מפלצות וטיפשים
מפלצות וטיפשים
בידור – ובידור להמונים בפרט – אינו יכול להיות דבר רציני, מלומד או משכיל.
זו אינה קביעה שאין להפריכה, אלא הנחת מוצא (לא בלתי מבוססת) אשר הוכיחה עצמה בכמה וכמה הזדמנויות.
כדי לצחוק נדרש להשתחרר, להפסיק לחשוב, להירגע.
בסדר יום תובעני אנשים אינם ערוכים או מעוניינים להתבדר בנושאים כבדים – מדי ובכלל, אלא שפעמים הגלישה החופשית משהו משתחררת יתר על המידה, צוללת למעמקים חדשים, מיותרים והרסניים בהחלט.
בקתת הפחד1 הוא סרט אימה המבקש לעשות יותר מאשר להפחיד את צופיו; באם הנוסחה המקובלת בסוגה זו היא יצור מפלצתי / על־טבעי / מת לנגזרותיו המבקש להרע לבני האדם מסיבותיו השמורות עמו – כאלה שאינן נובעות בהכרח מנימוקים מושכלים או הגיוניים – מגיע בקתת הפחד ומספק סיבה, מוצדקת אפילו ובעלת היגיון ומשקל, אשר אמורה להותיר רושם ולעורר מחשבה.
חמישה צעירים מוצאים עצמם בבקתה מבודדת שאינה אלא מלכודת־מוות מאורגנת היטב; הכללים מוכתבים מראש, התנאים מתוזמנים מבעוד מועד ומווסתים תוך כדי תנועה ויכולת הבחירה היחידה הנמסרת לידיהם של חמשת האומללים היא האפשרות לבחור כיצד ימותו מידיו של איזה יצור מעוות ואפל.
הסיפור מהדהד בזיקה ברורה מאוד למיתוס המינוטאור במיתולוגיה היוונית: מפלצת בעלת גוף אדם וראש שור שנולדה בחטא היוהרה של מינוס, מלך כרתים, ותובעת קורבנות אדם כדי להשתיק את תאוות המוות הבוערת בה. המינוטאור כלוא במבוך אדיר2 שבנה לו דדלוס, גדול החכמים והממצאים, אות קין אישי ולאומי אך גם נשק מחריד ומטיל מורא; איש אינו מעז לצאת נגד המנגנון המנציח את הזוועה שהשית מינוס עד שקם הגיבור הראוי – תזאוס, בנו של איגיאוס מלך אתונה, ועושה לדבר סוף.
חמשת הקורבנות הצעירים בבקתת הפחד הם ייצוג בזעיר אנפין של ארבעה־עשר הקורבנות האתונאים התמימים, שבעה נערים ושבע נערות, שהועלו קורבן כדי להציל את גורלה של האומה האתונאית כולה.
היחיד מנודב – בעל־כורחו – לשאת בעול.
באם יסרב – יבוא העולם אל קיצו מידיו של כוח איום ורב עוצמה.
סרט האימה מחליף את המינוטאור באלים קדמוניים (ועלומים), ה"מרסנים" את תאוות ההרס שלהם בעבור "חלופה" אנושית, המסופקת להם אחת לשנה.
את המבוך התת־קרקעי שתכנן ובנה דדלוס הפכו היוצרים למרכז תפעולי עצום, המשמש גם כבנק של מאגר נתונים – מחסן לכל המפלצות והיצורים המבעיתים שידע העולם מימיו.
עוצמת המערכת, שהינה כלל־עולמית ובעלת נציגויות וסוכנויות בכל רחבי כדור הארץ, משווה לה תדמית של חומה בצורה: מנגנון אל־כשל שלא ניתן לפצח או להתגונן נגדו.
גורלם של חמשת הקורבנות נחרץ עוד קודם שהגיעו למתחם.
אלא שמורכבות הרעיון נעצרת כאן:
הכוח התכנוני והביצועי האדיר מוסיף לשרת התנהלות קמאית שאין לה כל מקום בעולם המפותח של ימינו.
