"מקום שקט" ו"קופסת הציפורים" – השתלטותו ההרסנית של הספק הפנימי

מקום שקט וקופסת הציפורים – השתלטותו ההרסנית של הספק הפנימי

סיפורים על סוף העולם מספרים לנו סיפור על התנהלות העולם.
זו משוואה חשבונאית פשוטה, כמעט פשטנית אפילו, משום שהיא נושאת את הדימוי כסימן היכר ברור ומובן מאליו: ההתמודדות עם הפחד הגדול, אולי הגדול מכולם, של חידלון לא ברור, אין־סופי ומוחלט לגמרי.

מקום שקט¹ וקופסת הציפורים² הם שני סיפורים, שני סרטים, על סוף העולם. הליבה הרעיונית שלהם זונחת את העמדה השיפוטית־חברתית, כזו שיוצרת מציאות של שחור ולבן, כדי ליצור בחינה עמוקה יותר, פנימית יותר, על אודות השאלה מה זה אומר להיות אנשים בעולם שהולך ומאבד את האנושיות שלו. איך זה מרגיש להישאר מאחור, לבד, ביקום שהוא לא רק שריד אלא בעצם בריאה חדשה לגמרי – לאו דווקא טובה (ואולי, בהכרח, טובה פחות) – עם חוקים חדשים, שליטים חדשים ובעיקר מאבק עיקש שלא נגמר לשרוד, אף על פי כן ובכל זאת, גוף ונפש כאחד.

מקום שקט הוא סיפורה של משפחה קטנה – אבא, אימא, בן ובת – המתנהלת בבידוד לאחר פלישתם של חוצנים בעלי חוש שמיעה מחודד, הרוצחים (מסיבה לא ברורה) כל יצור המשמיע ולו רחש קל שבקלים.
קופסת הציפורים מתאר עולם דומה, הנחרב במהירות לאחר פלישתם של חוצנים / ישויות על־טבעיות המביאים את כל המתבונן בהם לכדי דחף רצחני־התאבדותי אלים במיוחד. גיבורת הסרט מנסה להגיע, יחד עם שני ילדים קטנים, למקום מקלט אשר יספק להם הגנה מפני הסכנה המוחלטת שהשתלטה על העולם שבחוץ.
המוות מיידי, אלים ואכזרי בשני המקרים.

מקום שקט וקופסת הציפורים מציגים את הפלישה החוצנית / העל־טבעית כעובדה קיימת, מוסכמה שלא מסבירים את התרחשותה או סיבותיה³ והיא אינה ברת שינוי (קופסת הציפורים אינו מציע פתרון – האם החוצנים / הישויות העל־טבעיות יעזבו את כדור הארץ בשלב כזה או אחר? כיצד ניתן להילחם בהם? – לעומת מקום שקט המסתיים עם אפשרות מוחשית ומעשית מאוד למיגור הבעיה). בשני המקרים מדובר בתופעה מוחלטת וכלל עולמית. הצגה כזו אינה יכולה (ואולי אינה מעוניינת) להפנות אצבע מאשימה לשגיאה אנושית שהייתה יכולה להמיט על העולם אסון בסדר גודל כזה⁴ ועל כן המיקוד מושם על ההתמודדות עם המצב הקיים⁵ ובפרט על מרקם היחסים האנושיים של השורדים – זה עם זה ובינם לבין עצמם.

במציאות של סוף העולם אלה ששרדו משקפים בהתנהלותם את שני צדדיה של התנהגות האנושית: "הרעה" ו"הטובה". האנושיות נמדדת ברגעים של העדר אנושיות⁶ כדי להאיר ולהעיר, להעביר מסר ואולי גם אזהרה – לא מפני מה שאי אפשר למנוע אלא מפני מה שאליו אנו עשויים להפוך.

מקום שקט נפתח בתיאור מותו (האכזרי) של בו, ילד בן ארבע, המפעיל אווירון צעצוע מרעיש וכיוון שכך נטבח באלימות על ידי אחת המפלצות חדות השמיעה.
קופסת הציפורים נפתח בתיאור גל רציחות קטלני ברוסיה המגיע עד מהרה לארה"ב וככל הנראה גם לעולם כולו.

