מתוך עולמות שבורים – עיון במגילת רות

Array
(
    [0] => WP_Term Object
        (
            [term_id] => 2
            [name] => מאמרים
            [slug] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d
            [term_group] => 0
            [term_taxonomy_id] => 2
            [taxonomy] => category
            [description] => 
            [parent] => 0
            [count] => 137
            [filter] => raw
            [cat_ID] => 2
            [category_count] => 137
            [category_description] => 
            [cat_name] => מאמרים
            [category_nicename] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d
            [category_parent] => 0
        )

    [1] => WP_Term Object
        (
            [term_id] => 6
            [name] => עולם התנ"ך
            [slug] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a7%d7%98%d7%92%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%a2%d7%99%d7%aa
            [term_group] => 0
            [term_taxonomy_id] => 6
            [taxonomy] => category
            [description] => 
            [parent] => 2
            [count] => 22
            [filter] => raw
            [cat_ID] => 6
            [category_count] => 22
            [category_description] => 
            [cat_name] => עולם התנ"ך
            [category_nicename] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a7%d7%98%d7%92%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%a2%d7%99%d7%aa
            [category_parent] => 2
        )

)

מתוך עולמות שבורים
עיון במגילת רות¹

מגילת רות מצטיירת כמגילה של ועל נשים חזקות: נשים המושכות בחוטים ומנתבות את מהלך העניינים לפי רצונן, בדומה למגילת אסתר במובן מסוים. אלא שנעמי ורות אינן צעירות יפיפיות המפלסות את דרכן בסבך התככים של חצר המלכות אלא נשים שאיבדו כל מה שנשים יכולות לאבד:
נעמי איבדה בעל ושני בנים;
רות איבדה בעל וכשהיא דבקה בנעמי היא מאבדת גם משפחה גדולה ומורחבת.
שתיהן מתחילות מחדש מנקודה נמוכה, כמעט אפסית – ללא מעמד, ללא הגנה, ללא ערובה לעתיד טוב יותר, שמבטיח עבורן שיקום או הצלחה.

נעמי חוזרת חסרת כל לשום דבר – זקנה, ריקה ואבלה. היא מודעת היטב לשנים שחלפו, לכוחה שאבד, לחסרונם הממשי מאוד של עמודי התווך בחייה. ניסיונה ושנות חייה לא מעניקים לה חוכמה ויישוב הדעת; פעמיים היא מדגישה, כמו בהתרסה, את הבלות שפשטה בה, את החיסרון המוחשי והמכרסם, את העדר הנשיות שכבר אינה קיימת². נעמי כואבת את חדלונה באופן ישיר, בוטה, אפילו מתריס. "הַעוֹד לִי בָנִים בְּמֵעַי וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים" היא ספק שואלת ספק משתלחת. הבחירה במילה מעי מהדהד ליונה במעי הדג³ אך גם להבטחת ה' לאברהם (אז אברם) טרם כריתת ברית בין הבתרים⁴. זו אינה התייחסות אנטומית בהכרח⁵, שכן המקרא אכן מבדיל בין מעיים לרחם⁶, אלא זעקה פנימית, שכמו מגיעה מהקרביים, שותתת סבל ומכאוב.
רחם אפשר לפתוח או לסגור, כפי שתעיד כל עקרה מקראית, אלא שאצל נעמי אין סגירה אלא עצירה מוחלטת. שלא כמו שרה, השומעת את דברי המלאך המנבא את הולדת יצחק וצוחקת־לועגת לו⁷, אצל נעמי אין לעג כשהיא מדברת על זקנתה. דבריה ברורים, מעשיים, חותכים. היא אינה מתביישת לומר את העובדות כהווייתן – בדיוק כפי שהיא טוענת־מתנפלת על הנשים המלחששות עליה בשובה ומוסיפה על דבריהן מנה אחת אפיים⁸.

נעמי מכריזה בקול את מה שאחרים אומרים עליה בשקט. היא אינה מבקשת לעשות רושם, לטשטש או להסתיר. הכאב שלה גלוי וחשוף לעיני כל. מרגע שאיבדה את אהוביה, מעמדה ורכושה אין לה פנאי או רצון למשחקים. ואולי, בעצם, מעולם גם לא היה לה.