אם תזאוס הצליח להכניע את המינוטאור בעזרת פקעת חוטים וחרב פשוטה, מדוע טובי המוחות האנושיים – המועסקים בשירות המערכת – אינם משנסים את כוחם כדי להביס שניים־שלושה אלים קדמוניים שעבר זמנם? ואף אם הם כושלים במשימה, מדוע כושלים בה גם שני הצעירים – השורדים האחרונים המצליחים לנצח את המערכה עם הרבה תושייה ומזל? מדוע דווקא הם, התקווה האחרונה, מפסיקים להיאבק, שנייה לפני חורבן העולם?
צורת הסתכלות זו הייתה כמובן מסכלת את חיוניותו של הסרט ומעקרת את עוקצו, שהרי מה הטעם במפלצות אם לא ניתן באמת "להשתמש" בהן. אך שאלה זו מטרידה לא רק ביחס לסתירה הפנימית שהסרט מעלה, אלא בעיקר לתפיסה הרחבה יותר של האדם על אודות עצמו ויכולותיו.
חמשת הקורבנות הצעירים הינם למעשה חמישה הטפסים חד־ממדיים של המין האנושי: הפרוצה, הספורטאי, המלומד, השוטה והנערה התמימה – תבנית רדודה מאוד של תפיסה שטחית ביותר. נהיר כי במסגרת כללי הסוגה, לא ניתן לשנות גבולות מקובעים של אפיון הדמויות, אך אפיון זה אכן נשבר – בעיקר מצד הדמויות עצמן, או לפחות שתיים מהן (השוטה והנערה), המערערות על האופן שבו מצופה מהן להתנהל.
האם חמשת הגיבורים מייצגים את התפיסה המקובלת על אודות צעירים בתקופה העכשווית – "מסווגים" על פי תכונה אחת שלטת שאין בלתה?3
האם האלים הבראשיתיים הצופים בהתרחשות בתאוות־דם בלתי מרוסנת מייצגים את קהל הצופים בן־זמננו ואת האופן המצומצם שבו התרגל לצרוך את שעשועיו?
ובאם אלו הם פני האדם, האם לא חלה כל התקדמות בתפיסה האנושית־מוסרית־ציבורית מאז סיפורי המיתולוגיה או שמא התרחשה כבר הידרדרות נוספת, שאותה כבר אין בנמצא מי שיעצור?
במאמרו הסיטקום האמריקאי שהביא לקריסת הציביליזציה טוען דיוויד הופקינס כי אחת מסדרות הטלוויזיה האהודות והנצפות ביותר בשנות התשעים, חברים, הינה אחראית באופן ישיר לקריסתה של התרבות החברתית וסדרי ההעדפה התקינים בעולמנו. חברים היא סדרת־חֶבֶר, להלן מורכבת מצוות שחקנים השווים בחשיבותם העלילתית; אין כוכב ראשי וכוכבי משנה והופעתם של כל המשתתפים זהה ושוויונית. בחירתו של דיוויד הופקינס להתמקד בדמות אחת בלבד – דמותו של ד"ר רוס גלר – ולהעמידה במוקד תשומת הלב, נועדה אפוא לשרת רעיון שטרם זכה להתייחסות במסגרת הסקירות הביקורתיות והחברתיות על אודות התוכנית והתופעה החברתית שהיא מייצגת;
"הסדרה מגוללת את סיפורו של גאון, איש משפחה ומדע, שהסתבך עם האנשים הלא נכונים. אט־אט הוא מידרדר לחיים של טירוף ודיכאון, שמועצמים באמצעות תפיסתו החיובית מדי את עצמו. […] חברים מסמלת את תופעת אימוץ האנטי־אינטלקטואלים בידי אמריקה, זאת על ידי רדיפת אדם מוכשר ומבריק בידי בני ארצו המטומטמים. […] בסופו של דבר קהל הצופים – כ־52.5 מיליון איש – שנא את רוס. אך הדמויות האחרות בסדרה היו נגדו מהרגע הראשון. כבר