היי
מה שלומך?
מה שלום אחותך?
וכולכם?
אני יודעת שאת עסוקה – לכן לא אגזול הרבה מזמנך. לא הייתי כותבת בכלל, אלמלא היית אומרת לי שזה בסדר. אבל אני מודה שאני שמחה שזה מתאפשר. בכל המובנים.
קראתי את גנבת הדבש של אליזבת גרייבר והדבר הראשון שאני רוצה לומר לך עליו שהמתרגמת – בת שבע מנס עשתה כאן עבודה מדהימה. ממש. העברית כל כך משובחת, עשירה, מוקפדת, זורמת – תענוג. לא רק בגלל שהתחלתי לשים לב יותר לעבודתם של המתרגמים ולעבודתן של המתרגמות – טוב, אולי זה כן – אבל בכל אופן, כאן זה היה מורגש כבר ממש מההתחלה. באמת, כל הכבוד. ממש נהניתי ממנה. וגם מאליזבת גרייבר, למרות שמי שקרא את גנבת הדבש לפני העלה בי חששות. לא שהביקורת הייתה קטלנית – קוטלת, אבל הפשרנות הסתמית שאפיינה אותה כמעט הניעה אותי מלקרוא.
מזל שרק כמעט.
חשבתי, בהסתמך על הביקורת ההיא, שזה יהיה סתם עוד סיפור: שגרתי, סתמי, מצוי ולא מעניין. כזה שאפשר למצוא אצל כל אחד, מבלי שום ייחוד.
להגנתו של הספר טענתי אז, עוד לפני שקראתי, שכל אדם הוא סיפור כי כל אחד הוא עולם ומלואו והאופן שבו מספרים אותו ועליו הוא שעושה את כל ההבדל.
עכשיו, אחרי שקראתי, אני יכולה לומר שזה נכון: הסיפור של אווה, מרים, פרנסיס וברל יכול להיות סיפור של הרבה אנשים, אבל זה לא מבטל את העובדה שזה סיפור בפני עצמו וככזה, יש בו, בניגון העצוב שבו, בהשתקפות ובהדהוד ובמחשבה, ייחודיות מיוחדת. וכן, הוא מעניין.
אולי מעניין זו לא המילה המתאימה.
נוגה.
נוגה ועגמומי ולא נפתר ולא משתפר ועדיין מושך את העין לקרוא הלאה.
הכריכה האחורית, שאני תמיד קוראת אחר כך, מנסה להשוות לסיפור מימד של תקווה ונימת סיום מפויסת, שמהדקת את כל הקצוות בטון חיובי ומעודד. לא מצאתי את זה בספר, אני חייבת להודות. מן הסתם, זה לא משהו שמצהירים עליו מלכתחילה – די ברור למה: "לפניך יצירה נוגה ועגמומית. מומלץ!"
אבל אין מה לכעוס על הטעייה. פרסום, את יודעת. הכול ריטושים.
אז למה כן?
אולי בגלל מרים. מישהי אפורה אבל לא אפרורית, שמנסה לעשת משהו במעט שהתאפשר לה. מישהי שאין לה חלומות מתוך עצמה, אלא ניזונה מתוך החיים המנתבים אותה, הלאה וקדימה, לטוב ולרע.
היא למדה משפטים כדי להביא גאווה לאימא והפסיקה משום שאימה נפטרה והטעם ללימודים אבד.
היא כעסה על אביה שעזב אותה בגין איזו גחמה טיפשית ושימרה את הכעס כתחליף לרגש אבהי, עד שפגשה את פרנסיס.
היא יזמה, בהיסוס נעדר נחישות, את המשך יחסיה עם הנסיך המסתורי האיטלקי – אמריקאי, אך מעולם לא חשה בטוחה לגמרי במציאות האהבה שעטפה אותה; לא שאלה הרבה, לא הציקה – מקפידה לא להרוס, לא להחריב, לא לשנות.
היא נכנסה להיריון וילדה בת וכמו בכל ההתחלות הקשות, התאהבה בה אחר כך, כשההתחלה הקשה הסתיימה.
מתוך הבת הזו התעצם בה החוזק והצורך לחיות, לעשות, לשמור ולהגן עליה ועל עצמה.
מתוך הבת התחזק עוד יותר החיבור החזק אל אימה שלה.
למרים אין מניע מעשי או השראה או חלום ילדות – כל הדברים האלה שהעולם המודרני מרבה לטפח. זה פשוט היה כורח הנסיבות. דבר המוביל לדבר. התבגרות מתוך התגברות: מאופקת, מהורהרת, מפוחדת, נחושה.
