מרכז הבמה
מרכז הבמה
זה נראה כמו מאבק, שלא לומר קרב, אבוד מראש: המשוכנעים יפעלו, המתנגדים יתנגדו ועולם כמנהגו ינהג.
כניסתם של ילדים אל עולם השעשועים ומתחת לאורות הזרקורים מעוררת דיון שלובש פנים וטענות שונות: פעם הוא נסוב על הגיל, פעם על תוכן ואופי הביצוע ופעם על השאלה מהיכן נובע הרצון לעמוד בקדמת הבמה והאם יש לעודד ולטפח נטייה קיימת או להחניק הזדמנות בכוונה "לשמור אותה" לרגע הולם ובוגר יותר.
הורים הדוחפים את צאצאיהם להגשים חלום שהם עצמו חלמו והצליחו לממש באופן חלקי או כלל לא, יתייחסו לכל דברי ודיבורי הנגד כמכשולים נוספים בדרך להצלחה. טענתם תהיה כי דבקות במטרה ועבודה קשה הן מטרות שחשוב להציב בכל גיל, גם אם הן נעשות בשם היאחזות נפסדת בשאיפה שאבד עליה הכלח. המאמצים, בשלב מסוים, יוכיחו את עצמם.
או שלא.
רבים לא פחות (אם לא יותר) הם המקרים בהם ילד פלא גדל להיות מי שעבר זמנו: לא עוד ילד, לא עוד פלא. את המתיקות הסלחנית של תמימות הילדות לא ניתן לשמר: שיני הזמן נוגסות בה מהר מדי, במיוחד בעידן קצבי של סיפוקים מהירים, מה שמותיר מהצלחות או תקוות העבר תחושה מתקתקת של הבטחה מוחמצת, כזו העשויה להעמיד בצל חיים שלמים של אדם בוגר ומבוגר.
גם מול נחישותו של מי שחש עצמו שייך לבמות עולה השאלה – האם נדרש לבלום ועל ידי כך לדכא את הנפש או לאפשר לרגש להתוות את דרכו, יהיו המחיר והסיכונים גבוהים ככל שיהיו?
כך או כך הבחירה נתונה לפרשנות ולהחלטת הילד והוריו. הדיון המעגלי ורב־השנים יכול למצוא קווי ביניים, אולם במהותו הוא נע תמיד בין שני קצוות, שני ניגודים, שתי תפיסות הפוכות. במובן הזה הוא מכור מראש, משולל יכולת הכרעה.
אך האומנם הוא נוגע במהות החשובה באמת?
הימצאות במרכז הבמה מעניקה לכאורה חשיבות, מעמד וכוח. הכישרון חייב לפרוץ ועל ידי כך להאפיל על כל דבר אחר. הפרסום שיבוא בעקבותיו – שמוכרח לבוא בעקבותיו – יגרור עמו הערכה, אהדה ותגמולים, עולם שלם של בניית זהות וערך בצל יכולת אחת בלבד, מרשימה ככל שתהיה.
כשמשקל עצום מונח על כתפיים צרות כל־כך, על נקודת איזון זעומת מימדים ושנים, יש לבחון ביתר שאת את השאלה שתמיד נדחקת לשולי תשומת הלב: האם יכולת זו, שהופכת למרכז תשומת הלב, ראויה לעמוד שם מלכתחילה?
האם זהו הערך הנכון שלאורו אנו מלמדים ילדים להגדיר את עצמם?
כיצד נראים הברבורים הוא סיפור מאת רבקה קרן־פרידלנדר שעניינו קשר מכתבים בין ענת ויובל; חברות הנולדת באקראי ומתפרשת בין שני קצוות הארץ1. שנה חולפת עד שמזדמנת לשניים ההזמנות להכיר את הפנים שמאחורי המילים אך על אף הקרבה הרגשית הגדולה שאפשרו מכתביהם, דווקא פגישה קצרה זו, שהרבה לא מתרחש בה, מולידה גילוי מפתיע ומטלטל, בעיקר מצידו של יובל:
"הִבַּטתִי מבעד לחלון, אך לא ראיתי דבר. עתה ידעתי, כי אחרים כתבו את מכתביה, ורק המחשבות והרגשות היו שייכים לה.