בפרק הבכורה אומר עליו ג'ואי: "כשהבחור הזה אומר שלום, אני רוצה להתאבד" ובכל הזדמנות שבה אמר רוס משהו על תחביביו, על המחקר שלו או על הנושאים שמעסיקים אותו – למעשה, בכל פעם שהוא פתח את הפה – אחד מ"חבריו" היה רוטן ואומר כמה רוס משעמם, כמה זה מיותר להיות חכם ועד כמה לאף אחד לא אכפת. […] דחייתו של רוס סימנה את הרגע שבו רטנה רובה של אמריקה – באמצע משפט – בתגובה לקול ההיגיון. […] ייתכן שמדובר בלא יותר מכיף פשוט ולא מזיק, כמו הצחוק התמים של הקהל באולפן ההקלטות. ייתכן. אבל אני לא יכול להתגבר על החשש שלא עשינו די כדי לטפח סקרנות אינטלקטואלית כחלק מהתרבות שלנו. […] אנחנו זקוקים לחכמים המעצבנים האלה כי הם הופכים את העולם למקום טוב יותר. אסור לנו להשלים עם כניעתנו לחברה שמגלגלת את עיניה למשמע כל מילה שהם אומרים. רוס זקוק לחברים טובים יותר."4
דבריו של הופקינס נכתבים בתקופה שבה הסדרה המצליחה ביותר מציגה את עולמם של שישה מדענים5 "חנוני־על" (המפץ הגדול) שהיו גורמים לד"ר גלר להיראות כמו הילד הנבער של השכונה, עידן שבו המרגל המפורסם בעולם (ג'ימס בונד) צולח את משימותיו הודות ל־Q, ראש מחלקת המחקר והפיתוח ובגלגולו הנוכחי – אשף מחשבים ממושקף, וזמנים שבהם בראש רשימת עשירי העולם עומדים אלה שעשו את הונם מפיתוחי מחשב ורשתות חברתיות למיניהן.
אין ספק שדבריו של הופקינס מוקצנים ואף מנותקים במידת־מה מהלך הרוח הרחב יותר של עלילת הסדרה אותה הוא תוקף, ועדיין בגרעין טיעוניו ניצבת אמת שאין לערער אחריה: השכלתו האקדמית וידיעותיו הענפות של חוקר המאובנים ד"ר רוס גלר מעולם לא זכו להערכה רבה מדי, אם בכלל. באם הוא זוכה לשבח או לתיאור אוהד, הרי שהוא מגיע מצד אופיו, על אף השכלתו ותוארו.
לימוד וידע הם דבר חשוב, אבל אפילו המדען הדגול מעדיף את ריי'צל, זו ש"קונה כל הזמן"6 בתספורת שיער מעוצבת.
גם האופן שבו עובדים או מבלים מדעני המפץ הגדול בזמנם הפנוי הוא מקור בלתי נדלה לשעשוע ולעג ואפילו הגיבור המנסה להזהיר את חבריו בבקתת הפחד מפני הסכנות האורבות להם נחשב כשוטה.
אכן: חשוב להיות חכם, אבל מהנה יותר להיות זה שמתייחס לכל דבר בקלילות נטולת מחשבה.
חברים אולי לא יצר את התופעה, אך הוא ללא ספק הנציח אותה.
הדברים מגיעים לשיאם בסרט האימה (המבדר), כאשר הם מציגים את העובדים ב"מפקדת ההוצאה לפועל" כאנשים המבלים את זמנם בשתייה, מסיבות ובילויים. אמנם הם עושים זאת לאחר סיומה המוצלח של "המשימה" שהוטלה עליהם (הצלת עתידו של כדור הארץ), אך הם מוסטים לחלוטין מן הדרך ומן האופן שבה היא מנציחה מצב שלא רק שאין להנציח אותו, אלא שיש לעשות כל דבר כדי למנוע את התרחשותו: אנשים נרצחים לנגד עיניהם – פועל יוצא של מעשיהם הישירים, ועל רקע המסך המתעד את הזוועה הם מקפיצים טקילה ופתיתי נייר צבעוניים.
