אז את כן קיימת!
וכן נכנסת לבדוק דוא"לים!
לא להאמין!
בדיוק עכשיו תכננתי לכתוב לך. בעצם, כל השבת תכננתי לכתוב לך, כי סיימתי לקרוא את הקשר הפרנציסקאני (שנמרח כבר יותר מדי זמן עד שאמרתי: די! לא עוזבים עד שמסיימים! וסיימתי) של ג'ון סאק ולפני כן את מפריח היונים של אלי עמיר, וכמובן שאני צריכה לדבר איתך על זה, והנה, את שולחת לי צרור דוא"לים ומוכיחה לי שאכן יש מישהו מאחורי השם. כיף!
אז. הקשר הפרנציסקאני.
עוד ספר שצריך לקרוא כשלומדים אצל פרופ' סטאו. טוב, ימי הביניים – מובן מאליו. אבל זו לא הסיבה היחידה (אי אפשר סתם לדחוף את ימי הביניים על פרופ' סטאו. היא הרבה יותר מסתם תקופה היסטורית): באחרית דבר כתוב שאחת הדמויות, ג'אקופונה דה טודי, הייתה דמות אמיתית. מסתבר ש"שירי ההלל הפיוטיים שלו, שנכתבו בעגה המקומית, זיכו אותו באהבת העם ובזלזול מצד משורר – יריב, דנטה אליגיירי". מה את יודעת?
התרגשתי.
בסיפור הוא מוצג אחרת לגמרי. בכלל לא חשבתי בכיוון של דנטה; הייתי בטוחה שהוא יסיים את חייו בתור חולה רוח אבוד, כפי שהוא התנהל לכל אורך הסיפור, מטורף מרוב צער. לא ידעתי (ולהגנתי – גם לא גילו לי) שהוא צבר כזו תהודה ציבורית, והנה, במשפט האחרון, התהפך לי הכול. ממש הצטערתי "שלא הקשבתי טוב יותר בשיעור". אבל מה אני יכולה לעשות? ג'ון סאק הזה חושב שהוא מעביר הרצאה לחוקרים בתחום. כמה שמות! ואיך הוא מקפיד על כל שם ועל כל נזיר ועל כל תיאור! באיזשהו שלב זה כבר הפך להיות מעיק, כנראה בגלל שלא התחברתי (ביצה ותרנגולת – תלוי מה בא קודם). אילו הייתי קוראת את זה אצל פרופ' סטאו, ה-כ-ל היה נראה אחרת. הבעיה היא, שכשלמדנו אצל פרופ' סטאו (בעצם את לא למדת איתי), הספר עדיין לא נכתב. כנראה. אולי רק לא תורגם. אני מקווה שלפחות עכשיו היא יכולה לחגוג עליו עם כל הסטודנטים שלה. איזה כיף להם…
מהפן הפחות מחקרי – יבש, כשהתחלתי לקרוא אמרתי (כמובן שלעצמי – את לא היית שם): הו, יופי. הנה שוב אנחנו נכנסים לשבלונת ה"נזיר פוגש נערה צעירה, מרדנית ויפיפייה והנה הם מתאהבים כנגד כל הסיכויים" (ציפורים מתות בסתר? לא יכול להיות!). אבל למרבה השמחה, זה לא קרה ואני חייבת להודות שבסיכומו של דבר סאק בנה את הדמויות שלו בצורה מאוד עקבית ומשכנעת ובהחלט מאפשר לסיפור שלו לעניין ואפילו להפתיע (שזה, כשלעצמו, מפתיע בהחלט).