ידעתי שענת היא עיוֶרת.
עצמתי את עיניי. הידקתי את אגרופיי וכעסתי וכעסתי על הגשם, על המכונית הישנה המקפצת, על אבי שסיפר בקול מבודח על מוצאותיו בעיר טבריה, על הכול!
מדוע לא גילתה לי את האמת במשך שנה תמימה? מדוע הסתירה מפניי? כיצד יכלה? מדוע שיקרה לי? מדוע?"2
תגובתו של יובל מובנית לחלוטין: הוא מרגיש מרומה, נבגד, חסר אונים. מאוחר יותר הוא גם חש אשם – מעורב בפשע שלא מדעתו, אחראי שלא מרצונו למצב שאינו בשליטתו או באחריותו3. ההתאוששות מן ההלם ומהניתוק מחברתו הקרובה־רחוקה, זו שמכתביה דיברו אליו כפי שלא עשו אחרים4, אורכת זמן. ליתר דיוק – שלושה חודשים וסיפור אחד של מדריך בתנועת הנוער "על אנשים דגולים, שהעולם התנכר להם בתחילה; על אנשים שנפגעו בגופם, אבל משום כך רוחם הייתה בהירה יותר ואיתנה יותר; על הטוב והרע המשמשים בערבוביה בחיים, וכי דַוקָא ימים קשים מביאים עמם ימים של אור וברכה."5
יובל חוזר לביתו ופותח את מכתבה האחרון של ענת – מכתב שלישי שהושלך אל המגירה ללא התייחסות. הרקע והתפאורה מבטאים את הזהות שבין הילדים ואת החיבור בין עולמותיהם, הנראים על פניו כמנוגדים וקוטביים זה לזה:
"[שורות המכתב] היו מטושטשות מעט, אולי בגלל האור הקלוּש שבחדר, אבל זה בערך מה שהיה כתוב בו:
יובל היקר, עכשיו אתה כבר יודע שאני עיוֶרת. אינני יכולה להחליט אם זה טוב או רע בשבילי. ייתכן כי אתה כועס עלי שלא סיפרתי לך מיד… אנא, אל תכעס… הידידות שלנו יקרה לי מכול, ואני מוצאת במכתביך עידוד ונחמה. נכון שלא אכפת לך שאני עִיוֶרת? אני רואה בנשמתי הכול…
וזו הייתה תשובתי לענת:
שלום, ענת. אצלנו כבר אביב בכל הצבעים. האם תרצי לבוא לביקור במושב שלנו? עכשיו כל־כך נעים אצלנו. זה לא עניין מסובך כפי שאת חושבת: השכן שלנו נוסע לעתים קרובות לטבריה עם האוטו הנורא שלו, והוא יֵאוֹת להביא אותך אלינו.
בקשר לברבורים ששאלת, אז תראי: יש להם צוָאר ארוֹךְ והם נושאים את ראשתם בהָדָר, מביטים מסביב ושטים בשַלוָה. יש לנו מַכָּר אחד שעובד בגן־החיות, ואני חושב שהוא ירשה לך לגעת בהם…
רצתי כל עוד רוחי בי לתיבת־הדואר של המושב, כדי שהמכתב יספיק לצאת עם משלוח הדואר הערב; אך כמה שלא מיהרתי, הדואר מגיע לגליל רק כעבור יומיים."6
הברבור, עוף המים הנפלא, הוא התגלמות המיצוי העצמי בסיפורו של הנס כריסטין אנדרסן, הברוזון המכוער, כמו גם באגם הברבורים מאת פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי, היצירה האהובה ביותר על ענת.