מה היה קורה לו במקום התערבויות מטופשות היו אנשי הצוות מרכזים את יכולותיהם השכלתיות כדי לנסות ולחשוב מחוץ לקופסה, לא כדי לחסל חמישה צעירים חסרי ישע אלא מפלצות השוכנות בבטן האדמה?
האם הפניית תשומת הלב אל הכיוון הנכון הייתה יכולה לשנות משהו?
האם לא היה שווה לפחות לנסות?
בקתת הפחד לוקח את הדברים לקיצוניות – חוקי הסוגה מחייבים אותו לכך, אך גם במציאות היום־יום, תשומת הלב מופנית פעמים רבות מדי אל מה שקל וזמין להתעסק בו: חוסר הרצון להתאמץ.
השיח העוסק בתכנים נטולי תוכן, הפחד מלהיחשב כ"חנון" או להשקיע יותר מדי זמן בלימודים, בהשכלה, בהשגת ידע – לא יכולים להוביל לעשייה שיש בה ערך או תרומה.
אולי לא מגניב להיות בור, אבל יותר מגניב להיות מגניב.
בשורה התחתונה, להיות חכם זה סתם מפריע.
"פעם ישב בלשכתו של מנהל מוסדנו, איבאן פטרוביץ' סמיפלטוב, ראש התיאטרון שלנו, גלמידוב, ושוחח על משחקן ויופיין של השחקניות שלנו. […]
"רום מעלתו, יואיל נא לחתום על התשובה למפקדת המשטרה החארסונית בעניין…" [הפריע הפקיד מרדיאייב].
"זאת אפשר היה גם אחר כך," אמר [סמיפלטוב], "הלא רואה הוא שאני מנהל שיחה! […] מזוהם, קרעים במפרקים, פוזל… לעולם אינו מסתרק… ויסתכל נא כיצד הוא כותב! השד יודע כיצד! […] בשגיאות כתיב, ללא הגיון… כסנדלר […]"
"כ – כן…" געה גלמידוב, בהסתכלו בנייר. "באמת… מר מרדיאייב, כנראה, קורא אך מעט."
"אסור ככה, חביבי!" המשיך מנהל המוסד… "מתבייש אני בגינו! יקרא לפחות ספרים, או משהו…"
"קריאה בספרים נותנת הרבה!" אמר גלמידוב ונאנח ללא כל סיבה. "הרבה מאוד! יתחיל בקריאה ויוכח באיזו מידה יורחב אופקו הרוחני. וספרים אפשר להשיג בכל מקום. למשל, אצלי, אני… אני בעונג רב… כבר מחר אביא הנה ספרי קריאה. אם רצונכם בכך."
"יודה נא, חביבי!" אמר סמיפלטוב.
מרדיאייב החווה קידה ללא זריזות, הניע שפתיו ויצא.
למחרת הגיע למשרדנו גלמידוב והביא חבילת ספרים. ומכאן מתחיל סיפור המעשה. הדורות הבאים לא יסלחו לעולם לסמיפלטוב את מעשהו קל הדעת! אפשר היה אולי לסלוח דבר כזה לאיש צעיר, אך ליועץ ממשלתי בפועל, זקן ומנוסה – אין לו כפרה לעולם!
כשהגיע גלמידוב, נקרא מרדיאייב ללשכת המנהל.
"הנה, חביבי, ייקח ויקרא!" אמר סמיפלטוב והגיש לו ספר. "יקרא בעיון."
מרדיאייב נטל את הספר בידיים רועדות ויצא מן הלשכה. חיוור היה כולו. עיניו הפוזלות התרוצצו באי מנוחה, כאילו ביקשו עזרה מכל הסובב אותו. נטלנו מידיו את הספר והחילונו מעיינים בו בזהירות.
