מסע האוצר הפנימי

Array
(
    [0] => WP_Term Object
        (
            [term_id] => 2
            [name] => מאמרים
            [slug] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d
            [term_group] => 0
            [term_taxonomy_id] => 2
            [taxonomy] => category
            [description] => 
            [parent] => 0
            [count] => 137
            [filter] => raw
            [cat_ID] => 2
            [category_count] => 137
            [category_description] => 
            [cat_name] => מאמרים
            [category_nicename] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d
            [category_parent] => 0
        )

    [1] => WP_Term Object
        (
            [term_id] => 3
            [name] => על סיפורים וספרות
            [slug] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a7%d7%98%d7%92%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%a8%d7%90%d7%a9%d7%95%d7%a0%d7%94
            [term_group] => 0
            [term_taxonomy_id] => 3
            [taxonomy] => category
            [description] => 
            [parent] => 2
            [count] => 84
            [filter] => raw
            [cat_ID] => 3
            [category_count] => 84
            [category_description] => 
            [cat_name] => על סיפורים וספרות
            [category_nicename] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a7%d7%98%d7%92%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%a8%d7%90%d7%a9%d7%95%d7%a0%d7%94
            [category_parent] => 2
        )

)

מסע האוצר הפנימי

האוצר מתחת לגשר הוא מעשייה ידועה על יהודי שחלם חלום על אוצר ויוצא לחפשו בעיר רחוקה. בהגיעו לשם הוא פוגש בחייל המספר לו את חלומו שלו, על אוצר הקבור מתחת לתנור בביתו של יהודי בעיירה רחוקה.
האוצר מתחת לגשר הוא מעשייה ידועה ומוכרת עד כדי כך, שעצם אזכורה הפך שם נרדף לרעיון הגלום בה: מה שחיפשנו במשך זמן כה רב נמצא למעשה כל הזמן בהישג יד, מתחת לאפנו.
ואולם במבט מעמיק יותר, האוצר מתחת לגשר מתגלה כמעשייה מעוררת שאלות, המספקת מעט מאוד תשובות, אם בכלל. עניינה העיקרי הוא האוצר, אולם מתחילתו ועד סופו טבעו של אוצר זה אינו נמסר, נחשף או מתגלה.
גם המסע, אותו נדרש הגיבור לעשות, אינו מקבל תירוץ מנומק או הסבר מניח את הדעת: מדוע נדרש האוצר להימצא במקום רחוק כל־כך, מה תרמה (או לא תרמה) הנסיעה הארוכה אליו וכמובן, כיצד השתנו חיי היהודי מרגע מציאתו?
זאת ועוד: אם נאמץ את ההנחה הבלתי כתובה לפיה האוצר בביתו של היהודי נועד לו, הרי בהכרח יש לגזור מכך את ההנחה המקבילה, לפיה האוצר מתחת לגשר נועד לחייל שסיכל את ניסיונו של היהודי להשיגו. מדוע אפוא לא נמסר דבר בנוגע לחייל מרגע פגישתו בזר החולם? האומנם התמיד בזלזולו או שמא הלך בעקבות זיק הסקרנות שייתכן וניצת בו? ואם אכן עשה זאת, האם מצא או לא מצא את האוצר, שנקבר (או לא) מתחת לגשר?
מעל לכל קושיות אלה מרחפת סתירה מהותית אחת: מדוע מדברת המעשייה על אוצר מתחת לגשר בה בשעה שהאוצר המשמעותי האמיתי נמצא מתחת לתנור בביתו של היהודי החולם?

חליל רועים הוא סיפור על אודות מפגש בין שתי הגישות המיוצגות על ידי היהודי והחייל – היציאה לחיפוש נוכח הביטול המגחך והפוסל. באם בהאוצר מתחת לגשר שלטה (וניצחה) הדבקות במטרה, הרי שבחליל רועים מתקיים הלך רוח עקבי וברור: ביטוי גורף של חוסר טעם, תחושת אבדון והחמצה. הסיפור, הנראה על פניו כמשולל עלילה, פותח כדרך שהוא מסיים (אולי אף מיוסר יותר בסופו מאשר בתחילתו), סותם את הגולל על עולם אובד, הולך ונגרע¹.

עניינו הוא מפגש אקראי ושיחה (לא ארוכה) בין שני אנשים: המפקח מליטון שישקין ורועה זקן, המכנה עצמו לוקה האביון.