את יודעת, כשאני חושבת על זה עכשיו, זה נראה לי יותר כמו שאלה של אופנה. כמו המטבחים האלה, החדישים – שחורים ומבריקים, פינות חדות, מתכתיים להחריד. כך אנחנו מצפים שהמציאות שלנו תיראה: חדה, ברורה, חותכת. הכול צריך להיות ענייני, כמו בעבודה. אבל זה לא ככה.
נכון, הצבעים התחדדו. נכון, המיקוד מתמקד. אבל בחיים שמחוץ למשרד ולמחשב, הכול עדיין זורם בקצב קצת אחר, קצת פחות מלוטש וברור.
ראיתי אתמול, במקרה, סרט מקסים. ממני באהבה עם סופי מרסו:
הסרט בצרפתית ולכן אסביר שזה סרט על אשת עסקים מצליחה מאוד ומומלחת מאוד בת ארבעים שמתחילה לקבל סדרת מכתבים מעצמה בגיל שבע. למקרה שזה יצא מעט מסורבל, אבהיר, שכשהילדה מרגריט הייתה בת שבע, היא כתבה סדרת מכתבים ל"אני" המבוגרת שלה והפקידה אותם בידי נוטריון, אשר ישמור עליהם עד שמרגריט תגיע לגיל המתאים (להלן ארבעים) ואז יישלח לה עצמה את אותם המכתבים חזרה.
למה את שואלת?
התשובה גלומה בהמשך, בעובדה שמרגריט הפכה למרגרט, מישהי שהתאמצה מאוד לשכוח את הילדה שהיא הייתה בגיל 7.
למה?
כי אביה של מרגריט עזב, ואימה נשארה בחוסר כל ולבד. והתנאים העצובים והקשיים היו עצובים וקשים מדי מכדי להיזכר בהם. ההתבגרות – שהייתה גם מלאת קסם ודמיון – הייתה הדרך לברוח משם, להיות מישהי חזקה, מרשימה, בלתי מנוצחת. כזו שכולם מפחדים ממנה. מישהי שאי אפשר אף פעם להרוס.
מרגריט התחילה את התהליך הזה כתגובת נגד לכל מה שהיא לא רצתה להיות, אבל בו בזמן ניסתה להגן על עצמה מלהפוך למישהי שלא תזכור אותה בכלל.
זה עובד, בדרכו הקסומה של הסרט ובדרכה מלאת הקסם של סופי.
זה הופך את ההיסטוריה הכואבת למשהו שאפשר וצריך לחיות איתו בשלום.
וזה מאוד דומה למה שמרים מנסה לעשות, הדבר היחיד שהיא באמת מנסה לעשות – מיוזמתה – בחייה ובחיי בתה.
למרות שזה לא תמיד הולך.
הבת של מרים, אווה, היא טיפוס… הייתי רוצה לחשוב שהיא מרדנית, אבל אני חוששת שאני לא בטוחה. אולי יש בה יותר מדי מאבא שלה ומהפגיעות הנפשית שהייתה בו באופן שמטריד את הדעת, משום היותו בלתי מזוהה ובלתי נשלט (אני לא פסיכולוגית ולא פסיכיאטרית, כך שאני מרשה לעצמי לא להיות בטוחה בנקודה הזו ולהישען על דברי החבר המבוגר היחיד של אווה, ברל, שאולי כן יודע על מה הוא מדבר).
אווה כועסת על אימא שלה אבל חשה כמי שמחזיקה את גורלה בידיה. כאילו מעשיה שלה יקבעו אם מרים תחיה – או תמות. לכן היא גונבת. זו דרכה להציל את אמה. או למנוע ממנה להיפגע (שוב – הגיוני זה לא, אבל עד כמה זה מעיד על מחלת נפש – תשאלי את מי שיודע).
אווה היא כמו מרגריט – יש לה עולם משלה, והוא מלא בקסם ועצב, חוסר אונים וחוויות מיוחדות. לפעמים היא שונאת אותו, לפעמים היא כמהה אליו. אני חושבת שבעיקר היא רוצה את מה שאי אפשר – את האבא ואת המשפחה ואת כל הדברים שהיו צריכים להיות לה, אבל הם לא.
אולי כל מה שהיא צריכה לעשות זה לחכות ולהתבגר, להניח לחיים להגדיר את עצמם עבורה.
כמו אימא שלה.