הגיבור הראשי, הנזיר קונרד דה אופידה, הוא התגלמות הנזירות האדוקה, השמרנית, הסגפנית, הנאמנה לדרכה ולעולם הנוצרי. לא להאמין כמה שהוא מסרב בעקשנות לסטות מהדרך, ואיך שלעולם לא עולות בו מחשבות כפירה או פקפוק. מודה שזה קומם אותי; הרצינות העקשנית הזו נתפסה – לא אחת – כצרות מוחין מוגבלת. בסוף כבר נכבשתי. לא רק בגלל שתמימותו שמרה עליו בחיים, שהרי הודות לה הוא שרד כליאה ועינויים שרבים ממנו קרסו אל מול הקושי הנורא שבהם. בסופו של דבר קונרד דה אופידה הוכיח (בעיקר לי, כמובן) שהיה בו שיעור קומה אמיתי, טוב לב כן ואישיות מעוררת כבוד.
מה שעוד יותר חיזק את התחושה הזו לגביו, המעבר בין הייצוג הנזירי החמור לגילוי האנושי הרך ומעורר ההערכה, היה האירוע המכונן של חייו, שהתגלה בסיום הסיפור. אני לא יודעת אם קראת את הספר (וזה לא הורס… טוב, זה הורס… לא חשוב. את ספרנית. את קוראת הרבה ספרים. במקרה הכי גרוע קיצרתי לך ספר אחד). בכל אופן, כשקונרד היה ילד, הוא גדל בחברת ילדה שהוא אהב עד כלות. ייתכן והילדה אהבה אותו גם – הוא לא ידע – אך לא הייתה לו גם את האפשרות לגלות; משפחתה חיתנה אותה עם גבר אחר וקונרד נשלח למנזר ובחר להתמסר לחייו שם, לאור העובדה ששום דבר בעל ערך ומשמעות לא המתין לו באמת בחיים שבחוץ.
במרוצת הזמן, בעקבות דעותיו החתרניות ביחס להתנהלות מנזרו (לא מספיק סגפני ושמרן – ראי האב פיליפ בעמודי תבל), קונרד נשלח לבידוד כפוי ומרוחק על איזה הר בפאתי איזה כפר – בקיצור רחוק (בנקודה זו נפתח הסיפור, אגב). מה שמעניין הוא שהגבר שהביא לו את ארוחותיו לביתו המרוחק שביער על ראש ההר היה בעלה של אותה אהובה, שהייתה – מטבע הדברים – הטבחית שמאחורי מפעל ההזנה היומי הזה. היא וידעה היטב למי היא מבשלת ושולחת את סל הצידה. לקונרד לא היה מושג.
הקשר נשמר, מסתבר.
בסיום הסיפור מגיעה אותה נערה, כעת כבר אישה בוגרת, אל קונרד. מצבה הגופני בכי רע – היא גוססת לאחר לידה קשה נוספת. על ערש דווי היא מתוודה בפניו כי עוד בילדותם אהבה אותו, מאוד, אלא שהוריה החליטו שעליה להינשא לגבר אחר. היא סירבה והכריזה שהיא מאוהבת, אבל כולנו יודעים איך זה התקבל. הוריו של קונרד שיתפו פעולה עם הנושא והחליטו לשלוח אותו מהבית אל המנזר, על מנת שלא יפריע לנישואיה הכפויים ולהסדרת השידוך.
כשקראתי את הוידוי הזה, כאב לי – על שניהם כמובן, אבל בעיקר על קונרד, שהרי איתו עברתי כברת דרך ארוכה יותר. הוא לא היה אמור להיות נזיר, לחיות בבידוד שכזה, לבד, מתייסר באהבה בלתי אפשרית אל מישהי שמעולם לא החזירה לו אהבה, סופג קשיים ועינויים כיד הסופר העשירה בדמיון. גם היא, הילדה – נערה – אישה, שחייה חיים ללא חיבה, בקושי רב ואומלל, יכולה הייתה ליהנות מגורל אחר.
הם יכלו לחיות ביחד.
הם היו צריכים לחיות ביחד.
אבל מישהו החליט שאסור.
סתם, בצורה כל כך שרירותית וגחמנית וסתמית ומיותרת.
וזה צובט את הלב.