לוקה היה "רועה זקן, גרום, [לבוש] בכותונת קרועה מאריג גס, ראשו גלוי. […] לפניו הייתה ארשת מדודה ומחודדת כשל זקנים, וקימור דמוי אוכף שחצה את אפו לרוחב וגרם לנחיריו שישקיפו כלפי מעלה, שיווה להן מראה ערמומי ומלגלג."²
דיבורו של לוקה איטי, שקול ובכלל הוא ממעט בדיבור – לא משום שאין לו מה לומר, אלא משום שהוא סולד מחברת הזולת ומבקש להתרחק ממנה. הלגלוג שבו הוא מתנהל נובע מהנימה השוללת־כל המעצבת את השקפת עולמו. במקום להתפתח, הכול נסוג: החיים מתמעטים, הטבע נעלם, האנושיות מדרדרת.
לוקה עסוק בחישוב קיצו של היקום לאחור.

הוא אולי אינו אדם דתי, כזה הפוקד את הכנסייה או מקיים אורח חיים שומר מצוות, אך שמו³, אמונתו באל הנוצרי ושימושו בציטוטים ובדמויות מן הברית הישנה והחדשה⁴ מעידים אחרת. אך במקום תחושת רוממות של ביטחון מחזק, נצבעים דבריו של לוקה האביון בגוון סופני. גזירת גורל של שיפוט עליון נועדה להכחיד את כל הטוב והיופי שבחיים כחלק מתוכנית שמימית, קרה ומנותקת, המעצבת את העולם בצילה המעוקר מכל חיות ורגש: "עולמו של אלוהים בא עת כיליונו. […] זהו, כמובן, רצון האלוהים, לא אנו בראנו את העולם, ובכל זאת צר […]. אם עץ אחד יתייבש וימות, או נאמר, פרה אחת תתפגר, גם אז כואב הלב, ומי יכול לחזות בזה, אישי הטוב, אם העולם כולו קרב לאבדון? איזה שפע […]! שמש, ושמים, ויערות, ונהרות, וכל היצורים – הלוא כולם נבראו, סוגלו לחיים, הותאמו חיה לרעותה. לכול נמצא תפקיד וכל אחד יודע את מקומו. וכולם נידונו לכליה!"⁵

הופעתו של שישקין הגבוה, הבריא למראה והנוח לפצוח בשיחת רעים קולחת, מצטיירת כניגודו המוחלט של הרועה האביון⁶. אלא שרושם ראשוני מתעתע זה נמוג ברגע שבו הוא פותח את פיו לדבר: קולו היה "דקיק, צרוד, שלא הלם כלל את קומתו הענקית ופניו הגדולות, הבשרניות. […] כמו קולו הדליל, כך היה הכול אצל הברנש הזה זעיר ולא תאם את קומתו, את גופו הרחב ואת פניו הבשרניות: חיוכו, ועיניו הזעירות, וכפתוריו הקטנים, וכובע המצחייה הגמדי שהוחזק אך בקושי על ראשו השמן, גזוז השיער. כשדיבר וחייך נשקף מפניו הגלוחות והתפוחות ומכל דמותו דבר־מה נקבי, מבויש וכנוע."⁷

יש בשישקין תכונה המזדהה היטב עם תפיסת העולם הקשה, השוללת והמיואשת של לוקה הרועה⁸. השיחה ביניהם נוגעת לדעיכת העולם וקריסתו משפע לחוסר. הרועה, כמצופה ממקצועו, מפגין ידע רב על מיני עופות ובעלי חיים, אולם הוא עושה זאת תוך ציון חסרונם של עופות דורסים והשפעת בעלי אחוזות מימים עברו, שדיללו את שפע העופות בשעשועי הצייד שלהם⁹. דבריו מתכתבים עם דבריו של קהלת¹⁰, אך בה בעת מחריפים ומחמירים אותם: באם קהלת דיבר על אחריתו הבלתי נמנעת של האדם בעולם הזה, הרי שלוקה, הרועה האביון, מערער גם על נצחיותו בעולם שלאחר המוות.