מלורי, גיבורת קופסת הציפורים, מצויה בהיריון מתקדם. היא מלווה על ידי אחותה ג'סיקה לבדיקת אולטרה סאונד, במהלכה מתחדד⁷ חוסר רצונה בילד, עד כדי שקילת אפשרות מסירתו לאימוץ.
פלישת החוצנים / הישויות העל־טבעיות מתרחשת מיד עם חזרתן מבית החולים: ג'סיקה נופלת קורבן ומתאבדת ומלורי, שעד כה הסתגרה בביתה מבחירה, מסתגרת בבית אקראי מתוך צורך הישרדותי, ללא היכרות מוקדמת עם איש מהנוכחים. מועקת הבדידות והפחד מהלבד, אשר התבטאו בציורים אותם היא מציירת (ואשר הוצגו אף הם – תוך התמקדות והתייחסות פרשנית – בתמונת הפתיחה), מתממשים לכדי מציאות שלא ניתן היה לצפות או למנוע.

החיים הופכים לשגרה בלתי אפשרית: אוולין ולי אבוט (מקום שקט) מגדלים את שני ילדיהם בדממה מחרישת אוזניים שעה שאוולין הרה ללדת.
מלורי וטום (שורד נוסף) מגדלים יחד שני ילדים – בנה ובתה של אשה אחרת⁸ שנולדו באותו הזמן.
כל משפחה יוצאת למסע "אספקה" בבתיהם הנטושים של אנשים ונשים שלא יכלו למתקפות הרצחניות, מחפשים לחיות דרך שרידי חיים של אלה שלא הצליחו לשרוד, מותירים חיים שלמים מאחור.

החיים והמוות שזורים זה בזה, מלופפים אחד בשני כמו כדי לומר – במקום שהיו פעם חיים, יש כעת מוות; במקום שבו מרחפת סכנת מוות, מתקיימים גם חיים.

שני הסרטים מסתיימים באותו אופן, כאשר האבות (לי במקום שקט וטום בקופסת הציפורים) מקריבים את חייהם כדי להציל את חיי נשותיהם וילדיהם.

השקה נוספת היא העובדה כי בשני הסרטים בעל המום הוא שמוצא את הפתרון המאפשר את הצלתם של כל היתר:
במקום שקט רייגן, הילדה החירשת, מצילה את בני משפחתה – ראשית באמצעות השימוש בשפת הסימנים, שהופך לאמצעי התקשורת האפשרי היחיד בנסיבות הקיימות, ושנית באמצעות הפיכת מכשיר השמיעה שלה לכלי נשק כנגד החוצנים;
בקופסת הציפורים, העיוורים במוסד לעיוורים מספקים מחסה והגנה לרואים שאינם יכולים עוד להשתמש בכישורי הראייה שלהם בעולם "החופשי" שבחוץ.

רייגן החירשת היא הניגוד המוחלט לחוצנים השומעים הכול, בדיוק כשם שכיסויי העיניים שמלורי, טום והילדים עוטים על עצמם הם ההיפוך הקיצוני לישויות החוצניות / העל־טבעיות הרואות הכול: הן מזהות במדויק את הקורבן העומד מולן ויודעות מהי הדרך הייחודית להביא אותו לכדי התאבדות מיידית. בשונה מ"עמיתיהן", הן לא מחסלות אותו בעצמן: הן סוקרות את מארג הפחדים, המצוקות והכאב הטמון בו, ומציפות את הייאוש הזה אל פני השטח, מציגות את החיזיון הקשה ביותר שלא יהיה ביכולתו לסבול, זה שיעורר בו עצב כזה שלא יהיה בכוחו להכיל. הן לא רק מכחידות – הן מייסרות עד מוות את העומד מולן. הקורבנות אולי אינם חשים בכאב הגופני שהם ממטים על עצמם, אך נפשם מתענה עד כדי קריסה מוחלטת נוכח הדברים שהישויות בוחרות להציג בפניהם, שכן זוהי בחירה, ללא ספק; לא סילוק "הפרעה" מן הדרך אלא התעללות מכוונת, שטופת רוע ונטולת רחמים.

הקולות והרעשים (במקום שקט) והחזיונות המבהילים־מאיימים־מחרידים שמובילים לכדי התאבדות (בקופסת הציפורים) מייצגים את העולם שהפך ממקום מוכר לאזור סכנה.
הפתרון הוא בידוד, התנתקות, בניית מערך הגנה עוטף, מכיל, פנימי. ההתמקדות היא בנעשה בבית – לא רק במישור המעשי אלא גם (ובעיקר) האישי, הפרטי, הנפשי.