עמידתה העצמאית והנחושה של נעמי ניכרת בה כבר מראשית המגילה: "[…] וַתִּשָּׁאֵר הָאִשָּׁה מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ וּמֵאִישָׁהּ. וַתָּקָם הִיא וְכַלֹּתֶיהָ וַתָּשָׁב מִשְּׂדֵי מוֹאָב כִּי שָׁמְעָה בִּשְׂדֵה מוֹאָב כִּי פָקַד יְהוָה אֶת עַמּוֹ לָתֵת לָהֶם לָחֶם. וַתֵּצֵא מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיְתָה שָּׁמָּה וּשְׁתֵּי כַלּוֹתֶיהָ עִמָּהּ."⁹
נעמי מובילה וכלותיה אחריה. אין ותקומנה, ותשבנה, ותשמענה, ותצאנה – הכול נעמי. היא הפעילה, היא המניעה, היא היוזמת. הדבר ניכר גם באופן שבו נעמי מאפשרת לרות ללכת בחופשיות לשדה בועז: על פניו נראה כאילו הרעיון הוא פרי מחשבתה של רות, אולם המפגש מעיד כי בועז עבר כמעין "הכנה מוקדמת", שמע כל מה שהיה צריך לשמוע וכעת הוא יודע על רות דברים שאיש, למעט נעמי, לא יכול היה לדעת: "וַתִּפֹּל עַל פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה וַתֹּאמֶר אֵלָיו מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה. וַיַּעַן בֹּעַז וַיֹּאמֶר לָהּ הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר עָשִׂית אֶת חֲמוֹתֵךְ אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ וַתֵּלְכִי אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם."¹⁰

מי אם לא נעמי יכול היה ליידע את בועז בדברים שבין רות לחמותה¹¹? כל האחרים רואים בה רק את "המואביה"¹², החל מהנער הממונה על הקוצרים וכלה בגואל המתחמק מלגאול אותה מפני החשש לאובדן נחלתו. רק בועז רואה בה מישהי אחרת: כלה מסורה, החלטית, אמיצה. הוא מדבר על החמות, על נעמי, רומז־חושף בכך כי היא זו שיזמה ותכננה את המפגש בינו ובין רות מבעוד מועד¹³ – ובצדק: בועז מתגלה כאיש לבבי, חביב ומעשי; איש נדיב, מלא חמלה ושפע; איש של אנשים, היוצא מגדרו כדי לעזור לרות, עוד קודם שדיבר איתה (מבלי שהיא מודעת לכך), וגם במהלך שיחתם. ניכר שהוא מעריך אותה באופן אישי על כל מה שעשתה, התרשמות הנשענת על דבריה של זו שהכירה את פועלה של רות ממקור ראשון¹⁴.

התנהלותה העצמאית והחזקה של נעמי, האופן שבו היא אינה מתביישת להודות בסבלה ומנווטת את מהלך הסיפור בהתאם לרצונה ולבחירותיה מובן טוב יותר לאור הרחבת נקודת ההסתכלות אל המספר המקראי, לו מיוחסת המגילה: שמואל הנביא.

אמו של שמואל, חנה, הייתה אשה עצובה, אומללה וחזקה. שנים של סבל העבירה לצד צרתה, אשתו השנייה של בעלה אלקנה¹⁵, שכן חנה הייתה חשוכת ילדים ואילו פנינה התברכה בהם. וכמו לא היה די בצערה הפרטי של חנה על עצמה – באה פנינה ומקנטרת אותה, מטיחה בפניה את הצלחתה במקום שבו חנה מרגישה עצמה נכשלת, פגומה, חסרה.

כל שנה פנינה מכעיסה ומעציבה את חנה וכל שנה חנה בוכה ומאבדת את החשק לאכול ואת הטעם לחיות.

אלקנה, שנע על הגבול שבין אטימות לתמימות, כלל אינו מבין על מה ולמה המהומה: "וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ חַנָּה לָמֶה תִבְכִּי וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי וְלָמֶה יֵרַע לְבָבֵךְ הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים."¹⁶ משפט זה מופיע גם במגילת רות – "כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר אֲהֵבַתֶךְ יְלָדַתּוּ אֲשֶׁר הִיא טוֹבָה לָךְ מִשִּׁבְעָה בָּנִים."¹⁷

אלקנה אינו מתכוון לרע ואין ספק שהוא מבין את צערה של חנה, אך אינו תופס את עומק העינוי שבו היא נמצאת.
הטיעון שהוא משתמש בו מוכיח שהוא אפילו לא בכיוון.

