מעגלים קשים

מעגלים קשים

החיים בנויים ממעגליות חוזרת ונשנית של בעיות.
דפוסי התנהגויות שאינם מתוקנים הופכים לתבנית קבועה של טעות שנדונה לחזור על עצמה שוב ושוב. אותה הליכה באותו התלם תוביל לאותה הנפילה באותן המהמורות עם אותה מועקה בסיומו של אותו תהליך.
כשההתמקדות היא בתסמין במקום במקור, שום שינוי לא יוכל לתקון.

קשי אופי לאנטון צ'כוב¹ הוא סיפור על ריב אלים בין אב לבן. במריבה הזו אין (כמעט) דבר חדש והקשיים שהיא מציפה לא באים לכדי התמודדות נכונה עם מה שעומד מאחוריהם. התפרצויות הזעם, ההשתלחויות, ההעלבות והפגיעה ההדדית הקשה מנשוא – הכול כבר היה והכול עוד יחזור להיות.

שיראיב, האב, הוא איכר קטן החי חיים טרודים וקודרים. יש משהו שבור בזעירות קיומו, משהו בייאוש המתמשך מהחיים שהופך למצב קבוע, כזה שלא ניתן לחרוג ממנו².
במצבים מסוג זה המחשבה כאילו מדובר בעונש שמימי הינה כמעט מתבקשת: הצלחה, שגשוג, נחת ושפע נתפסים כגמול או כמעידים על מידת ראויותו של מי שזכה בהם. על אותו משקל אך בהנגדה, מי שחי חיים של קיפאון ואי־נחת אינו יכול לראות את עצמו אלא כמי שנענש בגין עוול שביצע בצורה כזו או אחרת³, כפי שאומר שיראיב לא אחת: "אכן, זהו הוא מזג־האוויר… […] לא מזג, כי אם עונש משמים! הנה שוב יורד גשם…"⁴.
מזג האוויר בכלל והגשם בפרט הינם דימויים לקשיים היורדים עליו "משמים" – דלילים אך כבדים, קבועים, בלתי משתנים, עקביים ולא מרפים.

אין להטיל ספק בעובדה כי מצבו של שיראיב הוא נגזרת שאינה תלויה בו או במעשיו, אך נראה שכדי להתגבר עליו או (בעיקר) כדי להחזיר לעצמו איזו מידה של שליטה, שיראיב פיתח התנהלות מטרידה ומקוממת, כזו שרק מלבה את המצוקה הקיימת ממילא והופכת את המצב הגרוע לבלתי נסבל אף יותר: "הוא רטן וכל בני־המשפחה, שהסבו אל השולחן, חיכו שיגמור את רחיצת ידיו ויתחילו בסעודת־הצהריים. […] שיראיב, כאילו כדי לנסות את מידת סבלנותם, ניגב לאט־לאט את ידיו, אמר בנחת את התפילה הנהוגה וישב בלי חיפזון אל השולחן. מיד הוגשה החמיצה."⁵

המהירות בה מוגשים המאכלים מהווה ניגוד חריף לאיטיותו המכוונות של שיראיב. החיפזון הוא כעין אנחת רווחה ותוכחה שתוקה אל מול ההשהייה הקנטרנית בטקסים ששיראיב מאריך בהם.
התנהלותו זו, מערך קטן אך משמעותי, מבקשת לבסס את כוחו כאב המשפחה, מישהו בעל חשיבות וערך, בהתרסה אולי למציאות המוכיחה לו אחרת. משלא נמצאה לו אפשרות לנכס לעצמו מידה של כבוד, שיראיב נוטל אותו בכוחניות גסה ומזלזלת ממי שהוא רק יכול.

כשבנו פטר בא אליו בדרישות כספיות, חולשתו של שיראיב מתעצמת. בתחילה הוא מוסיף להתנהל באותה מתינות נמרחת, זו שנועדה להקנות לו ארשת גביר מבוסס היכול להיעתר לצרכי בנו משום שהממון מצוי בכיסו, והוא אפילו מעניק לו יותר משביקש, ברם העמדת הפנים אינה נמשכת לאורך זמן ועד מהרה "ניכר היה, שהוא נאבק עם הרגש שתקף אותו"⁶.