היה זה כרך של הרומן "הרוזן ממונטה כריסטו".
"אין להתנגד לרצונו של המנהל!" אמר באנחה מנהל הפנקסים הזקן שלנו, פרוחור סמיוניץ' בודילדה. "תשתדל איך שהוא, תתאמץ… קרא לך לאט־לאט ואחר כך, בעזרת השם, הוא ישכח את העניין, ואפשר יהיה להפסיק. אל נא תיבהל… והעיקר, אל תתעמק… קרא, אך לא נא תתעמק, למען השם, בתוכן."
מרדיאייב עטף את הספר בנייר, ישב והמשיך בעבודתו. אך הפעם לא היה מסוגל לכתוב. ידיו רעדו ועיניו פזלו יותר מן הרגיל: אחת לתקרה, והשנייה לדיותה. למחרתו בא לעבודה חמרמר מבכי.
"ארבע פעמים התחלתי לקרוא," אמר, "ואינני מבין מילה… איזה בני עם נכר…"
כעבור מספר ימים עבר סמיפלטוב במשרד, בין השולחנות, עמד על יד מרדיאייב ושאל:
"נו, איך? קרא את הספר?"
"קראתי, רום מעלתו."
"על מה קרא, חביבי? נו, בבקשה, יספר!"
מרדיאייב נשא ראשו לתקרה והחל מניע שפתיו.
"שכחתי, רום מעלתו…" אמר כעבור דקה.
"אם כן, לא קרא, או… א – א – א קרא ללא עיון! קריאה מוכנית! אסור ככה! יקרא נא עוד פעם! בכלל, רבותי, אני ממליץ! תואילו לקרוא ספרים! כולכם קראו! קחו שם, אצלי על אדן החלון, ספרים וקראו. פרמונוב ילך, ייקח לו ספר! פודחורצב, גם הוא, חביבי ילך וייקח! סמירנוב – גם הוא! כולכם, רבותיי! בבקשה!"
כולם הלכו, וכל אחד בחר לו ספר. רק בודילדה העז למחות. הוא הניע בידיו ובראשו ואמר: "אני, רום מעלתו, יסלח לי… מוטב ואתפטר… יודע אני מה התוצאה מן הביקורת והחיבורים האלה. אצלי במשפחה נכדי הבכור, מחמת קריאה בספרים, קורא את אמו יולדתו בשם "טיפשה" וסובא חלב בכל ימי התענית. יסלח נא לי!"
"אין הוא מבין ולא כלום," אמר סמיפלטוב, שהיה מותר, כרגיל, לזקן על כל דברי החוצפה שלו. אך סמיפלטוב טעֻּה־טעה: הזקן הבין יפה וראה את הנולד. כעבור שבוע ראינו כולנו מה הן התוצאות מן הקריאה הזאת. […] על מרדיאייב השפיעה הקריאה באופן הקשה ביותר. הוא כחש, פניו נפלו, החל להיות שטוף בשתייה.
"פרוחוב סמיוניץ'!" התחנן הוא לפני בודילדה, "למען השם! יבקש מרום מעלתו שישחרר אותי מחובת הקריאה… אינני יכול לקרוא בספרים. קורא אני יום ולילה, אינני ישן, אינני אוכל… גם אשתי אין לה כבר כוח לקרוא באוזני בקול, אך באלוהים, אינני מבין אף מילה! יעשה נא עמדי חסד!"
חלפו חודשיים בקירוב, והמעשה נסתיים באופן נורא. מרדיאייב בא פעם לעבודה ובמקום לשבת אל שולחנו, כרע על ברכיו באמצע החדר, החל בוכה ואומר: "סלחו לי, אנשים פרבוסלאביים, אני מזייף שטרות כסף!"