חנה אמנם אשה נאהבת אך היא חשה עצמה בודדה במערכה: בעלה אינו מבין אותה, צרתה לועגת לה והיא נזנחת לבדה למסכנותה הבלתי נסבלת. אפילו עלי אינו מפרש נכונה את התפילה החרישית, מעומק הלב, שהיא נושאת ומגרש אותה במחשבה שהיא שיכורה, אך חנה אינה מתבלבלת או נבהלת: כמו נעמי היא מדברת איתו ברורות – דברים נחרצים, תקיפים. כמו נעמי היא אינה מסתירה את מרירותה או ייסוריה אלא אומרת גלויות: "כִּי מֵרֹב שִׂיחִי וְכַעְסִי דִּבַּרְתִּי עַד הֵנָּה"¹⁸.

חנה אינה מתביישת באשר קרה לה – אולי כבר אין לה כוחות לבושה או הסתתרות;
חנה יוצאת לבקש את מה שהיא רוצה לקבל – ללא התייעצות, ללא שאילת רשות, ללא הסכמה.
בפסוקים הספורים המתארים את דמותה ומעשיה, חנה מתגלה כאשה נחושה, נאמנה לרצונה¹⁹, מחליטה החלטות על דעת עצמה²⁰.
זו האשה שגידלה את שמואל.
זה הדגם הנשי שהוא מכיר²¹.

אם יש מישהו שמבין את סבלה של האם, שהתפללה בעינוי נפש לאחר שנים של מרירות וקושי, הרי זה הילד שנשאר לגדול לבד, רחוק ממנה. "וּמְעִיל קָטֹן תַּעֲשֶׂה לּוֹ אִמּוֹ וְהַעַלְתָה לוֹ מִיָּמִים יָמִימָה בַּעֲלוֹתָהּ אֶת אִישָׁהּ לִזְבֹּחַ אֶת זֶבַח הַיָּמִים."²² כמה חיבה יש בפסוק הזה, וכמה עצב. שמואל היה ילד קטן שאמו תפרה לו מעיל קטן, מלא געגועים; ביטוי קטן לאהבה גדולה. רק הוא יכול להבין את שברון הניתוק של נעמי משני בניה, מחלון וכליון, שמתו שניהם כמו בניו של עלי, שבביתו גדל ותחת ידו התחנך. לא חשובה מידת חטאם של חופני ופנחס – עלי כואב בעוצמה את מותם, בדיוק כפי שכואבת נעמי את מות בניה²³, ושמואל רואה ושומע, שותק ומרגיש.

גם ההקבלה ל"תפקיד הכלה" אינה נפקדת מסיפורו של שמואל: במגילה, אחרי לידת בנה, רות חדלה מלהיות מוזכרת.
"[…] וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת רוּת וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּתֵּן יְהוָה לָהּ הֵרָיוֹן וַתֵּלֶד בֵּן. וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים אֶל נָעֳמִי בָּרוּךְ יְהוָה אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל. וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וּלְכַלְכֵּל אֶת שֵׂיבָתֵךְ כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר אֲהֵבַתֶךְ יְלָדַתּוּ אֲשֶׁר הִיא טוֹבָה לָךְ מִשִּׁבְעָה בָּנִים. וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת הַיֶּלֶד וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶנֶת. וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד הוּא אֲבִי יִשַׁי אֲבִי דָוִד."²⁴

מה פשר היעלמותה המוחלטת של רות מאירוע משמעותי שכזה?

נדמה שהתשובה נמצאת במקור אחר  – בסיפורה של כלת עלי, אשת פנחס: "וְכַלָּתוֹ אֵשֶׁת פִּינְחָס הָרָה לָלַדת וַתִּשְׁמַע אֶת הַשְּׁמוּעָה אֶל הִלָּקַח אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וּמֵת חָמִיהָ וְאִישָׁהּ וַתִּכְרַע וַתֵּלֶד כִּי נֶהֶפְכוּ עָלֶיהָ צִרֶיהָ. וּכְעֵת מוּתָהּ וַתְּדַבֵּרְנָה הַנִּצָּבוֹת עָלֶיהָ אַל תִּירְאִי כִּי בֵן יָלָדְתְּ וְלֹא עָנְתָה וְלֹא שָׁתָה לִבָּהּ."²⁵

פטירתה של רות הייתה צובעת את המגילה בדוק נוסף של צער: אם המתה בלידת בנה היחיד לאחר שהתאלמנה ונישאה מחדש יוצרת, בעל כורחה, סיפור עצוב של אסון. האופן שבו הסיפור פשוט חדל מלהזכיר אותה הוא תמוה אך תשומת הלב כבר מופנית למקום אחר, לצאצא החדש ולשושלת שעתידה לצאת ממנו. מקומה של רות נפקד אך לא נשכח, מה שלא היה מושג לו הייתה נמסרת הצהרה חותכת, חד־משמעית בדבר אחריתה.

