," אמר פריץ.
"ואיפה היא נמצאת?" שאל הונדו.
"במחצבות הסלע האלה – עובדת. אח, אלוהים שלי – לינה הקטנה, היא מדברת על טביעה. אני לא יודע אם היא תעשה את זה, אבל אם היא תעשה, אני נשבע שאני אדאג שיירו בפיטר הילדסמולר באקדח."
"אתם הגרמנים," אמר הונדו ביל, קולו מתנפח בבוז משובח, "עשיתם אותי עייף מאוד. משכירים את הילדים שלכם לעבוד כשהם צריכים לשחק בבובות בחול. אתם כת מוזרה של אנשים. אני חושב שאנחנו נסדר לך את השעון לכמה זמן כדי להראות לך מה אנחנו חושבים על האומה העלובה שלך. כאן, בחורים!"38
הונדו ביל התדיין בצד בקצרה עם חבורתו, ואז הם תפסו את פריץ והעבירו אותו מהדרך לצד אחד. כאן הם כבלו אותו מהר לעץ עם כמה פלצורים. את הצוות שלו הם קשרו לעץ סמוך.
"אנחנו לא הולכים לפגוע בך קשה," אמר הונדו באופן מרגיע. "לא יזיק לך להיות קשור לכמה זמן. עכשיו נעביר לך את השעה ביום, שכן עלינו לעזוב. שחק בחוץ – לא מרוצה, גרמני. אל תהיה חסר סבלנות יותר."39
פריץ שמע חריקה גדולה של אוכפים כשהגברים עלו על סוסיהם. לאחר מכן קריאה קולנית ושקשוק גדול כשהם דהרו חזרה באי־סדר לאורך דרך פרדריקסבורג.
למשך יותר משעתיים פריץ ישב כנגד העץ שלו, קשור בחוזקה אך לא באופן מכאיב. אז, כתגובה לאחר הרפתקתו המרגשת, הוא שקע לשינה. כמה זמן ישן – לא ידע אך לבסוף העיר אותו טלטל נוקשה. ידיים התירו את חבליו. הוא הורם על רגליו, מטושטש, מבולבל בדעתו ועייף בגופו. משפשף את עיניו, הוא הביט וראה שהוא היה שוב במרכזה של אותה חבורת שודדים איומים. הם דחפו אותו למושב העגלה שלו והניחו את המושכות בידיו.
"קח את זה הביתה, גרמני," אמר קולו המצווה של הונדו ביל. "עשית לנו הרבה צרות ואנחנו שמחים לראות את העורף שלך. שחק! שתה בירה! צא לדרך!"40
הונדו הושיט את ידו ונתן לבליצן חתך קטן עם שוט הרכיבה שלו41. הפרדות הקטנות זינקו קדימה, שמחות להיות שוב בתנועה. פריץ זרז אותן, בעצמו מסוחרר ומבולבל בגין ההרפתקה המפחידה שלו.
על פי לוח הזמנים, הוא היה צריך להגיע לפרדריקסבורג לאור יום. בתנאים הנוכחיים, הוא נהג במורד הרחוב הארוך בשעה אחת־עשרה בלילה. הוא עבר על פני ביתו של פיטר הילדסמולר בדרכו למשרד הדואר. הוא עצר את צוותו בשער וקרא, אבל פראו הילדסמולר המתינה לו. החוצה מיהרה כל משפחת הילדסמולרים.
פראו הילדסמולר, שמנה וסמוקה, שאלה אם היה לו מכתב מלנה ואז פריץ הרים את קולו וסיפר לה את מעשיית הרפתקתו. הוא סיפר על תוכן המכתב שהשודד הכריח אותו לקרוא ואז פראו הילדסמולר פרצה בבכי פרוע. לינה הקטנה שלה הטביעה את עצמה! למה הם שלחו אותה מהבית? מה ניתן לעשות? אולי זה מאוחר מדי לשלוח להביא אותה עכשיו. פיטר הילדסמולר השליך את מקטרת המרשאום שלו על הקיר והיא התנפצה לרסיסים.
"אשה!" הוא שאג אל אשתו, "למה נתת לילדה הזאת ללכת? זו אשמתך אם היא לא באה אלינו הביתה יותר."
כל אחד ידע שהייתה זו אשמתו של פיטר הילדסמולר, לכן הם לא ייחסו כל חשיבות לדבריו.
רגע לאחר מכן נשמע קול מוזר וחלוש קורא: "אימא!". פראו הילדסמולר חשבה בתחילה שהייתה זו רוחה של לינה שקוראת אבל אז היא מיהרה אל החלק האחורי של עגלתו המכוסה של פריץ ובצווחה רמה של אושר תפסה את לינה עצמה, מכסה את פניה הקטנים החיוורים בנשיקות וחונקת אותה בחיבוקים. עיניה של לינה היו כבדות משינה עמוקה של תשישות, אבל היא חייכה ושכבה קרוב לזו שהשתוקקה לראות. שם, בקרב שקי הדואר, מכוסה בקן של שמיכות מוזרות ומצעים, היא שכבה ישנה עד שהתעוררה מהקולות סביבה.
פריץ בהה בה בעיניים שהתנפחו מאחורי משקפיו.
"אלוהים שבשמיים!" הוא צעק. "איך הגעת לעגלה הזאת? האם אני משתגע וגם נרצח ונתלה על ידי שודדים היום?"
"אתה הבאת אותה אלינו," קראה פראו הילדסמולר. "איך נוכל אי־פעם להודות לך מספיק?"
"תגידי לאימא איך הגעת לעגלה של פריץ," אמרה פראו הילדסמולר ללינה.
"אני לא יודעת," קראה לינה. "אבל אני יודעת איך ברחתי מהמלון. הנסיך הביא אותי."
"בשם כתר הקיסר!" צעק פריץ, "כולנו משתגעים."
"תמיד ידעתי שהוא יבוא," אמרה לינה, מתיישבת על צרור כלי המיטה שלה על המדרכה. "אתמול בלילה הוא בא עם האבירים החמושים שלו ולכד את טירת הענק המפלצתי. הם שברו את הכלים ופתחו בבעיטה את הדלתות. הם השליכו את אדון מלוני לתוך חבית של מי גשם והשליכו קמח על גברת מלוני. העובדים במלון קפצו החוצה מהחלונות ורצו אל העצים כשהאבירים התחילו לירות באקדחים שלהם. הם העירו אותי והצצתי במורד המדרגות. ואז הנסיך הגיע ועטף אותי בכלי המיטה ונשא אותי החוצה. הוא היה גבוה וחזק ונאה כל־כך. הפנים שלו היו מחוספסים כמו מברשת קרצוף, והוא דיבר רך וחביב והריח משנאפס. הוא לקח אותי על הסוס לפניו ורכבנו הלאה עם האבירים. הוא החזיק אותי קרוב ונרדמתי ככה ולא התעוררתי עד שהגעתי הביתה."
"שטויות!" קרא פריץ ברגמן. "מעשיות! איך הגעת מהמחצבות לעגלה שלי?"
"הנסיך הביא אותי," אמרה לינה בביטחון.
ועד ליום זה האנשים הטובים של פרדריקסבורג לא הצליחו לגרום ללינה לתת שום הסבר אחר.