בסיפורה של רבקה קרן־פרידלנדר שלב ההתפתחות כבר הושלם – הברבור הוא עובדה מופלאה וקיימת. כעת נדרשים הגיבורים הצעירים לזהות ולחוות את הרגע העדין אך החשוב הזה, שבו הכול מתחדד ומתבהר, מסתדר במקום הנכון.
משל הברבור הוא ביטוי לאופן שבו לומדים יובל וענת להכיר זה בזה ובעצמם כפי שהם באמת.
לאחר הגילוי המטלטל לא עשה יובל דבר. ליתר דיוק, הוא התאמץ מאוד דווקא שלא לעשות – התעלם ממכתביה של ענת, מגעגועיו שלו לחברותם, מחבריו בבית הספר שטענו כלפיו כי השתנה, מפניותיהם של אביו ואמו.
כשביקשו לקרוא לו, הוא ברח אל הטבע, התבודד במקום שלא ימצאו אותו, לא ידברו איתו, לא ינהגו כלפיו בחיבה או סלחנות. אולם לאחר שהרוחות הסוערות שוככות והמדריך אומר את דבריו – יובל שומע, מקשיב ומפנים. ברגע הזה הוא תופס את מקומו במרכז הבמה והופך להיות הגיבור בסיפור חייו. המעשה שהוא עושה – כתיבת מכתב לענת – הינו פשוט וצנוע אך בה בעת גם מורכב ועוצמתי. ללא כל כוונה לרגש או לעשות רושם, יובל נוגע באמת ובתמים בליבו של אדם אחר, מאפשר לו להיות הוא ונוסך בחייו שמחה ותקווה, כפי שרק הוא יכול.
את מה שזיהתה בו ענת כבר קודם ("אתה נחמד וטוב־לב! – אמרה ברצינות – אני מרגישה זאת… אני יודעת להרגיש דברים כאלה…"7) ואת מה שהטיף לו המדריך, יובל מממש ברגע בו הוא מבין שלמעשיו יש משקל של ממש על חייהם של אחרים. כשהוא כותב לענת ומזמין אותה לבקר, מבטיח להגשים את חלומה "לראות" את הברבורים, הוא מאפשר לה להשיג את מה שתמיד חלמה עליו. הוא עושה זאת הודות לכך שהוא מבין כי חשיבותו שלו טמונה בחשיבות מעשיו, במה שהוא עושה באמת ובתמים למען מישהו אחר – לא למען עצמו.
ספרו של אסף הראל, הבלון שלא ידע לעוף הוא סיפור על אי־השתלבותו של בלון מתקשה בחברה החותרת לזהות אחידה. על אף שהוא מנסה להיות כמו כולם ולמצות את היכולות הטמונות בו – המסוגלות לעוף – הוא כושל שוב ושוב, הן בביצוע המשימה והן בעמידה בציפיותיהם של כל הסובבים. הכישלון מגדיר אותו ומרחף מעליו כאות קין מאיים – בפרט בעיני הוריו המודאגים, החוששים לעתידו של מי שאינו יכול להסתדר כמו כולם וליישר קו עם מה שנדרש ממנו להיות מעצם היותו מי שהוא: בלון.
הבלון עצמו אינו מדבר – הסביבה מדברת, בעיקר על אודותיו: אביו ואמו, המורים בבית הספר, הרופא המומחה. כולם בודקים את מצבו, מנסים להביאו להישגים ולהופכו לבלון תקין ומתפקד. העיסוק המרובה בהתנהגותו הלא משתלבת מסיט את תשומת הלב מהנקודה הברורה שבלון, מטבעו, אינו מסוגל באמת לעוף. אמנם כן, ברגע מסוים נטול השגחה, עושה משב רוח קטן את מה שכשלו לעשות כל בעלי המקצוע והנוגעים בדבר – נכנס אל החדר ונושא את הבלון הקטן עמו החוצה, אל העולם. אולם פעולה זו אינה נובעת מתוך הבלון עצמו. אין לדעת האם אי־פעם רצה באמת לעשות את מה שכה ציפו ממנו או שאולי היו לו שאיפות אחרות להגשים8.
