התוודעתי לאחרונה לצלם בשם דיוויד יארו (David Yarrow) ולסדרת הצילומים שלו שנקראת סיפור סיפורים (Storytelling). העניין אצל יארו הוא העמדה: הוא מציב את המצטלמים בתפאורה מבוימת, על מנת שישלימו ויספרו את הסיפור שביקש להעביר דרך הנתונים החזותיים שסביבם. באופן זה, המנח המוגדר גוזר מתוכו את הסיפור שיארו רצה להעביר.
קרלוס רואיס סאפון במשחקו של המלאך עושה, פחות או יותר, את אותו הדבר.
"התפאורה המבוימת" של הסיפור שלו היא פאוסט, האדם שכורת ברית עם השטן כדי להשיג מטרה כל שהיא – בדרך כלל אהבת אישה או כסף (או שניהם) – ומגלה, לאחר שקיבל את משאלת ליבו, שזה לא מספיק, וודאי שלא תמורת המחיר שנדרש לשלם (נשמתו בת־האלמוות, ברובם המוחלט של המקרים).
סאפון רומז לפאוסט ישירות וגם בעקיפין, דרך התייחסות לתמונתו של דוריאן גריי של אוסקר ויילד ולאגדת דייגים עתיקה שהוא טווה, על הקרבת נשמה טהורה תחת נשמתו המושחתת של אדם לפני מותו. ההעמדה הזו אמורה לעצב את דמותו של גיבור הסיפור, דויד מרטין, ולהסביר את מניעיו כמי שמוכר את נשמתו ואז מתפכח מעיוורון הצדקנות או חוסר אונים אבל בפועל היא עושה מעט מאוד, אם בכלל, כדי להשיג את מטרתה.
"ברצלונה הסוערת של שנות העשרים. סופר צעיר, רדוף על ידי אהבה בלתי אפשרית, מקבל מעורך מסתורי הצעה לכתוב עבורו ספר יחיד מסוגו תמורת סכום עתק, ואולי אף הרבה יותר מזה" טוענת הכריכה האחורית.
דויד מרטין הוא הסופר הצעיר ואם נשהה לרגע את ה"אהבה הבלתי אפשרית" ונתמקד במשלוח ידו נהיה חייבים להסכים שהוא אכן מצטייר כמי שנדרש לעזרתו של כוח גדול שישנה את מסלול חייו:
במובן המעשי, ימיו ספורים. הוא סובל ממחלה אנושה והרופאים קודרים מאוד אפילו בתחזיותיהם החיוביות ביותר. מבלי שהוא מבקש, העורך המסתורי מרפא אותו בדרך שלא ברור לדויד אם היא חלומית או מציאותית, אך תוצאותיה ברורות באופן ניכר.
במובן הנפשי, דרכו המקצועית הגיעה למבוי סתום. דויד כלוא בחוזה דרקוני עם הוצאת ספרים רווחית ומפוקפקת, המשלמת לו כדי לכתוב ספרים תחת שם בדוי. דויד מתוסכל מכך שהוא כותב על נושא שאינו רוצה לכתוב עליו ועל אף שהוא מרוויח סכומים יפים הוא יודע שההוצאה מרוויחה ממנו הרבה יותר. ככל שקהל הקוראים שלו הולך וגדל כך דויד הולך ומסתגר בתוך עולמו, בתוך בדידותו, הופך את היום ללילה ואת הלילה למסכת ארוכה־ארוכה של כתיבה תובענית, מענה וקודרת. העורך המסתורי משחרר אותו מהחוזה הכובל ומאפשר לו חופש פעולה בלתי מוגבל אבל דויד סובל מכל רגע, מרגיש שהוא יוצר משהו אפל, מסוכן ושטני ואינו יכול להביא את עצמו להיפטר ממנו או לחלופין לחדול מן הכתיבה.
