מרים וחטא המתאוננים – ההתמודדות עם תחושת קטנוּת, ספק וחוסר אמונה

Array
(
    [0] => WP_Term Object
        (
            [term_id] => 2
            [name] => מאמרים
            [slug] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d
            [term_group] => 0
            [term_taxonomy_id] => 2
            [taxonomy] => category
            [description] => 
            [parent] => 0
            [count] => 137
            [filter] => raw
            [cat_ID] => 2
            [category_count] => 137
            [category_description] => 
            [cat_name] => מאמרים
            [category_nicename] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d
            [category_parent] => 0
        )

    [1] => WP_Term Object
        (
            [term_id] => 6
            [name] => עולם התנ"ך
            [slug] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a7%d7%98%d7%92%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%a2%d7%99%d7%aa
            [term_group] => 0
            [term_taxonomy_id] => 6
            [taxonomy] => category
            [description] => 
            [parent] => 2
            [count] => 22
            [filter] => raw
            [cat_ID] => 6
            [category_count] => 22
            [category_description] => 
            [cat_name] => עולם התנ"ך
            [category_nicename] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a7%d7%98%d7%92%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%a2%d7%99%d7%aa
            [category_parent] => 2
        )

)

מרים וחטא המתאוננים – ההתמודדות עם תחושת קטנוּת, ספק וחוסר אמונה

"וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח. וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר יְהוָה הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע יְהוָה. […] וַיֹּאמֶר יְהוָה פִּתְאֹם אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל מִרְיָם צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ שְׁלָשְׁתָּם. וַיֵּרֶד יְהוָה בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם. וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם יְהוָה בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּו. לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת יְהוָה יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה. וַיִּחַר אַף יְהוָה בָּם וַיֵּלַךְ. וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת. וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה בִּי אֲדֹנִי אַל נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ. אַל נָא תְהִי כַּמֵּת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ. וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְהוָה לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְאַחַר תֵּאָסֵף. וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם."¹

תוכן דברי מרים על אודות האשה הכושית אינו נמסר. העונש שמושת עליה בגין הדיבור הבלתי ידוע לעומת זאת, נמסר גם נמסר: צרעת, הוקעה פומבית, נידוי, בידוד וגינוי.
מה עשתה מרים שזהו הדין שנגזר עליה לקבל? האם חטאה היה גדול כל־כך שרק ענישה עצומה כזו הייתה יכולה להתמודד איתו? האם בהשפלתה עלה שוב קרנו של משה (ואם כן, בעיני מי?) ואולי הצרעת מפצה בדרך כלשהי דווקא את האשה הכושית על העוול שנגרם לה, אם נגרם לה מלכתחילה?

פרשיית מרים מובאת קודם פרשת המרגלים ובסיומן של שתי פרשיות שעניינן תלונותיהם ותביעותיהם של בני ישראל: המתאוננים והמתאווים.

"וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי יְהוָה וַיִּשְׁמַע יְהוָה וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ יְהוָה וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה. וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל יְהוָה וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ. וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה כִּי בָעֲרָה בָם אֵשׁ יְהוָה."²

פרשת המתאוננים מגיעה לאחר היפרדות יתרו ממשה והעם. היא אינה תלויה בהסבר נסיבתי שקדם לה³, אינה מפרטת את סיבת התלונה ואף עושה שימוש תמוה במילת התלונה עצמה – "כְּמִתְאֹנְנִים". האם היו מתאוננים ממש או רק נדמו להיות ועל מה נסובה תלונתם (אמיתית או כוזבת) הרעה⁴?

פרשת המתאווים לבשר ארוכה ומפורטת הרבה יותר. היא פותחת בבכייתם (המדבקת) של האספסוף, מונה אוסף של טענות קלושות, שלא לומר ממוצאות, ובעיקר מצטיירת ככפיות טובה מופגנת נוכח רצף המאורעות והנסים הגדולים שאירעו לישראל קודם יציאתם ממצרים ועד רגע זה ממש⁵.

