מפרא אדם ועד הנסיך הקטן: עיון בשאלת מהות הרוע האנושי

Array
(
    [0] => WP_Term Object
        (
            [term_id] => 2
            [name] => מאמרים
            [slug] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d
            [term_group] => 0
            [term_taxonomy_id] => 2
            [taxonomy] => category
            [description] => 
            [parent] => 0
            [count] => 137
            [filter] => raw
            [cat_ID] => 2
            [category_count] => 137
            [category_description] => 
            [cat_name] => מאמרים
            [category_nicename] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d
            [category_parent] => 0
        )

    [1] => WP_Term Object
        (
            [term_id] => 3
            [name] => על סיפורים וספרות
            [slug] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a7%d7%98%d7%92%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%a8%d7%90%d7%a9%d7%95%d7%a0%d7%94
            [term_group] => 0
            [term_taxonomy_id] => 3
            [taxonomy] => category
            [description] => 
            [parent] => 2
            [count] => 84
            [filter] => raw
            [cat_ID] => 3
            [category_count] => 84
            [category_description] => 
            [cat_name] => על סיפורים וספרות
            [category_nicename] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a7%d7%98%d7%92%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%a8%d7%90%d7%a9%d7%95%d7%a0%d7%94
            [category_parent] => 2
        )

)

מפרא אדם ועד הנסיך הקטן:
עיון בשאלת מהות הרוע האנושי

לכאורה, העיקרון ברור: אם אדם טוב הוא זה העושה מעשים טובים ופעולות ראויות, הרי שעל דרך ההיפוך, אדם רע יהיה מי שעושה מעשים רעים ופעולות בלתי ראויות. אולם המציאות בת־ימינו מציעה תמהיל מעניין לגבי מושגיו של הרוע: ההגדרה הברורה המתקבלת מדמותן של מכשפות ומכשפים, אימהות חורגות וחיות טרף אכזריות – הגדרה זו אובדת במורכבות רבת הפנים של חיי היום־יום, נטולי כוחות וקוסמולוגיה.

רצח, גניבה, אונס, אלימות וניצול לרעה – כל אלה (ונגזרותיהם) הם רעות חולות שהחברה מתגוננת מפניהן בשלל דרכים וחומות מגן: איסורים, חוקים, עונשים וגינוי ציבורי. אך מה בנוגע למעשים שאינם בחזקת פשע של ממש? כיצד יש לשפוט את התנהגותו הרעה של אדם, על אף שאינו עובר בהכרח על צו ברור וחד־משמעי? האם נדרש או אפשר ללמד עליו זכות? וכיצד ההתייחסות אליו מעידה עלינו – על אישיותנו, כיחידים, כציבור, כחברה?

כיצד אנו עצמנו נבחנים בהתמודדותנו עם שיפוט מצב בלתי החלטי מבחינה מוסרית?

ז'מוחין איבן אבראמיץ' אינו אדם רע. בנקודה זו של חייו הוא בעיקר זיכרון וניגוד בין מי שהיה למי שהינו: "פעם […] איש צעיר, בריא וחזק, ועכשיו זקן […] מצומק, שחוח וגבינים עבים וצפופים לו ושפם שיבה ירקרק"¹. מעברו כקצין קוזאקים לא נשתייר אלא צל עלוב וצרור מחשבות – מחשבות קשות, ארוכות, מהורהרות, מחשבות על אודות טיבו חסר התועלת של העולם². בגידת הגוף מובילה לבגידת הנפש: העולם שהכיר חלף ואיננו. שיפור, התקדמות או אפילו הטבה בתנאים הקיימים הם מציאות בלתי אפשרית לדידו, לא משום היעדר יכולת כמו בגין העדר רצון: הקצין אבראמיץ' הוא אדם של גוף, לא של נפש, עיוור באופן מוחלט ליקום האנושי סביבו ולכוח הטוב האפשרי.
ביתו – "בית נמוך וחצר גדורה באבן כהה. גג הבית היה ירוק, הטיח התקלף והחלונות היו קטנים, צרים, דומים לעיניים עצומות למחצה. החווה עמדה על תלולית חרבה, ללא מים או עצים"³ – הינו בבואה לאישיותו של ז'מוחין: שממה יבשה ועליה מבנה מט ליפול, ישן ומתפרק, שריד שעבר זמנו. החלונות, צוהר לעולם שבחוץ כמו לעולם שבפנים, מאפשרים הצצה מצומצמת בלבד, הסתכלות חטופה ומגמתית ללא ערך ממשי.

כיצד יוכל אדם שכזה לבצע שינוי מתוך אמונתו המוחלטת בטיבו הבלתי ניתן לשינוי של העולם?