אחר כך נכנס ללשכתו של המנהל, כרע על ברכיו לפני סמיפלטוב ואמר: "יסלח נא לי, רום מעלתו, אתמול זרקתי תינוק לתוך באר!" והטיח את ראשו ברצפה, גועה בבכי…
"מה פירוש הדבר?" התפלא סמיפלטוב.
"פירוש הדבר, רום מעלתו," אמר בודילדה בעיניים דומעות וצעד קדימה, "שדעתו של מרדיאייב נטרפה עליו! השתגע! ואילו הן תוצאות הקריאה בספרים שגלמידקה שלו היה יוזמה. אלוהים רואה הכול, רום מעלתו! ואם דברי אינם מוצאים חן בעיני רום מעלתו, ירשה נא לי להתפטר מעבודתי. מוטב לי לגווע ברעב, מאשר להיות עד, לעת זקנה, למעשים כאלה."
סמיפלטוב החוויר והתחיל צועד בחדר, מפינה לפינה.
"לא לקבל יותר את גלמידוב!" אמר בקול עמום. "ואתם רבותי, הירגעו בבקשה! נוכחתי לדעת שטעיתי. תודה רבה, הזקן!"
ומאז נפסק הכול. מרדיאייב הבריא, אך לא לגמרי. עד היום הוא רועד ומפנה את פניו הצידה, שעה שיראה ספר קריאה."7
סיפורו של צ'כוב, קריאה בספרים, מתחיל בתיאור כישרונה ויופייה של שחקנית מפורסמת וגולש לדיון על סכנותיה הגדולות והמיידיות של קריאה בספרים, פעולה מאיימת שיש להישמר ממנה בכל דרך ובכל זמן.
מרדיאייב שלו הינו ההתגלמות המובהקת של האדם הבלתי משכיל, הלא־מלומד: חיסרון הקריאה הינו כה ממשי בחייו, עד שהוא גורע באופן ניכר משלמות הופעתו, התנהלותו ודיבורו. במראהו ובהתנהגותו, הפקיד הנבער הוא הניגוד המוחלט לשלמות היפעה והכישרון מהם מתמוגג סמיפלטוב, מנהל המוסד, הגלומים – לדידו – באמנות, בתרבות וכמובן בקריאה. במובן לא מבוטל, מרדיאייב דומה לגיבור הספר "המוטל" עליו לקרוא – אדמונד דנטס בזעיר אנפין. אלא שעל אף שכוונת המנהל טובה8, הקריאה היא למרדיאייב עונש איום הכולא אותו כאסיר בצינוק. אי־הבנת הכתוב אינה גורמת לו מבוכה או תסכול אלא מפילה עליו אימה, המסכסכת עליו את דעתו ומעמידה בסכנה גם את שלוות נפשו ושפיותו.
סמיפלטוב, ראש המוסד, כועס על חוצפתו הלא מנומסת של הפקיד שהעז "להפריע" למנהלו עם עניינים הקשורים לעבודה שעה שהלה הגה בנושאים אחרים לגמרי. אלמלא היה בור משולל ההשכלה וודאי שלא היה מתנהג כך. קריאה היא הפתרון המיידי הנחוץ אליבא סמיפלטוב, שכן סמיפלטוב הינו מאמין גדול בספרים וסגולותיהם, אך אמונתו אינה נכונה לכל אדם: לא למנהל החשבונות, המייעץ למרדיאייב להתמיד בה רק עד שדעתו של המנהל תוסח, לא לבודילדה, הרואה בה אם־כל־חטא, חוויה המשחיתה את הנפש ואת אמות המוסר ו־וודאי לא למרדיאייב עצמו.
אם כן, האם נכון להיות איש בעל ידע, אדם קורא ומשכיל, או שמא כדאי יותר להתבצר בבורות, בנבערות ובדל"ת אמות של עיסוקים קטנוניים?