יש לו, לשיראיב, יחס מורכב לכסף: בעיניו הוא מבטא מעמד, כוח, השפעה ושליטה ולכן היעדרו מבטא את חסרונם של אותם הדברים בחייו. בנו הסטודנט מבין זאת כשהוא מחליט שלא להציק לו בבקשה לכסף נוסף עבור הוצאותיו אך פרודיסה אמו אינה מסוגלת להתאפק ומבקשת במקומו.
המספר "מאשים" או "מגנה" אותה על שהיא פועלת בגין טיפשות והיותה "חסרת שיקול דעת וחוש פוליטיקה"⁷ ככל האימהות, אך יותר מביקורת יש כאן עמידה על ההתנגשות שבין היצר האימהי לבין שיקול דעת בר־היגיון.
האימהות נתפסת אולי כביטוי של טמטום אך היא יצר חזק שפרודיסה אינה יכולה לרסנו.

שיראיב נלחם עם הכאב⁸ שהתגבר בו ועליו. היצר הקמאי, הפצוע, מלא העלבון, האכזבה והמרירות חזק יותר מכוח משחק ה"נדמה לי" והוא משתלט ומכפיף אותו לרצונו.
גם פרודיסה, על אף היותה רעייה כנועה ונכנעת⁹, כמעט נרצעת, בפני בעלה, אינה יכולה שלא להגן על טובתו של בנה והיא נלחמת למענו גם כשהיא חוצה את הגבול, מתעלמת במופגן ממה שעשוי לקרות וממה שמתחיל להתרחש ממש לנגד עיניה. המספר מעיד כי חרף "עשרים וחמש השנים" שהייתה נשואה לשיראיב, "עוד לא התרגלה לאופיו הקשה של בעלה"¹⁰. אין ספק כי קיים אצלה קושי בסיסי להבין את מהותו של שיראיב ולהסכין עמה, כנראה משום שאישיותה שלה שונה כל־כך משלו והיא אינה מסוגלת לקלוט שונות תהומית שכזו, אולם מה שדוחף אותה הוא אך ורק הרצון להעניק לבנה את מה שנחשב בעיניה לנחוץ ונכון.

בקשתה, המצטיירת כמו תביעה־דרישה באוזניו של שיראיב, מרגישה כמו לחיצה כואבת בנקודה הרגישה ביותר. כבודו נפגע וכיוון שכך הוא קופץ, צורח ומשתולל, שטוף בהבעה דוחה של זעם, קמצנות ועלבון. הוא נראה ומתנהג כמו אדם שאיבד כליל את עשתונותיו, מקצין את בקשתה מעבר לכל היגיון (שכן כזו היא נתפסת בעיניו) ומצייר אותה כמו מסע רצח המכוון נגדו באופן אישי.

בני המשפחה נחרדים כולם ונתקפים פחד משתק ורק הבן, הסטודנט, קם ומתמרד; משהו בו מתפרץ, כמו קיבל חיים משל עצמו.

לא לחינם מיוצג פטר מצד היותו סטודנט – צעיר שכבר יצא מהבית, ראה, חווה, התרשם ולמד. אמנם התנהגותו של אביו אינה דבר שניתן להישאר אדישים אליו או שנדרשת נקודת הסתכלות מרוחקת כדי להבין את הפגום והפסול שבה, אלא שיש משהו בבגרותו של הצופה, של פטר עצמו, המונע ממנו כעת להמשיך לשבת בשקט כילד הקטן שאינו עוד.

שיראיב הוא הסמכות העליונה: הוא מדבר וכל האחרים שותקים; הוא הקובע, השליט, הריבון וכל היתר כפופים, אילמים, מושפלים. אלא שפטר, דווקא משום כל מה שהינו ואינו, אינו יכול להמשיך ולקיים את המשוואה הזו שבמובן מסוים, אולי, כבר חורגת מגבולות המסגרת ההורית המקובלת.

ילדים מחונכים לשתוק; מבוגרים, בעלי דעות, רצונות, מחשבות ורגישויות, יתקשו בכך הרבה יותר.
כשהילד, שאינו עוד ילד, עונה, הוא מסלים בכך את הוויכוח.
ככל ששיראיב מתאמץ לבסס את כבודו, חוסנו וחשיבותו, שולף את הקלף הבלתי מעורער שבגילו של הבן כבר השתכר די והיותר למחייתו ושגם כעת הוא המממן ופורש החסות הכלכלית המאפשרת את קיומם הכלכלי של כל יתר בני הבית, כך הוא מקטין ומגמד את הבן העומד מולו. ואולם, משום שפטר כבר אינו ילד, הניסיון לדכא אותו (או "להעמידו במקומו") מוליד את התגובה ההפוכה: התנגדות, התרסה ובסופו של דבר גם חוצפה ועזות מצח.

ביסודו של דבר, שיראיב ופטר מנהלים ביניהם מאבק על הכרה, הערכה וכבוד שנעדרים מיחסיהם ההדדיים ומתפיסתם האישית את עצמם.