נכון, קצת היה לי מוזר שמושג "האהבה בנישואין" רווח כל כך בסיפור, שמתרחש כאמור בשיא ימי הביניים של המאה ה – 13. מי חשב אז שאפשר וצריך (או לפחות, מומלץ) להינשא מתוך אהבה? ובאמת, אחת הדמויות בסיפור מביעה פליאה עמוקה על מישהי שמחפשת להתאהב ולאהוב (ומצליחה בכך, בסופו של דבר). מודה שסוף סוף הרגשתי שמישהו מדבר כאן בהיגיון שהולם את התקופה (ואי אפשר להישען על דנטה, שאהב את ביאטרצ'י והפך אותה להשראה המרכזית של יצירתו. זו לא הייתה אהבה רומנטית. תשאלי את פרופ' סטאו).
מזל שבתקופה שלנו מותר כבר לאהוב. לכן אני יכולה להודות בפה מלא ובריש גלי שאני אוהבת את אלי עמיר (איזו קפיצה! חתיכת "אפרופו"!).
מפריח היונים כמו יסמין כמו אהבת שאול כמו בכלל. הספרים כמובן שונים זה מזה, אבל גם במפריח היונים יש את אותו קסם ויופי, אותה היסטוריה אישית מיוחדת ואותו צליל ססגוני, עסיסי, עשיר ומרתק של גבריאל גרסיה מרקס – רק בעברית. בזכותו אני מרגישה את ההבדל שבין ספרות מתורגמת לספרות מקור. תענוג של סופר.
החיים בעיראק הם החלק הארי במפריח היונים: העלייה וההקלטות בארץ (בפחונים של פרדס חנה, לא פחות) מובאים הרבה יותר בקצרה ומרגישים קצת, קצת הרבה יש לומר, כמו סוג של התנפצות חלום. בעיקר דרך מר עמארי, האבא של הגיבור המספר, הלוא הוא מר אלי עמיר בכבודו ובעצמו. אפשר לחשוב שהאופן שבו הוא מקפיד על עניבת עניבות, גינוני גינונים והחוות מחוות של כבוד מול הצבר המחוספס והמציאות הארץ ישראלית הם סוג של התעקשות ילדותית וחוסר רצון להסתגל למה שקורה כעת, במקום החדש, בארץ המובטחת. אבל אלי עמיר, בלי לכפות כמעט, בצורה כל כך עדינה, מסביר לנו כמה שזה קשה, מאוד קשה, להסתגל ככה, מההתחלה. חיים שלמים אתה אדם אחד ופתאום, בשנייה, אפילו שערגת לשנייה הזו כל חייך, אתה חייב לוותר ולהפוך למישהו אחר. כאילו לא היית קיים עד עכשיו. כאילו מה שהיית לפני שהגעת בכלל לא נחשב. עכשיו אתה כאן – וזהו: נמחקת.
מתחילים מחדש.
אבל הדבר הכי כואב לגבי מר עמארי הוא החלום שלו, לשחזר בארץ את מעצמת האורז שהקימה משפחתו בעיראק, חלום שפשוט לא יכול להתקיים כאן, במדינה שאין בה מים ושמייבשים בה ביצות.
מר עמארי מתעקש אבל הנסיבות מתעקשות יותר.
החלום שלו נשבר ואיתו נשבר גם הלב.
הילד, כאבי (כמו תמיד), לא נשבר. גם האימא לא נשברת. הם מעשיים, הם מסתגלים, הם בונים את עצמם עם מה שיש ואיך שאפשר. להם לא היו חלומות שתלויים בנקודה מאוד – מאוד ממוקדת. הם חולמים לחיות.