הדחף המניע את פאוסט הוא החוסר הבוער בחייו: אהבה, עוני, כבוד – מרכיב אחד במשוואת האושר נעדר ממנה באופן מהותי ופאוסט נחוש להשלימו, כמו בכל חשיבה פשטנית המאמינה כי מרכיב אחד יכול להביא את התמונה לכדי שלמות מבורכת.
הדחף המניע את דויד לא ברור. מאז שהיה ילד היה לו חלום אחד: לכתוב. בראיה כוללת, הוא מקבל ארבע הזדמנויות לממש את חלומו אבל אף אחת מהן לא מסבה לו אושר. בין אם אלה החברים שמפנים לו עורף, שעות העבודה הבלתי נגמרות, האילוץ לכתוב בזהות אחרת סיפורים שהוא עצמו סולד מהם או חוסר ההצלחה של הספר היחיד שכתב בשמו – הייאוש הקיומי של דויד רק הולך וגובר. בריאותו הגופנית מתערערת, מצבו הנפשי מדרדר ודויד הולך ודועך לאיטו – ממשיך לכתוב, ממשיך להרוויח, ממשיך למאוס בחייו המתנהלים ללא כל מטרה או תכלית.
נערה צעירה, איזבלה יִסְפֶר, מחליטה "לאמץ" אותו כמורה הדרך הספרותי שלה, משום שדויד מצטייר בעיניה כאיש העולם הגדול. קשה להבין את כוונותיה של איזבלה שהרי כבר עשר שנים (לפחות) ש"איש העולם הגדול" הזה כלוא מול שולחן הכתיבה שלו, בבית מוזר שרכש מתוך גחמה ובו הוא מתנהל כמו דייר ארעי, מתאכסן בשלושה חדרים בקושי, וגם זה באופן בלתי מחייב.
ובכלל, "בלתי מחייב" הוא תמצית האפיון בהתנהלות דויד מרטין. נראה שפשוט לא אכפת לו מדברים שאמור להיות לו אכפת מהם. אחד מהם הוא, למשל, אהובתו בעלת השם הכה סמלי כריסטינה סַאנְייה, ה"אהבה הבלתי אפשרית" שרמזה עליה הכריכה האחורית. דויד "מאוהב" בכריסטינה מאז שהיה נער, אבל כשכריסטינה מנסה נואשות לספר לו דבר מהותי שעליו לדעת, דויד פשוט מסרב להקשיב לה. היא מתחילה לדבר והוא משתיק אותה; היא מנסה להסביר והוא ממשיך להיאטם. זו פעולה מטופשת כל־כך מצידו, דווקא על רקע כל המעשים שעשה כדי לגלות את האמת שכריסטינה מנסה נואשת לספר לו, שמבטאת בעיקר את חוסר ההיגיון (ואולי הכנות) של מי שמצהיר שהוא אוהב מישהי ובה בעת מקפיד להתעלם ממנה (בטענה שהוא נוהג כך כדי "לדאוג" לה).
כשכריסטינה מתה בצורה מטרידה לא נרשמת כל תגובה רגשית מצידו של דויד: הוא פשוט לא מגיב. העובדה שהוא נמצא במרדף וחושש להיות מואשם במותה לא נושאת במשקל המשפיע על חוסר התגובה הזה, שהרי מותו של סניור סֵמְפֵּרֵה, בעל חנות ספרים שהיה לדויד כאב, מכה אותו יגון נטול נחמה. דויד אינו יודע את נפשו מרוב צער על מותו של סניור סֵמְפֵּרֵה אבל מותה של כריסטינה, האשה שהוא מתיימר לאהוב, האשה שהפכה לסמל בחייו, מותיר אותו שווה נפש, אדיש לחלוטין.