שיראיב אינו איש רע: עברו הקשה היקשה את ליבו; חייו בהווה אינם פשוטים; אפשרויות מבטיחות לא התממשו עבורו והעולם לא האיר לו פנים. אך על אף שהוא ער לכך ועל פי רוב שומר על ריסון ואיפוק, פטר אינו מסוגל כעת להכיל את הרגישות העצומה של אביו, לא כשכבודו שלו מבוזה ונרמס. גם הוא מישהו – אולי לא גדול או משמעותי או מוצלח, אך בכל זאת מישהו. מה גם שהוא בנו של אביו והאופי שבו ניחן שיראיב הוא האופי המאפיין גם אותו. במובן זה האב והבן נלחמים בעצמם או ליתר דיוק – בתמונת הראי הצעירה או המבוגרת של עצמם, נאבקים כנגד מי שהם מרגישים שמנסים לדכא ולהשפיל אותם, רואים בו אויב חריף ומאיים, על אף שהוא, אולי יותר מכולם, אמור להיות האדם הקרוב אליהם ביותר.

כדי להגן על כבודו ולהראות שאינו כה עלוב ומושפל כפי שניסה אביו להציגו, מנסה פטר להוכיח שהוא כשיר ומסוגל גם ללא התמיכה האבהית שעולה לו ביותר מדי השפלה. הוא מתנער ממה שכבר ניתן לו וממה שעתיד היה להינתן ומכריז על עצמאות כשהוא שואף בכל ליבו להיות האדם שאינו נזקק לאנשים המקטינים אותו לדרגת טפיל חסר ערך הסמוך על שולחנם כאוכל לחם חסד עלוב.

יחסו המבזה של שיראיב מופנה גם כלפי פרודיסה, כשהוא מאשים אותה במחדל הפינוק, התמיכה, האהבה הבלתי מסויגת שהרעיפה על ילדיה והפכה אותם, או את פטר בעיקר, למה שהינו עכשיו. פרודיסה אינה מתנערת משבט מוסר החריף שהוטח בה, אינה מנסה להתגונן או לפייס – ואולי היא יודעת שבמצב כזה, כשרגישותו המוגזמת של בעלה המתוסכל עד כדי טירוף הופכת אותו לחיית פרא, אין באמת אפשרות להעלות טיעונים הגיוניים ששיראיב יהיה מסוגל לקבל.
כשם שקודם הגנה על פטר בנחישות שגבלה באטימות, כך היא נאטמת כעת נוכח גינויו, מאששת אולי את המימד הטיפשי שתלה בה המספר בתחילת דבריו ושבו הוא דבק בעקביות גם בהמשך. גם הדמות הנשית הנוספת, הבת ורורה, מגיבה ברגשנות על סף העילפון – לא התייחסות מעשית שיש בה ממש אלא תגובה הטפסית־משהו, ההולמת את מה שנדמה להיות "חולשה נשית מובהקת" על פי מה ש"מצופה" מנשים להיות.

משהוגדשה הסאה ובהעדר היכולת להגיב, השהות בבית הופכת חונקת עד כדי בלתי אפשרית: הקירות סוגרים; האוויר מצטמצם. הסטודנט חייב לברוח כדי לחזור לנשום, אך החוץ שאליו הוא נמלט הוא מקום עגום, קודר, משעמם ומדוכדך. האוויר לח, הכביש בוצי והכול מרגיש מעורפל ומפוקפק. אפילו גן הירקות כבר איבד את חיוניותו וראשי החמניות שפעם נישאו בגאון כבר השחירו, מייצגים את הניתוק האכזרי ממקור האור שאליו הם קשורים ובו הם תלויים כדי להוסיף ולהתקיים.

כשהוא מדמיין את אביו רץ אחריו, מבקש את סליחתו, מתחנן למסור לו את הכסף שביקש ואת עצמו מסרב בנחישות לקבלו, פטר מנסה להחזיר לעצמו את ההערכה שנגזלה ממנו, בראש ובראשונה בעיני עצמו. אפילו הדמיון על אודות מותו ברעב ובקור מעניק לו נימה לא מבוטלת של נחת: זו ההתרחקות המוחלטת, ההבעה החזקה והנחרצת ביותר של אי־אכפתיות וניתוק ממי שהלם בו ורמס את ערכו עד עפר¹¹.
במצב שכזה החידלון הוא סוג של נקמה ונחמה גם יחד.