כמו ברל, שלא היה מרוצה בדרך שהתווה לו אביו ומצא את עצמו מרוצה מאוד בחייו כדבוראי מומחה. לא שהמציאות הזו חפה מכּשלים ובעיות, אבל שם יש לו שקט, לפחות מרבית מהזמן, ושליטה על מה שקורה לו, לפחות חלק מהזמן.
כל זה מתרחש על רקע עולמן של הדבורים: יקום מסודר מאוד, מתוכנן, יעיל – בדיוק כמו שאנו מצפים ודורשים מעצמנו ומעולמנו המתקדם להיות.
מעניין שדווקא עולם הטבע יכול להיות מאורגן ומוקפד כל כך. או שאולי זה דווקא לא כל כך מעניין. אחרי הכול, אף אחד לא עצר לשאול את הדבורים איך בדיוק הן מרגישות ביחס לכל הסדר הזה.
אווה אוהבת את העולם הזה. היא נמשכת אליו משום שהוא כל כך חסר בחייה.
ברל אוהב את העולם הזה. הוא נמשך אליו בגלל כל מה שהוא מאפשר עבורו – קסם יצירת הדבש, החיבור אל סבתא שלו, מיקומו כחלק משושלת עתיקה של דבוראים מימים עברו וממקומות רחוקים.
היחידה שלא אוהבת אותו היא מרים. טוב, אף אחד לא שיתף אותה. בעצם, היא די נעלמת מהסיפור מרגע שהיא ואווה מגיעות לאזור הכפר. הסיפור שלה מתרחש במנהטן. הסיפור של הבת שלה מתרחש כאן.
זוכרת את עגבניות ירוקות מטוגנות? את אידג'י ת'רדגוד מכשפת הדבורים?
אולי גם אליזבת גרייבר זוכרת אותה.
אני לא חושבת שהיא זוכרת את פו הדוב. זה לא באמת ספר על אכילת דבש כמו על רדיית דבש וכל התהליכים שמסביב. נכון שפו באמת התקשה להשיג את הדבש, אבל הוא התאמץ כל כך רק כדי לאכול אותו, בעוד שאת אווה החלק הזה לא כל כך מעניין.
הדבורים, עם הארגון המופתי שלהן, עם המלכה המפקדת והנתינות הסרות לפיקודה, הן הגורם היציב היחיד בסיפור. אבל מצד שני אליזבת גרייבר מסבירה שגורם העניין שלה היה הזיכרון – הזיכרון המדהים של הדבורים (שתמיד יחזרו למקומה הקודם של הכוורת שלהן, אם לא ירחיקו את הכוורת החדשה למרחק משמעותי).
הזיכרון המטריד של אווה ומרים, שהן מבקשות להשאיר מאחור כדי להתקדם הלאה אך לא מסוגלות, כי אין הווה בלי עבר (את יכולה גם לקרוא את זה, אם את רוצה. בשביל מה יש לאנשים אתר במינו אם לא בשביל צופית?).
אולי גנבת הדבש היא הסיפור של אווה שמקרינה ומאפשרת את כל הסיפורים מסביב.
אולי.
מה שבטוח שהסיפור הזה, שלא פותר שום דבר בצורה יפה ומתואמת וגם לא מלמד אותנו על חמלה, אהבה וסליחה, הוא סיפור על מציאות ששוזרת בתוכה בדידות של שלושה אנשים שמנסים להתקרב אחד אל שני, בדרך זו או אחרת, מצליחים – לא מצליחים. שלושה אנשים שמנסים להבין את עצמם דרך האנשים שהקיפו אותם ועיצבו את עברם ואת ההיסטוריה הנפשית שלהם. דרך אהבות לא ממומשות שנגדעו באיבן – אהבה בין אישה לגבר, בין בת לאב, בין דבוראי לרופאה.
טוב, וזה גם עושה קצת חשק לדבש.
יצא לי פעם לאכול דבש כוורות אמיתי.
זה היה הדבש הכי טעים שאכלתי בחיים.
גנבת הדבש הוא ספר שכתוב טוב והכתיבה הזו נוסכת הרגשה טובה שמאפשרת להתמודד עם כל הנושאים המורכבים שמסביב.
גם את חושבת על הדמיון בכותרת לגנבת הספרים? (גנבת הדבש יצא בשנת 2000. גנבת הספרים יצא בשנת 2005. מעניין…)
מקווה לשמוע ממך בשורות טובות בקרוב.
ד"ש וכל טוב,
גתית