לצד או מעבר לביקורת, קיים גם מקום לראות את תביעותיהם המתריסות לכאורה של המתאווים באור אחר. מָּן הוא מציאות שקשה מאוד להכיל, שכן הוא יוצר תלות מוחלטת שלא ניתן לצפות או להישען עליה: מזון שלא ניתן לאגור או לשמור, אוכל שלא מכינים אלא רק כפויים להמתין להגעתו, מצרך חיוני ללא חלופות או ערבונות. מן הוא נס קבוע האפוף בחוסר ודאות, ועליו נדרש להסתמך יום אחר יום, בוקר אחר בוקר, כל רגע ורגע מחדש. האם עם⁶ שזה עתה יצא ממצרים יכול בבת אחת להיגמל משנים של היאחזות במוחשי ובקיים, מזערי ופעוט ככל שיהיה, ולשים מבטחו על הבטחה המבוססת על אמונה ולא על היגיון?
האם אמון הוא מעשה קל או מובן מאליו, גם אצל אנשים שאמונתם אומנתם?

המתאווים מלינים: "וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ."⁷
גופם אינו רעב אך נפשם צמאה: המן אולי משביע וטעמו כצפיחית בדבש, אך בהעדר השראה חזותית של גורם מעורר תיאבון, כיצד תוכל הנפש לשבוע מן האכילה? עבור עבדים לשעבר גם שומים ובצלים, אבטיחים וקישואים הם פסגה שיש לשאוף אליה. מי שהעביר את כל חייו בין טיט ללבנים אינו יכול לרקוח בדמיונו מנות גורמה בתפריטים של כוכבי מישלן. עבורו, גם קש הוא מצוף שניתן להיאחז בו בזמנים קשים. המן, על צורתו הבלתי ברורה ומראהו הגולמי, אינו עונה על הצורך הבסיסי, הכמעט קיומי, ליציבות מעוגנת. היצע הטעמים שביכולתו להציע מוגבל בגין כוח דמיונם המוגבל של אלה הנדרשים להיות מוזנים ממנו, אלה המקבלים אותו מן המוכן מבלי לדעת האם גם מחר יחזור הפלא על עצמו, שלא לדבר על מוחרתיים.

הסמיכות לפרשיית המתאוננים הקודמת ומהירות השתת העונש אמורים היו להוכיח למתאווים בצורה ניצחת את קיומו הבלתי מעורער של גורם סמכותי, אחראי וכל־יכול, ברם נראה כנגד כל התחזיות היא עוררה בהם דווקא יצרים אחרים – מבחן כוח של ילד המבקש לעמוד על טיבו של ההורה ולבחון את גבולותיו כדי לבדוק עד כמה רחוק הוא יכול ללכת והאם באמת יהיה שם מישהו שימנע ממנו מליפול⁸.

משה, האב־המנהיג, כועס על ישראל, הרבה משום שהוא אינו מסוגל להבין אותם: נסיך מאומץ שגדל בארמון מלכות, בסביבה של עושר והדר שעבדים פשוטים אינם יכולים אפילו לשוות בנפשם. משה התעצב במציאות אחרת שלא אפשרה לו לחוות את תחושתו הקיומית של החלש, חסר ההגנה, חסר הישע. לפיכך בעיניו מחאה שכזו אינה אלא ביטוי של התחצפות, התאוננות לא מוצדקת, סטירת לחי נוכח כל העשייה, ההשתדלות והמאמצים.

משה אינו מנהיג שצמח "מלמטה" והביקורת שהוא מטיח, אף שהיא מוצדקת עובדתית, אינה מתייחסת לכלל הנסיבות והמורכבות האנושית (ומלאת הפגמים) של העם אותו הוא נדרש להנהיג⁹. לכן הוא כועס. התנהגותו היא כשל אם או אומנת אובדת עצות המגלות כי אינן יכולות למלא את התפקיד שהוטל עליהן¹⁰. העובדה שמעולם לא רצה את התפקיד מסייעת בידו להוכיח את העקביות בחוסר סבלנותו כלפי העם שמעולם לא בחר באמת להנהיג.