הרועה הזקן מחלל על חליל רועים. כיצד יודע המספר לקבוע כי חליל הרועים היה מעשה ידיו עוד קודם הצגתו את הרועה או את חלילו – אין לדעת, אך עיקר חשיבותו של החליל טמון במנגינה שהוא מפיק: "לא יותר מחמישה־שישה תווים [אותו מתח] בעצלנות, בלא שינסה לחברם לנעימה, ואף על פי כן נשמע בצפצופיו דבר מה זעֵף ונוגה עד בלי די […] היה נדמה […] שהתווים הגבוהים והצפצפנים ביותר, שרעדו ונקטעו, בכו בכי שאין לו ניחומים, משל היה החליל חולה ומבוהל, והתווים הנמוכים ביותר משום מה הזכירו […] ערפל, עצים עגמומיים, שמים אפורים. מוזיקה שכזו הלמה, כמדומה, את מזג האוויר, ואת הזקן, ואת דבריו."¹¹

קול הכרך של או. הנרי הוא סיפור שונה לגמרי. עניינו הוא חיפושו של המספר אחר "קול הכרך" – קולה הייחודי של העיר הגדולה, התוססת, הרועשת, שהיא לדידו יצור חי בפני עצמה.
השומר, בו פוגש היהודי בעיר הגדולה, לובש בסיפורו של או. הנרי דמויות שונות, המאירות, בדרכן, את אותו רעיון: העיר הגדולה אינה סך הבניינים הגבוהים, הכבישים הסואנים ולחצי הזמן אלא מכלול האנשים הגרים בה.

כל היבט בקול הכרך שונה שינוי מהותי מחליל רועים. עד כדי כך, שעצם אזכור שני הסיפורים זה לצד זה נראה כמעשה משולל היגיון:
חליל רועים מתרחש בטבע, המקבל בו מימד שווה ערך לדמויות האנושיות הדוברות. קול הכרך מתרחש בין רחובות בטון, מסבאות והמוני אנשים נחפזים.
חליל רועים עומד על שיחה בין שני אנשים בעוד קול הכרך מתאר התנגשויות רבות בין מכרים, עוברי־אורח, זרים ואהובים.
חליל רועים מבקש להספיד עולם אבוד, קינה לימים טובים שאולי לא התקיימו מעולם אלא רק במוחו המתעתע של רועה זקן, המעדיף לצבוע את ההווה בשחור קודר ואת העבר (הלא מציאותי) בעושר מלכותי ססגוני. קול הכרך מבקש לגלות עולם חדש (עירוני במובהק) וללכוד את נשמתו ומהותו באפיון חד וממצה.

ובכל זאת ואף על פי כן, בליבם ובמהותם נוגעים שני הסיפורים באותו הרעיון, מונעים שניהם על ידי חוסר המטריד את מנוחתם ודוחף אותם לצאת ולנדוד, לצאת ולחפש אחר האוצר הממתין להם מתחת איזה גשר עלום¹².

לוקה, הרועה הזקן, למד להאזין לרחשי הטבע, למארגי החיים ולתנודות השנים החולפות. סיפורו נשען על שיחתו עם המפקח שושקין, אמצעי ביטוי להשקפות עולם והחלפת רעיונות. ואולם למעשה אין כאן דו־שיח של ממש: צד אחד נואם בעוד השני מקשיב, מאמץ ומקבל על עצמו לא רק השקפת עולם אלא גם הלך רוח מדוכדך ועגמומי. בשונה מלוקה, המעיד על מצבו (העגום) של ההווה דרך השוואתו לעבר, אין בקול הכרך השוואות או הנגדות¹³. עם זאת, התשובות אותן מקבל הגיבור המחפש על שאלתו הבוערת ("מהו קול הכרך?") דומות לשיחתם של לוקה ושושקין במובן שהן לעולם חסרות ומנותקות מהמתרחש: לעולם אין הנשאלים משיבים ישירות על השאלה הנשאלת. הם עסוקים מדי בחוויה פרטית מרגשת משלהם, פכים קטנים אך מלאי קסם של שגרת יומם – הלך רוח עירוני טרוד אך חיובי במהותו.

המפקח שישקין הנראה כיוצא לטיול סתמי בחיק הטבע, מבקש בעצם לברוח ממציאות קודרת ובלתי אפשרית: "שמונה ילדים, אישה… ואמי עוד בחיים, ושכרי עשרה רובל לחודש בסך הכול, על לחמנו בלבד אנחנו מתקיימים. אשתי, בגלל העוני נהייתה רעה כמו שטן… ואני עצמי שותה לשוכרה. אני אדם שקול, מתון, יש לי השכלה. צריך הייתי לשבת בבית, בשלווה, אבל אני מתרוצץ ימים שלמים עם הרובה כמו כלב, כי אין לי עוד כוח לסבול: ביתי נמאס עלי!"¹⁴.
המספר עלום השם בסיפורו של או. הנרי מבקש לדעת "מי חכם ויבין את קול הכרך?"¹⁵. חקירה שכלתנית זו מובילה אותו אל הדבר האמיתי, שהיה כל הזמן בחזקתו – אהובתו אורליה¹⁶, הבטחה לעתיד אשר תהפוך את מציאות ההווה למבטיחה הרבה יותר.