בדרכו חזרה מן העיר, שם חתם על צוואתו, פוגש ז'מוחין בעורך דין – "אדון בהיר שיער, לא זקן, שתיק בלה בידו"⁴ ומגולל בפניו באריכות את חוכמת חייו. הצעיר הופך לכומר המוודה של אבראמיץ', מנומס וסבלני דיו כדי לשאת את נוכחותו ואת דבריו כמו גם את השהות במחציתו של זקן חולה, לפחות בתחילה. ז'מוחין מספר לו על השעמום שבחיים לצד אשתו ושני בניו הצעירים – "בני בליעל. ללמד אותם כאן בערבה, אי אפשר. אין בית ספר. לשלוח אותם לנובוצ'רקאסק – אין די כסף וגדלים הם כאן כגורי זאבים. לא אתפלא, אם ישחטו מישהו על אם הדרך"⁵. דברים בוטים וקשים. הגיגיו על אודות טיב הנישואין, מהות החיים וסדר העולם מציירים את אבראמיץ' כטיפוס טרחני, עגמומי ומייגע. אולם דווקא בעניין בניו הצעירים אין הוא מגזים כלל; כאן הוא דווקא מפליא לדייק באבחון אישיותם ומהותם: "בחצר, על יד הדיר, עמדו שני בני ז'ומחין: אחד בן תשע עשרה והשני נער – שניהם יחפים, ללא כובעים. בדיוק ברגע שהכרכרה נכנסה בחריקה לחצר, הפריח הצעיר השמימה תרנגולת, שהייתה מקרקרת וטסה מפרפרת, בצורת קשת. הבחור הקשיש ירה ברובו, פגע בתרנגולת והרגה. בנפילתה נחבטה קשה באדמה. "שלי מתאמנים לירות באופן," אמר ז'מוחין."⁶

לצעירים אלה אין חינוך ואין תעסוקה. הם הייצוג הנגדי לאורח המלומד, עורך הדין עדין הנפש⁷, צמחוני מתוך עקרון. קטילת יצורים חיים היא מעשה המנוגד להשקפותיו, כך הוא מספר לז'מוחין בשעת הארוחה ומעורר בזקן מחשבות על אודות האפשרות כי כל בעלי החיים ישוחררו יום אחד ויחיו כחיות בר חופשיות. כל החיות – למעט חיה אחת, שהיא לדידו התגלמות הריקבון המוסרי: החזיר⁸. החזיר, כמו שני בניו הסוררים, כמו כל יצור אנוש בעצם, הוא התגלמות התורה המוסרית של ז'מוחין על אודות העולם, תפיסה הרואה את יצר האדם כרע ומושחת מנעוריו. השנים, על כל הניסיון והלמידה וההתפתחות שהן מגלמות, לא תוכלנה לרכך או לשנות את מהותו המעוותת. במצב עניינים שכזה, הפתרון הוא אחד: מיגור והכחדה מוחלטים – לא שיקום, לא שינוי, לא שיפור. בהעדר כל סיכוי להטבה, לא קיימת גם כל אפשרות לתיקון, זו אמונתו של קצין הקוזאקים בדימוס. זו הראיה המצומצמת שמזהה את התופעה אך אינה מסוגלת לעשות את הצעד הנוסף אל עבר נקיטת עמדה ועשיית מעשה. ז'מוחין משלים עם מה שהוא רואה; לדידו אין ולא תהיה מציאות אחרת, נטולת רוע. כל שאפשר לעשות הוא רק להכיר בה – וחסל.

ז'מוחין שוטח את טיעוניו ללא הפסק כאדם המתיירא מן המוות ומנסה להודפו באמצעות מחשבות ומילים. הוא מתקנא באורחו על שיש בו משהו רגוע, שלם בעוד הוא עצמו טיפוס עכור שלווה בעליל. ברם, האמת צריכה להיאמר: ז'מוחין היה דברן בלתי נלאה מאז ומעולם. חוותו זכתה לכינוי "החווה של פרא אדם" משום ש"לפני שנים רבות לן בחוותו […] מודד אחד; שוחח איתו כל אותו לילה, ובבוקר אמר לו בחומרה: "הוא, אדוני הנכבד, פרא אדם!""⁹.
כך הוא נוהג גם באורחו הנוכחי, עד שהוא מוציאו מדעתו. ז'מוחין עצמו אינו מבחין בכך, כשם שאינו מבחין בכאבה של אשתו האומללה, אישה אשר מגלמת את נקודת הקיצון החריפה לו עצמו – טיפוס מפוחד, אומלל, הרואה באורח הרגעי מושיע אפשרי לגורל שני בניה ומבקשת את עזרתו בהצלת עתידם: "יש לנו, אדוני רב החסד, שני בנים, וצריך היה כמובן למסור אותם ללמוד. אך איש אינו מבקר אצלנו, ואין עם מי להתייעץ. ואני עצמי אינני יודעת ולא כלום. אם לא ילמדו, יגויסו כטוראים פשוטים – קוזאקים. לא טוב – אדוני! בורים גרועים ממוז'יקים, ואיבאן אבראמיץ' בעצמם בוחלים בהם, ולא מרשים להם להיכנס לחדר. ברם, כלום הם אשמים? לפחות את הבן הצעיר ללמד, באמת, הרי כל כך חבל!"¹⁰