לאור הסבילות המתמשכת והבלתי מופרת של שגרת חייו עד כה, מועצם ביתר שאת מעשה אחד ויחיד אותו מבצע הבלון לגמרי על דעת עצמו: כשהוא שומע9 את שיחתם של זוג הורים קוצים על בנם הקוץ שאינו מצליח "להגשים" את מהותו הקוצנית, בדיוק באותו האופן שבו דיברו הורי הבלון עליו עצמו, "הוּא תָּפַס תְּאוּצָה וְעָף לְעֵבֶר הַקּוֹץ הַקָּטָן"10, מותיר אחריו לא כלום – רק קוץ אחד, גא וזקוף.
סיום הסיפור אינו נמנה על סוגת סיפורי הילדים התמימה והמגוננת. יש בו מימד בולט של זולתנות והקרבה כמעט מוחלטת. אולם הזיהוי שמזהה הבלון בקוץ "הבלתי כשיר" לא יוצר רק קשר של קירבה ומכאן הקרבה ביניהם: הוא יוצר ומאפשר קשר אמיץ של מימוש.
זו הפעם הראשונה שמחשבותיו של הבלון מקבלות מקום ומשקל משל עצמן11. רגשותיו אינם מובעים אך המעשה שהוא בוחר לעשות נראה כמבטא את עצמו באופן המוחלט והשלם ביותר – ולא אותו בלבד.
הבלון נכשל בכל אמת מידה, למעט החשובה מכולן: היכולת לראות את האחר כפי שהוא באמת ולהושיט לו את העזרה שהוא נדרש לה ברגע ההולם ביותר12: על פי רוב, בלון אינו "בוחר" מתי והיכן להתפוצץ. גיבור סיפורו של אסף הראל מבצע את הזכות הנדירה הזו בעצמו. מלבדו לא יהיה (כנראה) בלון שיהיה מוכן או מסוגל לעשות זאת. רק הוא, על כל מה שהינו – מערך שלם ואילם, שמעולם זכה בתשומת ליבם של מי מהסובבים אותו משום שמעולם לא עשה דבר כישרוני ויוצא דופן13 – יכול להעניק את מה שלא יכול ולא יעשה (כנראה) אף אחד זולתו. וכל זאת הוא עושה בשקט, בפרטיות, מבלי לשתף איש ו-וודאי שלא בכדי לקצור שבחים או מחיאות כפיים סוערות14.
גם אפרת, גיבורת הצלחת שמתחת מאת מאיר שלו עושה מעשה משמעותי שכזה (על אף שאינה נדרשת להקריב את חייה) בעבור מישהו אחר: יום אחד, בעת עריכת השולחן לארוחת הערב, היא שומעת את קינתה של צלחת שנשכחה בתחתית הערמה. הצלחת מצרה על כך ששנים לא משתמשים בה משום שיתר הצלחות מונחות תמיד באותו הסדר, ללא גיוון, יוצאות וחוזרות למקומן מבלי לתת את הדעת על זו שנמצאת תמיד מתחת.
אפרת הייתה יכולה שלא לשמוע את התלונות – כפי שלא שמעו אותה אחרים כאשר התלוננה שגילה הצעיר שולל ממנה את היכולת לעזור באופן משמעותי יותר מכפי שניתן לה15. לחלופין, היא הייתה יכולה לשמוע אך לא להקשיב.
אלא שאפרת, כמו הבלון, הבינה לליבה של זו שנשכחת תמיד מאחור וראתה עצמה כמי שיכולה לעשות מעשה כדי לשנות את המצב. ולא זו בלבד, היא אף מנהיגה סדר חדש במטבח, לפיו תינתן הזדמנות שווה לכל אחד מכלי האוכל להשתתף בסעודה, מיום זה ואילך. גם כשהיא גדלה והופכת לאישה ואם, אפרת מוסיפה להקפיד על עקרון השוויון והאחדות החברתית. בביתה כולם זוכים ליחס פרטני, אישי, אנושי.