אלא שכישלונו של העם בחוסר אמונה מוכיח גם את כישלונו של משה באותו העניין ממש – באמון שהוא רוכש לעצמו וליכולתו להתמודד עִם עַם קשה עורף שכזה. מכאן נולדים הדיבור, התוכחה, ההוקעה.
עם חדש ומנהיג חדש שהתהוו שניהם יחד ואינם יודעים כיצד לתפקד בתוך עצמם והאחד עם השני.

הקב"ה הוא "המבוגר האחראי", הנדרש לרסן ולשלוט על שני הניצים. ואכן, הדבר הראשון שהוא עושה הוא להרגיע דווקא את משה ולהנחות אותו לקבל את העזרה המנהיגותית שהוא נדרש לה¹¹. לאחר מכן הוא פונה לעם, מעביר אליו האחריות¹² ומענישו "כִּי מְאַסְתֶּם אֶת יְהוָה אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם"¹³.

השימוש במילה בְּקִרְבְּכֶם, קרביים, מופיע גם אצל שרה¹⁴ כפקפוק בדבר ה' (לעומת צחוקו של אברהם, אשר צחק בליבו). זו תאווה בלתי מרוסנת, שלא שמה על עצמה את מעצור ההיגיון השכלתני הדרוש כדי לבחון מצב באופן שקול ומפוכח¹⁵, אלא מתפרצת מתוך סערת רגשות לא מבוקרת, נמהרת וקלת דעת.

הקב"ה מורה לעם "הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר"¹⁶ – שימו סייג לתאווה, ייחודו תשומת לב למה שעתיד להתרחש, משום שמה שעתיד להתרחש אינו מעשה של קדושה אלא האבסה – "עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא"¹⁷.
אך העם, כמו העם, אינו שועה לדברים ואוכל את הבשר באותה תאווה גדולה בלתי נשלטת שבה דרש אותו.

עניינה של מרים נראה על פניו כמנותק לחלוטין מכל התלונות והתאוות האלה: מרים אינה מטילה ספק או מערערת. כל שהיא עושה הוא לדבר עם אהרון על אודות מישהי אחרת – מישהי שהיא אינה היא. מרים, שמאז הפעם הראשונה להופעתה במקרא הייתה עסוקה בעשייה, בתכנון, בפתרון בעיות ובהובלת הנשים לצד שני אחיה, אינה עסוקה כעת בהתקדמות פעלתנית אלא בביקורת, בהסתכלות על אנשים אחרים, בהתעלמות מעצמה ומתפקידה במערך ההנהגתי.

הדברים שהיא אומרת אינם חשובים. העובדה שהיא אומרת אותם מעידה עליה שהיא סוטה מן הדרך ומתמקדת בדבר שלמישהי במעמדה ובתפקידה לא ראוי אפילו להרהר עליו.

דיבור המצביע על פגמים בזולת נועד, פעמים רבות, לאזן הרגשה פנימית מעורערת מלכתחילה. כשאדם גורם לאדם אחר לחוש פגום וחסר חשיבות לא מן הנמנע שהוא עושה זאת מסיבות של האדרה עצמית ואולי אף יוהרה. יש להניח שגם הצד הנפגע ינסה לאזן את הדברים באמצעות התייחסות שלילית חוזרת לזה "שהקטין" אותו, הטלת דופי שתחתור לגמד אותו באותו האופן.
לעומת זאת, אדם המרגיש עצמו שלו ובטוח לא ימצא עניין בדיבור או בהתעסקות בעניינם של אחרים. עולמו שלו מעסיק אותו מספיק ואין לו צורך להגביה או להנמיך אנשים משום שהוא אינו זקוק לנקודת יחס מיותרת שתגדיר אותו.