ז'מוחין נעדר את הרגישות האנושית הבסיסית, את החמלה כלפי האדם האחר. אפילו את התרעומת המופנית כנגדו אינו קולט – סמויה¹¹ או גלויה¹². כמי שמאמין במוחלטות הגורל של המין האנושי, אבראמיץ' אינו טורח לחנך אפילו את שני בניו, מניח להם לא רק להרוג בעלי חיים, אלא לעשות זאת בדרך אכזרית ואיומה מאין כמותה. יתר על כן, נדמה ששני הבנים עסוקים רק בכך, שכן כל אימת שרואים אותם, אין הם מבצעים אלא את אותו עינוי, שוב ושוב, למן ההתחלה¹³.

ז'מוחין אינו מתעסק במציאות של כאן ועכשיו, אלא חושב מחשבות הגותיות משום שהוא נהנה לחשוב, נהנה מתחושת העליונות המרוממת שמחשבות שכאלה נוסכות בו: "מחבב היה להתפלסף, כשהיה נשאר ביחידות. או אז נדמה היה לו שהוא איש רציני, מעמיק, המתעניין אך רק בבעיות רציניות ביותר. גם עכשיו שקע בהגיונותיו והיה ברצונו להתרכז במחשבה מקורית כל שהיא, חשובה, שאינה דומה לאחרות, שתהיה לו כמדריכה מרכזת בחיים. היה ברצונו לקבוע לעצמו תקנות כדי שחייו יהיו גם הם רציניים ובעלי ערך כמוהו"¹⁴.

דברים לא מאוד מסעירים אותו, לא מאוד מטרידים אותו: הוא חושב עליהם ואז מפסיק. מחשבותיו אינן מובילות לתיקון אמיתי – רעייתו האומללה, הסובלת, שני בניו הגדלים כמפלצות חסרות רגש, ביתו המוזנח, המחניק, התנאים הבלתי אפשריים שמשפחתו חיה בהם – כל אלה הם רק דברים שיש לדבר עליהם, לא לשנותם. ההתעסקות באה רק לשם ההתעסקות, לשם ההרגשה הטובה, ועל כן דווקא היא מאפשרת את המשך קיומה של אותה מציאות קשה, בלתי מוסרית ומושחתת, שנגדה קובל ז'מוחין בחריפות כה רבה.

בנושאים של רוע ואל מול התנהגות הנובעת מתוך רשע גמור, דרושה התערבות אמיתית, ממשית, כפי שניתן ללמוד ממשל הבאובבים והעשבים השוטים ביצירתו של אנטואן דה סנט אכזיפרי – הנסיך הקטן:
"[…] על הכוכב של הנסיך הקטן, כמו על כל הכוכבים, היו עשבים טובים ועשבים שוטים. כלומר, היו זרעים טובים של עשבים טובים וזרעים רעים של עשבים שוטים. אבל את הזרעים אי אפשר לראות. הם ישנים בסתר האדמה עד שלזרע זה או אחר מתחשק להתעורר […] ואז הוא מתמתח וקודם כל זוקר בביישנות אל השמש נבט קטנטן נחמד ותמים. אם הוא נבט של צנונית או של שיח שושנים, אפשר להניח לו לצמוח כרצונו. אבל אם הוא עשב שוטה, יש לעקור אותו מהר, ברגע שעומדים על טיבו. והנה, על הכוכב של הנסיך הקטן היו זרעים נוראים […] זרעים של באובבים. אדמת הכוכב הייתה נגועה בהם ממש. ובאובב, לעולם לא תיפטר ממנו אם איחרת את המועד. את כל הכוכב ימלא ויגדוש וינקב אותו בשורשיו. ואם הכוכב קטן מדי והבאובבים רבים מדי, הם אף יבקעו אותו.
"זה עניין של משמעת," אמר לי הנסיך הקטן […]. "בבוקר, אחרי שאתה מסתדר, מתרחץ ומתלבש, עליך לסדר בקפדנות גם את הכוכב. עליך להקפיד לעקור בקביעות את הבאובבים ברגע שאתה מבדיל ביניהם ובין שיחי השושנים, שהם דומים להם דמיון רב כשהם באיבם. זו עבודה משעממת מאוד, אבל קלה מאוד […]. לפעמים אין כל רע אם דוחים עבודה מסוימת. אבל כשמדובר בבאובבים, כל דחייה היא אסון […]".
פגיעתם הרעה של הבאובבים כל כך ידועה, והסכנות צפויות למי שיקלע לאסטרואיד כל כך גדולות, שהפעם אני יוצא מגדרי ואומר: "ילדים! היזהרו מהבאובבים!" "¹⁵