גם דיוויד הופקינס מייעץ לקוראיו לקרוא כמה שיותר, שכן "משהו קסום קורה כשזונחים את הסחות הדעת המיותרות של התרבות המודרנית ושוקעים בספר. מגלים רעיונות, חוויות ונקודות מבט חדשות. קריאת ספר היא ניסוי בסבלנות ופתיחות הדעת. […] קריאה הופכת אנשים לרגישים יותר ולאטומים פחות"9, אולם במקרה של הפקיד מרדיאייב נכשלת תפיסתו כישלון חרוץ.
גם השוטה בבקתת הפחד אינו טיפוס המרבה בקריאה; כשהוא כבר אוחז ספר, הוא דואג שיהיה "בעל תמונות" – רצוי זה המגולל את קורותיו של נמו, דג השושנון המפורסם.
אמנם שוטה זה, על אף היותו הניגוד המוחלט ל"חנון המצוי", משתמש בידע ובשכל ישר, יחד עם מקבילתו הנשית, כדי לנצח את האתגר הרצחני שנקלעו לתוכו, אך שם הוא גם נעצר.
כמו כל שוטה, גם הוא מבין כי הבדיחה חשובה מהניצחון והחזות חשובה מההישג.
דיוויד הופקינס צודק: החוכמה, הלימוד וההשכלה נתפסים כדבר לא־אופנתי ולא־מושך. הפרוצה והספורטאי אולי מתים ראשונים, אך הם ללא ספק נערצים יותר מאלה הנעדרים את הגישה "הנכונה" לחיים.
אנשים מוסיפים להיאחז בבורות, חרף ההתקדמות שהביא הלימוד בכל התחומים – המדע, הרפואה, הטכנולוגיה, הפסיכולוגיה, החקלאות. הנִראות עדיין משחקת תפקיד חשוב יותר, חשוב מדי.
הדגש מושם במקומות הלא נכונים.
סיפור של המינוטאור נולד בחטא דומה:
קודם שיצא מינוס, מושל כרתים, למלחמה על אתונה10, הוא פנה לפוסידון, אל הים, וביקש את עזרתו, מתחייב בתמורה להקריב לו את הדבר הראשון שיעלה לקראתו מן הים. פוסידון נעתר, מינוס ניצח ומן הגלים הגיח פר יפיפה, נדיר למראה. יופיו המסנוור של השור גרם למינוס להרהר שנית בהבטחתו11; בצר לו על שחיה נהדרת כל־כך תאבד, הוא הקריב פר אחר ושמר את הפלא האצילי לעצמו. אלא שפוסידון12 גילה את האמת והעניש את מינוס כשגרם לאשתו, פַּאסיפאי, להתאהב בשור המופלא – התאהבות בלתי אפשרית שהולידה יצור בלתי אפשרי, בריאת־כלאיים של אדם וחיה.
שימור הפלא החייתי היה חשוב יותר מהבטחתו של מלך בפני אל. העדפת היופי עלתה במחיר חייהם של צעירים וצעירות רבים מספור – תמימים, טהורים וזכים. הקרבתם הנציחה את הפשע עד שקם תזאוס, בנו של איגיאוס, וסירב לקבל את המוסכמה השרירה, הישנה, הבלתי מעוררת. תזאוס האמין כי יש בו את הכוח להיות יותר מעוד כלי במשחק שתוצאותיו מכורות13. הוא קרא תיגר על השיטה, על התפיסה המוקבלת, על הרגלים אנושיים מקובעים – וניצח.
לא כך קרה בסיפורו של צ'כוב או בבקתת הפחד. לא כך קרה בחברים.
יצירות אלה משעשעות כבדיחה אך למעשה מציירות תמונת מצב עגומה ומייאשת, מנציחות רעה חולה, יציר כלאיים של אדם־מפלצת, בשם הסירוב לערער, להתנגד ולעשות מעשה.
כשהראש הוא ראש חיה, מה משנה העובדה כי הגוף הינו גוף אדם?
תזאוס שיחרר את האתונאים מעולו של המינוטאור והציל את העולם.
כיצד ומתי נשתחרר גם אנחנו?