"במרכבה קלה ונאה חלפה על פניו גבירה מוכרה, בעלת אחוזה זקנה. הוא בירך אותה בקידה וחייך למולה במלוא פניו. ומיד תפס עצמו, שהוא מחייך חיוך, שאינו מתאים כלל וכלל לקדרות רוחו. מניין בא לו חיוך זה, בשעה שלבו מלא דאבה ורוגז?
אז אמר בלבו, כי אין זאת, אשר הטבע עצמו חנן את האדם בכישרון הזה לשקר, כדי שיוכל – גם ברגעים הקשים ביותר של מתיחות נפשו – לשמור על סודות־קנו, כשם שיודע לשמור עליהם השועל או ברווז־הבר. בכל משפחה שמחות משלה וזוועות משלה, אבל גם אם יעצמו עד מאוד, לא תשורן כמעט אין זר, כי סוד הן. הנה בעלת אחוזה זו, למשל, אשר זה־עתה חלפה על פניו, אביה – בשל דיבה שהוצאה עליו, או בשל משהו אחר, סבל במשך מחצית ימי־חייו משבט־חמתו של הצאר ניקולאי; בעלה היה להוט אחר הקלפים, ומארבעת בניה לא מצא גם איש אחד את דרכו בחיים. נקל, אפוא, לשער, כמה מחזות־אימה התרחשו במשפחתה, כמה דמעות נשפכו בה, ואף על פי כן נראית הייתה הזקנה מאושרת ושבעת רצון, ועל חיוכו הוא ענתה אף היא בחיוך. וזכר הסטודנט את חבריו המדברים בלי רצון על חיי משפחותיהם, וזכר גם את אמו, שבכל שעה היא נאלצת לדבר על בעלה וילדיה, הרי היא – תמיד כמעט – משקרת."¹²

הפרשייה הרגעית והסתמית לכאורה, כשנתקל הסטודנט בבעלת אחוזה ומחייך אליה חיוך המפליא אותו, נושאת במשמעות עמוקה ביותר על אודות החיים בכלל וחייהם של אנשים שנדמים תמיד להיות טובים יותר מחייו של האדם המסתכל עליהם מבחוץ בפרט. הסטודנט, בבגרות שאינה הולמת את גילו ובחדות מרשימה, משכיל להבין כי לכל בריה סודות משלה – קשיים והתמודדויות שזימנו החיים בדרכה ואשר הקשו עליה את קיומה בדיוק כשם שמסגרת חייו הנוכחית הקשתה עליו את קיומו. החיוך שחייך אינו סותר את מפח הנפש שמייסר אותו, אינו מעלים את המצוקה או מבטל אותה, אלא דר עמה בחפיפה אחת, כשם שהוא דר אצל כולם. שלמות, רווחה, התנהלות נטולת דאגות – כל אלה חזיונות שווא לא מציאותיים שאינם מנת חלקו של איש. כל אחד נושא על גבו את שק ההתמודדויות, המכאובים, הייסורים והאתגרים שנפלו בחלקו או בגורלו ועל פי כן הוא מחייך – גם במצב השפל והנמוך ביותר, כמו מצבו הסטודנט בזה הרגע. בגישה זו אין אמנם פתרון אך יש בה כדי להרגיע לפחות את המצפון ולגרום לאדם הסובל לחוש פחות בודד, פחות אשם, פחות מושחת ובלתי ראוי בגין האירועים שהקדירו את דרכו. הניסיון לחייך על אף ולמרות הכול מקרב ולא מרחיק (אף על פי שהוא נראה כביכול כמעשה של שקר ותרמית), מאחד תחת מסכת האנושיות והשאיפה, בכל זאת השאיפה, לתקווה ולעתיד טוב יותר, גם ברגעים הקשים ביותר של הצער.

כשחוזר הסטודנט הביתה נראה כי נרגעו כבר הרוחות.
הוא עצמו כבר מתחרט על מעשיו והתפרצותו אך הקשיחות שעוד נותרה בו מעוצמת הביזוי אינה מניחה לו להתרכך. הוא חש חובה לומר את מה שעל ליבו – דברים שבוערים בו, ועל אף שיש בהם הרבה אמת וכנות הם קשים להקשבה, וכך הם מחוללים, שוב, את אותו תרחיש מעגלי חסר מוצא של היפגעות ופגיעה, היעלבות והטחת עלבונות:

""אף ארוחת אחת, או שתיית תה, אינה עוברת בבית, בלי שתחולל רעש, מהומה. פת הלחם שלך עומדת לכולנו כעצם בגרון. אין לך דבר מעליב ומשפיל יותר מתוכחות על פת־הלחם… אמנם, אב אתה, אבל שום כוח, לא אלוהים ולא הטבע, לא נתנו לך את הזכות להעליב ולהשפיל ולשפוך את מרי נפשך, בצורה בזויה כזאת, על ראש החלשים. לאימא גרמת עינוי־נפש עד ביטול דמותה האישית, אחותי טומטמה עד אין תקווה, ואני…"
"לא עניינך הוא ללמד אותי!" אמר האב."¹³