"מֵאָז כְּבָר עָבַר הַרְבֵּה־הַרְבֵּה זְמַן.
[…] וְאַבָּא כְּבָר סַבָּא וּשְֹעָרוֹ לָבָן.
[…] וְהַצַלַּחַת […] גַּם הִיא, כְּמוֹ אַבָּא, כְּבָר לֹא צְעִירָה […].
וּבְכָל עֶרֶב הִיא מְסַפֶּרֶת לַצַּלָּחוֹת הַצְּעִּירוֹת […]
אֵיךְ הָיָה לִהְיוֹת הֲכִי מִתַּחַת
כָּל־כָּךְ מִסְכֵּנָה וְכָּל־כָּךְ מְקֻפַּחַת.
עַד…
עַד שֶׁיּוֹם אֶחָד הַמְגֵרָה נִפְּתְּחָה
וּפָנִים וְעֵינַיִם
וּשְׁתֵּי יָדִַים אוֹחֲזוֹת
וְאוֹר
וְחִיּוּךְ שֶׁל יַלְדָּה."16
ניכר אפוא כי למעשה הסתמי לכאורה של אפרת, החלפת מיקומה של צלחת בצלחת אחרת, ישנן משמעותיות מרחיקות לכת לא רק על גורם בודד אלא על הסביבה כולה.
בהחלטתה של אפרת לעזור – כפי שרק היא יודעת ומבינה – היא מביאה לכדי מימושם העצמי של אין־ספור גורמים אחרים, התלויים בה באופן ישיר ועקיף, בידיעתה ושלא בידיעתה.
אפרת היא ילדה רגילה ביותר – אין לה שום יכולת בימתית או כישרון להופיע, אך בכל הנוגע למה שחשוב באמת, אין ספק שהיא כוכבת גדולה ביותר. די היה בהחלטה אחת שלה – ובעקשנות עקבית למן אותו רגע – כדי להיטיב ולשפר את חייהם של כל־כך הרבה אחרים.
להבנה המתגלה בסיפוריהם של רבקה קרן־פרידלנדר, אסף הראל ומאיר שלו אין כל קשר לאורות הזרקורים, לביצוע בימתי סוחף או לתשואות הקהל – פריצה עוצמתית החוצה המבקשת לקבל אשרור פנימי. לעומת זאת, יש להם את כל הקשר שבעולם לגילוי האני ומיצויו באופן האמיץ והאמיתי ביותר.
את מה שיכולים לעשות גיבוריהם – לא יכול לעשות אף אחד אחר.
ביכולת זו טמון כישרונם.
בהוצאתה מן הכוח אל הפועל ניכרת גדולתם האמיתית.
כישרון הוא דבר חשוב שיש לטפח, לעתים גם להתאמץ כדי להביאו לכדי ביטוי ומיצוי.
אולם כישרון, ראוי ככל שיהיה, אינו ערך בפני עצמו.
הוא אינו יכול להפוך אדם לחשוב או נחשב.
אצל ילדים, שתפיסת האני שלהם אינה מגובשת די צורכה, הבלבול שבין הזהות לבין היכולת עלול לעצב תפיסה עצמית שגויה ומוטעית, המשפיעה לא רק על אדם בודד אלא על חברה שלמה.
עולם שאינו ניזון מאורות הזרקורים אינו מקום חשוך.
הוא מואר באורם של מי שעושים לשם העשייה ופועלים למען האחר.
אלו הערכים המאפשרים את קיומה הטוב והנכון של החברה האנושית שבתוכה אנו חיים.
אלו הערכים החשובים והנחשבים באמת, הנדרשים להיות ולעמוד במרכז הבמה של עולמנו.