כריסטינה מעוצבת כמושא הערצה שדויד צריך לאהוב וכך היא מאיישת את משבצת הדמות המספקת "מניע" להתנהגותו, אבל מעולם לא היה בין השניים חיבור נפשי עמוק או אמיתי, מהסוג שיש אפילו בין חברים, קל וחומר נאהבים. מאותה סיבה לא ברור מדוע חברו הקרוב של דויד, התומך והמגן החברתי והכלכלי פֶדרוֹ וידָאל, בוחר לשאת את כריסטינה לאישה. כריסטינה הייתה עוזרתו האישית ודאגה לכל היבט בחייו ביעילות ובחריצות שרק עוזרת מסורה יכולה להפגין, אבל היכן המניע הרגשי, שמביא שני אנשים להיקשר זה לזה בקשרי נישואין? (אם קיימת כאן הקבלה לעוזרתו האישית של דויד, איזבלה, הרי שהסיפור, למרבה הצער, אינו מפתח אותה.)
גיבורי משחקו של המלאך מתנהלים מתוך תבניות של המצופה מהם, על פי משוואת פאוסט והצורך לייצר מתח כדי להניע את העלילה. סניור סֵמְפֵּרֵה ואיזבלה יִסְפֶר הם הדמויות המנומקות היחידות בסיפור שניחנו בעולם פנימי הגיוני וברור. דווקא על רקע העיצוב המגובש שלהן מורגש חסרונן של כל השאר ושל דויד מרטין בראש ובראשונה, שמתפזר לכל הכיוונים, מתוך דחף שלא ברור מה מקורו ומה הוא מבקש להשיג.
מדוע נקרא הספר משחקו של המלאך? האם זה משום סיכת המלאך שעונד העורך המסתורי על דש מעילו? האם זו סיכת התרסה? האם היא שייכת באמת לדויד? האם דויד הוא העורך המסתורי? האם קיים בכלל עורך מסתורי? מי רוצח את האנשים המקיפים את דויד? העורך המסתורי? דייגוֹ מַארְלַסְקָה, שנשכר על ידי העורך המסתורי לכתוב את הספר המסתורי לפני דויד? ואולי שוב דויד בעצמו? האם הרציחות מסייעות לדויד? האם הן מפלילות אותו? מדוע אביו של פֶדרוֹ וידָאל, דון וידָאל, מבקש להרוג את דויד? מדוע השוטרים מבקשים להרוג את דויד? מדוע פֶדרוֹ וידָאל, חברו הקרוב והנאמן ביותר, מסדר לדויד חוזה עבודה דווקא אצל הוצאת ספרים מפוקפקת הידועה לשמצה בהתנהלותה עם סופריה? מי הבחורה שעמה נפגש דויד? מה סיבת פגישתם? מה היא תורמת לסיפור? האם הדמויות שהקיפו את העורך אמיתיות? האם הן בובות? ואם הן בובות, מי הפעיל אותן? האם דויד עצמו בובה? מדוע דויד, הנרתע תמיד מהעורך המסתורי בעל ההבעה הזאבית שאינו ממצמץ לעולם, ממשיך את התקשרותו עמו? מדוע הוא מפחד ממנו? מדוע הוא מפסיק לפחד? מה מניע את דויד? מה הוא מבקש לגלות? איזו חשיבות נושאת נטישתה (הכפולה) של אמו של דויד על חייו? האם היא מתבטאת בכלל בסיפור? ואולי השאלה המהותית מכולן – כיצד יכול אדם חסר אמונה כמו דויד יכול לכתוב ספר מהסוג שהעורך המסתורי מבקש ממנו לכתוב?
דויד עצמו שואל את השאלה הזו לא פעם אבל אף פעם לא מקבל עליה תשובה.
דויד אינו מאמין בדבר, כפי שהוא חוזר ומצהיר מתוך שכנוע פנימי עמוק שאינו מתערער או מתחזק כפי שמתבקש היה שיקרה לאור שרשרת המצבים הקיצוניים שהסיפור (או העורך המסתורי) משלח בדרכו. אין לו ובו זיקה לשום דבר ולכן הסיפור, על אף היותו מושתת על עקרונו של פאוסט, אינו מקבל גוון של מאבק כוחות הטוב ברע אלא רק מדגים, הלכה למעשה, כיצד נראים חיים נטולי אמונה. וכך, באופן מופרך – שהרי הדבר מנוגד לחלוטין לכוונתו המוצהרת (לכאורה) של העורך המסתורי ולפעולותיו הנגזרות של דויד – משחקו של המלאך מבסס את הטענה כי בלעדי אמונה לא ייתכנו חיים. הניסיון להפריד בין השניים גורם למציאות להיראות כמו זו של דויד: מסכת של תוהו ובוהו שרירותית ועקרה מכל ערך.