גם אם הדברים שאמרה מרים היו נכונים ומוצדקים, לה עצמה לא הייתה כל סיבה לומר אותם.
תפקידה היה בכיר, מעמדה היה רם. בעצם האמירה "הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר יְהוָה הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר"¹⁸ יש יותר מאי־הבנה או אפילו תוכחה. במובן זעיר אך משמעותי, כזה הנלחש באוזן, באוהל, מבלי שאחרים שומעים, יש כאן ביטוי של שכחה: מרים שכחה את "מרים", זו שניחנה בתכונות של תעוזה, נחישות ומנהיגות¹⁹, וכך ולפיכך אימצה את המקום הקטן, את תחושת הקטנוּת של האספסוף – ערב־רב ללא זהות מוגדרת, ביטחון ואמונה.

מרים גדולה מדי מכדי להרגיש את עצמה קטנה כל־כך.

הניגוד החריף בין מה שעשתה לבין מה שקורה לה אינו אלא ביטוי המוני, לפני קהל העדה, לתחושת הביזוי הפרטית שהתחילה אצל מרים מבפנים.
לאשה כמו מרים אסור היה לפקפק בעצמה כדרך שפקפקו המתלוננים והמתאווים, אולם בעוד עונשם כללי ולא מפורט, עונשה שלה מוצא לו פרסום בראש חוצות.
והנה הזה פלא: מרים לוקה בצרעת ומודרת אל מחוץ למחנה אך המחנה כולו מחכה לה.
זו שחטאה, זו שגונתה, זו שנודתה – אינה באמת קטנה, מבוזה ומושפלת.

העימות הפומבי עם תחושת ההשפלה הפרטית הוא תקיף ונוקשה אך הכרחי.
מרים הייתה חייבת לראות בעיניה את הניגוד המוחלט בין מה שקורה לבין מה שחשה מבפנים.
במובן זה הענשתה הייתה גם הדרך לרפואתה.

אצל המתלוננים והמתאווים אין ריפוי. תחושת חוסר הביטחון שלהם אולי מוצדקת אך הם אינם מתמודדים איתה אלא פונים לתאווה, להתרסה ולקריאה אלימה שמבטלת את הישגי האמת ומאדירה את הוד השקר. את מה שהם מבקשים באמת להשיג, לא עולה בידם לממש משום שהרצון שלהם עקר מכל תוכן.

שלוש הפרשיות נוגעות כולן בתלונה ובעונש מידי, חריף וציבורי מאוד. השתלבותן אינה מקרית אלא מכוונת, אנושית אך לא בלתי נמנעת.

פרשיות המתאוננים והמתאווים קראו לעצור את קול הקרביים ולא להניח לו לנהל את מהלך העניינים. לחשוב רגע קודם שפועלים מהבטן. הטיפול בתלונות המתאוננים הוא הטיפול בצרעת של מרים – פתרון חד, מחמיר, נוקשה, אך מעבר לעונש (הנחוץ אולי), הריפוי גלום בעצם ההוקעה. הדרך לפתרון ערעור ביטחון פנימי היא התייצבות חזיתית מול המאיים המטריד, המולידה ומחזקת את ההבנה כי ההר (הרגשי) נולד מעכבר (עובדתי) ועכבר אינו גורם הראוי לפחדים גדולים או לתחושות קשות של ספק מחלחל.

המתאוננים דבקו ברצונם, על אף טענתם המוצדקת, וסירבו להרפות ממנו גם כאשר שאלתם הגדולה והאמיתית קיבלה את האישוש המרגיע שכה נדרש לה.
מרים התמודדה בראש חוצות עם השאלה שניקרה בה בחדרי־חדרים²⁰. מתוך הגרוע מכול התבהרה לה חשיבותה ולכן וכיוון שכך היא יצאה מהתמודדות זו מוערכת יותר מאי־פעם, גם ואולי בעיקר, בראש ובראשונה בעיני עצמה.