המספר אינו רוצה להכביד על הסיפור ועל כן הוא מהדהד אותו לסיפורה של כלת פנחס, שכן אחד ההיבטים הבולטים ביותר ברות הוא היותה כלת נעמי. אמנם שלא כמו אשת פנחס יש לה שם וזהות, ובכל זאת – המגילה מציבה אותה ככלה – הן ביחס לעצמה²⁶ והן יחד עם עורפה, קודם עזיבתה וחזרתה למואב²⁷.

הבחירה בייחוסה המשפחתי של רות לנעמי אינה מקרית או אגבית: "וַתֵּרֶא כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ"²⁸. המילה מאמץ מבטאת התגברות על קושי, על מעשה שאינו קל, אולי גם לא טבעי, תובעני מבחינה גופנית או נפשית או שתיהן גם יחד. מנגד, מאמץ מבטא רצון עז להשיג משהו, נחישות שאינה שועה לתירוצים. הדבקות לא באה בקלות – היא מצריכה השתדלות, התמדה, עקביות ומנגד, מבטאת קניין: רות "קונה" את מעמדה ככלה במאמץ דבקותה בנעמי²⁹.

רות בחרה להיות כלתה של נעמי גם לאור נסיבות שהיו יכולות להרחיק אותן האחת מהשנייה. על פניו נראה כי היא אינה עושה הרבה מלבד "לציית", שכן רות מקבלת על עצמה את דברי נעמי פעם אחר פעם, ללא הסתייגויות או עיכובים, אך את ההחלטה החשובה בחייה החליטה רות לגמרי בכוחות עצמה: "כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי וְכֹה יוֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ."³⁰

לא ברור מדוע רות בוחרת לדבוק בנעמי בדיוק כשם שלא ברור מדוע חנה, המשוועת לבנים, נודרת נדר להקדיש את בנה לה', אך אין ספק כי שתי הנשים מקיימות במדויק את מה שהן מצהירות שבכוונתן לקיים. המחיר אינו קל אך המסירות שהן מפגינות הינה מוחלטת, לא מתפשרת, בלתי ניתנת להפרכה.

דבקותה של רות בנעמי מאפשרת לנעמי לממש את ההיבט המנהיגותי שבאישיותה, להציג כוח מתוך עולם של תוהו ולצמוח מחדש מתוך כל מה שאבד ונגמר.

חנה, נעמי ורות הן נשים שלמדו את טעמו של שברון הלב. נשים מבוגרות, לא זוהרות, שנפלטו לשולי החיים משום שתפקידן לא מומש, משום היותן משוללות המשכיות, משום שאין להן דבר; אך מתוך הנפילה, השבר, העליבות והעדר השלמות המופגן הן עולות ומוצאות את התקומה.

נעמי ורות מפלסות לעצמן דרך כורח הנסיבות, מתוך החלטותיהן ומתוך עצמן, בונות את עצמן בעצמן, באופן שבו הן בוחרות להיות מוגדרות.
התווייתו הסגנונית והעיצובית של המספר המקראי יוצרת הקבלה מדמות אשה חזקה לרעותה, מעצימה את הרושם ומבססת את אמינותן של דמויות פצועות אך לא שבורות, הנאבקות עם הקושי ויכולות לו, כדרך שאפשר להבין מתוך ידיעה והבנה אישית, התמודדות זהה של מישהו שחווה את אותו המקום ומבין את אותו הכאב.

שמואל, הבן והמספר, אינו מתעלם מהמציאות הקשה, מהלשונות הרעות, ממלחמת קיום יום־יומית בלתי פוסקת. הדרך שבה הוא מנצח אותן הוא האופן שבו הוא מנציח את הגיבורות הנשיות שיכלו להן – נשים שעוצבו ברוחה של אמו, נשים שנלחמו להקים את עצמן בתנאים־לא־תנאים, נשים שהפכו לסמל ולמופת כשכל האחרים נעלמו, נשכחו או פשוט היו פחות חשובים מכדי להיזכר.

מגילת רות הוא סיפורן של נשים שייסדו עם מתוך עולם של שבר.
המספר שסיפר אותה ידע בדיוק על מה הוא מדבר.