בדרכו אליה חוצה המספר "[…] צומת פסי חשמליות ו[עובר] בירכתי גן מצל. דיאנה מלאכותית מוזהבת, אבירית, נשואת־פנים, מוכת־רוחות על גבי מגדל, נוצצה באורה הבהיר של בת שמה ברקיע"¹⁷. כך נולד החיבור עם עולם הטבע העשיר. למעשה, אורליה היא – היא החיבור לטבע – חיות, פריחה ולבלוב שהם הניגוד למחסור ולקדרות בחליל רועים: "היא לבשה מלמלה לבנה וכובע מכוסה פרחים, וסרטים וקצוות התנופפו פה ושם. […] יושבת הייתה על מפתן גבוה. זלזל קיסוס מחוצף התנדנד ליד אוזנה הימנית. קרן אור חצופה ריצדה על חוטמה."¹⁸

על אף הנהוג והמקובל לחשוב, האוצר מתחת לגשר אינו מעשייה הנוגעת למציאת אוצר. אמנם כן, אוצר נמצא, אולם דווקא האוצר שלא התגלה (או שלא נמסר על אודותיו) מאמת את העלילה מול רעיון גדול יותר, ההבדל שבין היהודי לבין החייל, בין חליל רועים לבין קול הכרך: אמונה.

היהודי האמין בחלומו ועקב כך יצא למסע הארוך (והמופרך) אל העיר הגדולה. את האוצר הטמון שם הוא לא גילה, אך אמונתו ונחישותו זימנה לו אוצר במקום אחר.
החייל, שלא נדרש להטריח עצמו אלא רק לגלות עניין וספקנות, לא עשה אפילו זאת. הלגלוג והלך הרוח המבטל שהביאו אותו לזלזל בחלומו של היהודי, גרמו לו גם שלא לטרוח לבצע מעשה קטן של הבעת אמון או אפילו סקרנות פשוטה. שום מסע לא נדרש ממנו, שום מאמץ או קושי ובכל זאת, אפילו את המעט הזה, הוא מסמס ואיבד.
מובן שגישה זו מובנית רק בדיעבד, לאור מסקנותיה הטובות של המעשייה, אולם במסקנות אלה טמונה גדולתו של הסיפור. כאשר הנסיבות זהות זו לזו, השוני ביניהן ניכר אף יותר: הבחירה כיצד להביט על המצב ולתפוס את המציאות היא זו שעושה את כל ההבדל.

העיקר בהאוצר מתחת לגשר, חליל רועים וקול הכרך הוא המפגש האנושי. הדיבור עם הזולת, ההקשבה לדבריו ובעיקר לרובד המהותי יותר, הטמון במשמעות שמעבר למילים. זהו הכוח המניע, הגורם המכונן. בחליל רועים משפיעה עמדתו הקודרנית של הרועה – החלילן על השקפתו של בן שיחו, שישקין. המפקח, טיפוס נוח להשתכנע, אשר כבר נטה לאמץ את תפיסותיו של לוקה כאמת¹⁹, נהדף כעת אל עבר הסף, אל התפיסה השוללת הכול. מעט הסיכוי לשבריר של תקווה אבד לו כליל. בקול הכרך המפגש עם הפרט, דווקא מתוך הניסיון להבין את הכלל, מוליד במספר את ההבנה על אודות היופי והעוצמה הטמונים בעולמו שלו ובכוחה של האהבה בחייו. האנשים שבהם פגש אולי לא סיפקו לו את התשובה אחריה חיפש, אך הודות להם, היציאה אל העולם שבחוץ גרמה למספר להבין כי בביתו הפרטי נמצא האושר (והאוצר) אחריו כולם מחפשים.

כשהדיבור כושל וההקשבה נעלמת, אין כל הזדמנות להרוויח, אין כל אפשרות לעלות למצב מרומם ועשיר יותר. כאשר הפסקנות היהירה היא כל מה שנשאר, כשדבר אינו חודר מבעד לשריון השכלתנות המפוכחת (לכאורה), גם האוצר הנמצא מתחת לאף נותר טמון, באין דורש, מתחת לגשר²⁰.