יוצא אפוא כי הסיפור שדויד מתבקש לכתוב הוא למעשה סיפורו שלו.
אולי זו הסיבה האמיתית מדוע דויד אינו מסוגל להשמיד אותו (ולא רק משום שיצר אותו, כפי שהוא טוען קלושות. סופרים רבים השמידו יצירות טובות הרבה יותר עבור הרבה פחות), "קובר" אותו בספרייה לספרים אבודים, כדי שיאבד לנצח בתהום הנשייה. את הספר הקודם שהשאיל משם, ספרו של דייגוֹ מַארְלַסְקָה, דויד שורף, חותר בכך תחת כללי המקום שתבעו ממנו להגן על הספר עד סוף חייו.
ספרים נשכחים הם, דוגמת ספרו של דויד מרטין, הפרט שמעיד על הכלל: ספרים לא ראויים החשובים אך ורק למי שכתב אותם. הרעיון של סניור סֵמְפֵּרֵה, על נשמתו של הסופר המתקיימת בתוך הספר, יכול להיות תקף במובן זה גם למצבה בבית קברות. לשם מה דרוש מבוך תת־קרקעי לספרים שאיש אינו קורא בהם? ספריית הספרים הדחויים של תעלומת אַנרי פּיק לפחות הורידה את מפלס היומרנות כשהכירה בערכם האמיתי של הספרים האלה ושללה כל ממד חידתי שינסה להשוות להם עומק שלא נמצא בהם. כאן ספרים נדונים להישמר במקום שבו איש לא ימצא אותם, ככל הנראה בצדק.
שלא כמו בעיניה הכחולות, במשחקו של המלאך החיבור הקלוש לעולם האימה, שבו פועלים כוחות על־טבעיים חורשי מזימות, הוא תחליף זול לאמונה. חוסר הרצון להתחבר אליה לצד חוסר היכולת להתנתק ממנה מולידים יציר כלאיים שמתיימר להגיד משהו משמעותי על העולם אבל בפועל אינו אלא שילוב מסורבל שמפחד להתעמת פנים מול פעם עם הדבר אמיתי.
הסיפור כתוב יפה ומתורגם בתנופה ובפיוטיות המנסה להעביר רושם מוכה גורל על עיר מוכת גורל המתארת את טבעו המפלצתי והמעוות של השטן, אבל הנקודות פשוט לא מתחברות. הן לא יוצרות סיפור אלא רק העמדה של דברים, של ייצוגים, דימויים שמונחים על הדף מתוך הנחה (מוטעית) שכך יתחברו לתמונה אחת כוללת.
יש קו דק בין עלילה לבין סיפור: עלילה היא רצף אירועים, התרחשויות, תפניות ומעשים ואין ספק שמשחקו של המלאך משופע בהם, אבל סיפור הוא יחידה שלמה שבה הכול – עלילה ורגש וסיבות ותכלית ומניע – פועל יחד, בקשר שמאחד בין כולם.
זה לא קורה כאן.
הכול נמצא כביכול, אבל בעצם לא.
לא באמת.
משחקו של המלאך משופע בסמלים אבל כדי שלסמל תהיה משמעות מעבר לעצמו הוא צריך להיות מעוגן בחיים, להאיר עליהם כדי להעמיק את ההבנה על אודותם (או על נדבך מסוים בתוכם). סמל שעומד לעצמו יכול לצוד לרגע את העין אבל עד מהרה מתחוור שמקומו האמיתי הוא בשורה ארוכה של ספרייה ארוכה לצד סמלים אחרים הנושאים בחשיבות רק עבור זה שיצר אותם…
כל טוב,
גתית