מר עמארי מסרב. בעיראק הוא היה שען מוכשר, והנה, בחדרה, מציעים לו עבודה מכובדת ומכניסה במקצועו. כמה טובה ההצעה הזו, במיוחד לאור האפשרות האחרת – סלילת כבישים בידיים חשופות, אבל מר עמארי נעלב. לא כדי להמשיך להיות "שען" הוא עלה לארץ ישראל. הוא עלה לארץ כי הוא חלם לגדל אורז, להחזיר לעצמו את התפארת שאבדה, את מה שהוא היה יכול להיות ולא הצליח – שם. כאן הוא רוצה להגשים את הכול. אבל אין לו סיכוי. וכך הוא אובד בצילה של אותה התעקשות עיוורת. התעקשות של כבוד, התעקשות של מיצוי עצמי, התעקשות של אין ברירה.
מצד אחד, זה האופי שלו, של הגבר העיראקי שהיה מלך הבית, השליט המשפחתי. מצד שני, הוא כבר לא נמצא בעיראק, כמו שדורותי כבר לא נמצאת יותר בקנזס. מצד שלישי, למרות ששנים חלם על הרגע הזה, הוא לא חלם עליו ככה. וזה כבר לא קשור למדינה שממנה הוא בא.
לנו, הקוראים, יכולה להיות שיפוטיות כלפיו, כמו כלפי כל יתר הדמויות (שיפוטיות, בכלל, היא חירות שאנחנו מרשים לעצמנו להפעיל יתר על המידה). אבל כאבי, המספר, רואה את שני הצדדים של אותה התמונה ומכיל אותם יחד. בלי ביקורת, בלי אשמה, בלי גינוי. כי למי אין חלום בימינו, ומי לא רוצה להגשים את החלום שלו ככה?
יש בזה יופי ויש בזה ענווה ויש בזה כוח. אבל מעל לכול, יש בזה חמלה. וזה מאוד מיוחד, שסופר מגלה חמלה כזו כלפי הדמויות שלו. לא מזמן צפיתי בחיבוקים שבורים של אלמודובר ומישהו (להלן – מבקר קולנוע) אמר שאלמודובר מפגין הרבה חמלה כלפי הדמויות שלו, גם כשהן סוטות מדרך הישר (בלשון המעטה). מודה שלא מצאתי ב"חיבוקים שבורים" חמלה (מודה גם שאני בדעת מיעוט). אבל אצל אלי עמיר מצאתי. והרבה.
תראי כמה דברים הוא עשה בספר הזה: סיפר על החיים בעיראק, על היסטוריית המאבקים והמלחמות, על הקומוניזם, על התרבות הערבית העשירה, על החיים המכובדים של האנשים, שהתהלכו כמו נסיכים אירופאים, על המשפחתיות, על רוחב הלב, על המעבר ועל הקושי.
מי שנולד כאן לא יכול להבין, אבל אלי עמיר עושה עבודה נהדרת בלגשר על הפער הזה, של אי ההבנה. הוא יוצר ישראלי חדש בעצם הכתיבה שלו.
ואם זה לא היה כל כך יפה, זה היה מרגש (לא שזה לא יכול להיות יפה ומרגש בעת ובעונה אחת, אבל היפה פשוט משתלט כאן על כל התמונה).
עכשיו התחלתי עם תמונות חתונה שהמלצת לי. אני ממש מקווה להיסחפות מוחלטת – כל כך מתחשק לי ספרים סוחפים, לסיים בכיף את כל הספרים שהשאלתי, להחזיר לספרנית ולהירגע מהמתח (גם עם מפריח היונים אני באיחור לספריה, עוד יותר מהקשר הפרנסציקני. מפחיד אותי רק לחשוב על זה).
וכן, צופית, אני אשמח מאוד לשמוע ממך, למרות שאין בי ולו שמץ קל של אמונה או תקווה שתגיבי.
(החלטתי סופית שאם לא תאזרי אומץ לקושש כמה אותיות על המקלדת, אני פשוט ארים את הטלפון ואחייג את המספר שלך בחיוג ישיר. יש מצב שזה יקרה מאוד בקרוב).
גתית