באמצעות המשל על אודות צמיחתם משוללת הרסן של עצי הבאובב מבקש המספר ללמד את קהל קוראיו את מידת הזהירות הנדרשת בהתמודדות עם ישות הרסנית; יש לעצור את הגדילה וההתעצמות בכל תוקף – למגר את הרוע עד כדי הכחדתו המוחלטת, לא פעם ולא פעמיים, אלא יום־יום, כל יום מחדש.

העניין החמור ביותר לעניין זרעי הבאובבים הוא חוסר היכולת הראשונית להבחין בגרעין הרשע הטמון בהם. על פניו הם נראים דומים לכל הזרעים האחרים – טובים ומלאי הבטחה. אך הבעייתיות הטמונה בעצי הבאובבים הינה כפולה: גרעין הרוע אינו מאפשר זיהוי אלא עד שכבר מאוחר מדי ועצם הזיהוי אינו מאפשר טיפול או השמדה. במילים אחרות, הזיהוי אינו מאפשר דבר בעצם, רק הכרה בדרך שאין ממנה חזרה.

ההבחנה בין "טוב" ו"רע" אינה כה חד־משמעית בפרא אדם לאנטון צ'כוב: דמותו של עורך הדין עדין ההליכות אינה מצטיירת כניגוד ברור ומובחן לדמותו של ז'מוחין משום שזה האחרון אינו, כאמור, אדם רע – לפחות, לא במובנו המקובל של המונח. אך זוהי חזותו המתעתעת של הגרעין הבלתי ברור, זה שלא ניתן להבחין בינו לבין זרע של שיח שושנים…

ז'מוחין מזהה את הרע בכל העולם סביב, רק לא בו עצמו. גם אם הערותיו יכולות להתפרש כנכונות, הרי שהמקום ממנו הן נובעות אינו ראוי ונכון; ז'מוחין אינו מבקש להבין את התנהלות העולם, לתקנו ולשפרו: ז'מוחין מבקש לדבר. כשזו כוונתו ומטרתו, אזי ממילא ומלכתחילה אין כל מקום להגות באפיקים מועילים וטובים, שיסייעו במיגור הרוע ובהכחדתו, גם כשרוע זה מתגלם בשני בניו הצעירים, שבהעדר השגחה וחינוך הופכים לשני פראי אדם רצחניים.
ז'מוחין מודע לסכנה האיומה הגלומה במעשיהם ובהתנהגותם, אך הוא מרחיק ומבדיל עצמו מהם, מתוך התנהלות אי־אכפתית ו"פראית" שבגינה זכה לכינוי "פרא אדם", התנהלות המקדשת רק את ערך עצמה, מאווייה וצרכיה על פני כל התחשבות והכרה בזולת.

התנהגותו, מחשבותיו, האופן בו הוא תופס את עצמו – כל אלה מעידים על ז'מוחין כי הוא מבכר את תועלתו האישית על פני כל של שיקול אחר, תוך התעלמות גורפת מהשלכות מעשיו (וליתר דיוק – מהשלכות אי־מעשיו) על העולם והאנשים סביבו. בכך הוא מהווה את התגלמותו הספרותית של זרע הבאובב החמקמק והבלתי מזיק לכאורה: על פניו עשב שוטה אך לא מסוכן כבניו המסוכנים בהחלט, אך בפועל אכזרי ובלתי מוסרי בדיוק כמותם.

ז'מוחין אינו אדם בלתי מוסרי על פי הגדרה, אלא על פי התנהגות. מעשיו הם שחורצים את דינו ומבהירים כי לא צריך לבצע באופן ברור את אחת הרעות החולות – רצח, גניבה, אונס, אלימות וניצול – כדי להיות פושע. גם התנהגות שמאפשרת לרוע להתקיים, שאינה עושה דבר כדי למנוע אותו, היא התנהגות שראוי לנו, כחברה, כציבור, כאנשים, להימנע ממנה ולהתריע מפניה.
אחרת ובאם לאו, קיים חשש גדול וסיכון גדול לא פחות, שנהפוך להיות חלק מאותה תמונת מצב עמומה מבחינה שיפוטית אך ברורה וחדה מבחינה מוסרית. חשש וסיכון שגם אנחנו נמצא בכוכבנו, בחצרנו, בביתנו, זרע תועה של באובב, רגע אחד מאוחר מדי.

המאמר פורסם לראשונה בכיוון הרוח.