רייגן נושאת את נטל האחריות והאשמה על מותו של בו, אחיה: היא זו שנתנה לו את הסוללות להפעלת האווירון. משקל הרגש הזה מעצב את מערכת היחסים בינה לבין אביה, לי, במישור הגלוי והסמוי, כמתח שאיש אינו מוכן להכיר בו אך הוא קיים ונוכח אף על פי כן. המתיחות הנוקשה מאפיינת גם את דמותה של מלורי, המתקשה להסכין עם היותה אם ועם החיבור לילדים אותם היא מגדלת: היא עושה את כל שנדרש ממנה, כל בחירה ושיקול נעשים ראשית כל לטובתם ותועלתם, אך משהו בתוכה מונע ממנה להיקשר אליהם באמת (ניתוק המוצא את ביטויו בחוסר היכולת שלה להעניק להם שמות והתעקשותה לכנותם "ילד" ו"ילדה"). במובן זה, לי ומלורי מתנהגים בדיוק כמו המפלצות המאיימות סביבם: הם שומעים ולא שומעים, רואים ולא רואים את הניצבים מולם או את התפקיד ההורי השלם – לא רק המחנך והשומר אלא גם המכיל, האוהב והרך – שנדרש מהם לבצע.

הקשיחות היא מצרך הכרחי להישרדות בשטח, אבל לא לקיום, וודאי לא לקיום האנושי שנדרש דווקא במצבים בלתי אנושיים שכאלה⁹.
המפלצות החיצוניות, תהיינה אשר תהיינה, שאינן מאפשרות לראות או להשמיע קול, מעידות על בעיה בתקשורת – גם (או בעיקר) זו של האדם עם עצמו ועם הזולת הקרוב אליו ביותר: העדר הקשבה, העדר ראייה, העדר קירבה וחיבור.

בקופסת הציפורים היחידים שמצליחים להתנהל ללא כיסוי עיניים הם המשוגעים; אלה הרואים עולם הפוך מוצאים בכיעור, בעצב ובהרס יופי אשר יטהר את הכול. הם מכריחים את האחרים לראות – כדי לחשוף אותם לאמת. בעולם שקט הדרך להכניע את החוצנים הפולשים היא להפוך את השקט לרעש בלתי נסבל.
הניגודיות הזו ממחישה את הסתירה המתקיימת בתוך הנפש, כמו העולם הנטוש שמצטייר רגוע ושלו אך בפועל הוא זירת קרב מדממת של גוויות מרקיבות וחללים רבים מספור.

הפחד המתמיד מפני המוות, מפני הסכנה, מפני האיום מכניס את האדם למצב שבו, רוצה או לא רוצה, הוא נדרש להתמודד עם המוות, הסכנה והאיום המקננים בתוכו פנימה:
לי היה צריך להתמודד עם רייגן ועם מותו של בו, אשר קרה / לא קרה באשמתה.
מלורי הייתה צריכה להתמודד עם חוסר היכולת שלה להתחבר רגשית לילד שברחמה ולילדה שהייתה צריכה, מאוחר יותר, לגדל¹⁰. בעיניה, החיבור הרגשי מפחיד יותר מהסכנה שבחוץ ולכן היא מנסה שלא להכיר בו, אלא שההתעלמות אינה הופכת להיעלמות, כפי שאומרת לה בחוכמה הרופאה המיילדת. העדר ההכרה לא גורם למצב להשתנות או לא להיות. ההתמודדות עם הפחדים, אלה שמהם היא בורחת, היא זו שמצליחה בסופו של דבר להוציא אותה לחופשי.

מקום שקט וקופסת הציפורים מספרים לנו סיפור קטן־גדול על אודות עצמנו;
על הספקות הקטנים שהופכים עצומים כשהם לובשים דימוי מפלצתי־חוצני־חיצוני;
על המאבק ואי־ההכלה עם מה שקיים בתוכנו;
על מה שקורה כשמשהו נשלל מאיתנו וכיוון שכך מאלץ אותנו לסלול מסילות חדשות כדי לגלות את עצמנו, בדרך שבה לעולם לא היינו פוסעים מבחירה שכלתנית ומודעת.

ההתמודדות הזו היא־היא לב־ליבה של העלילה הסיפורית, הרבה יותר מכל מעשית מתח, אימה או פלישה חייזרית / על־טבעית, כזו או אחרת.
זו ההתמודדות האישית־רגשית שלנו, עם פחדים המאיימים להכריע אותנו אם נאמין להם, ועם האומץ שעלינו לפתח כדי להמשיך ולחתור קדימה, עם הרבה תעוזה, אמונה ותקווה בעתיד האנושות ובעתידנו.