הריב משתק את פטר, מאבן את ליבו בתחושה מצמיתה של חידלון. לאחר שזו הפעם שבר את השגרה הרגילה של התפרצות זעם־השתקה־הסתלקות־ורגיעה שהפכה לנוהל כמעט קבוע, הוא נוכח לדעת כי תגובתו שלו משנה את המצב לרעה שכן אין אפשרות לקחת חזרה את המילים שנאמרו – אין גם סיבה או רצון; הן בקעו מתוך מצוקה, מחאה וכאב אך לא מתוך הבנה ורצון להקשיב וכיוון שכך הן אינן פותרות דבר.

"הסטודנט גרר עצמו אל פינתו ושכב דומם. עד חצות הלילה שכב בלי תנועה ולא פקח עין. עתה לא הרגיש לא חימה ולא בושה, כי אם כאב־נפש שאין לו הגדרה. הוא לא הרשיע את האב, לא ריחם על האם, לא חש גם עינויי־חרטה; הוא ידע, שכל בני־הבית חשים עתה אותו כאב ממש, אבל מי אשם בדבר, מי סובל יותר ומי פחות – לאלוהים פתרונים… […]. עד אור־הבוקר שמע, כי האב, שלא ישן גם הוא, התהלך מחלון לחלון ונאנח. איש לא עצם עין; אך מזמן לזמן החליפו בלחש כמה מילים זה עם זה. […] בחמש לפנות בוקר נפרד הסטודנט בחיבה מכל בני־הבית, ואף הוריד דמעה מהתרגשות. בעברו על־פי חדרו של האב הציץ בדלת הפתוחה. יבגרף איואנוביץ' עמד לבוש – לא שכב עדיין – על יד החלון ותופף על־פני הזגוגיות.
"היה שלום! אני נוסע…" השמיע הבן.
"היה שלום… הכסף על השולחן הקטן…" ענה האב ולא הסב פניו."¹⁴

בסיכומו של עניין – הריב לא העלה ולא הוריד.
הגשם שעמו נפתח הסיפור הוא הגשם שעמו הוא מסיים – טיפות אחרות אך משמעות זהה: טפטוף בלתי פוסק של מיאוס וגועל מהעולם, מהסביבה, מ"האני".
החמניות, הפרחים הנושאים את פניהם אל השמש, אל האור, כבר הרכינו ראשן, כפי שמרכינים אנשים את ראשם בפני קשיי הגורל והקיום.
העולם הפך מקום חשוך אף יותר משהיה.

גיבוריו של צ'כוב אינם רעים: זו אינה רשעות או ערלות לב שגורמת להם להתנהג כפי שהתנהגו אלא תגובה הישרדותית, יצר בסיסי שדוחף אותם להגן על עצמם בכל רגע שבו הם חשים בסכנה המאיימת על רווחתם הנפשית, על זהותם השלמה, על כבודם וערכם כבני אדם רגישים, מרגישים, אנושיים.
זו הגבה – מכוערת אולי, סרת טעם ללא ספק – המשוללת רצון מכוון לפגוע או להשפיל.
כשהתפיסה הראויה על אודות ה"אני" נסדקת, הצורך הבהול להגן ולשקם את הנזק נובע מדחף – לא ממחשבה.
אבחנה־הבנה זו חשובה משום שהיא מעידה על אופי הפועל ובעיקר על מה שנעדר ממנו. המעשה שעשה חמור ופוצע ללא ספק, אך משום שהוא אינו נובע ממקום המחפש להזיק אלא דווקא להתגונן, קל יותר להבין, לסלוח ולהתגבר עליו.
חרף הכאב, אפשר יהיה להמשיך הלאה.

המציאות שמתאר הסיפור היא מציאות קיימת. השאלה האם היא חייבת להוסיף ולהיות מציאות קיימת באופן תמידי, קבוע ובלתי נמנע היא שאלה שצריכה להישאל.
האם יש בנמצא חלופה אחרת? אפשרות להתעלות על משקעי הרגשות ולמצוא ברגעי הפיוס דרכים לגשר על הכאב שיצרו המרירות ומפחי הנפש?
ובכלל, האם סיפור הוא רק כלי להנצחה או (גם) הזדמנות להתעמק ברעיון שבמציאות נראה כבד ומדמם מדי מכדי לנסות להכיל, לעבד ולהפנים?

לקוראים (אולי כמו תמיד) הפתרונים.