בעידן של תקינות פוליטית ובאתר כמו שלי, שחורט על דגלו את הרצון להימנע מביקורת נוקבת בכל הזדמנות, האמירה הבאה עשויה להתפרש כחתרנית וסותרת, אבל אומר אותה בכל מקרה: תקווה (טרגדיה) של שלום אוסלנדר היה ספר בלתי נסבל בעיני.
קריאת המחאה והגינוי החריפה והנחרצת הזו מגיעה לאחר שנכחתי בהרצאה על אודות הספר ונוכחותי ברבדים המרובים ובשיח החשוב שהוא מעורר, באופן שסופר (וספר) יכול רק לקוות אליו.
ועדיין.
מבין כל הדברים (והיו רבים) שהדירו אותי מלכתוב עליו אפילו בעילום שם, כפי שאני נוהגת לעשות מדי פעם, העובדה המטרידה, המכעיסה והמעיקה ביותר הייתה התלישות האופיינית והמאפיינת של גיבור הסיפור. מישהו שלא באמת מצליח למצוא לעצמו מקום בתוך העור של עצמו, בתוך הזהות הבלתי מגובשת של אופיו, בתוך אישיות נוזלית ובלתי מתייצבת מתוך סוג של בחירה. זה אולי נחשב משעשע או מבדר, כפי ששמעתי במו אוזניי (אחרת לא הייתי מאמינה) אך בעיני זה היה כאמור מטריד, מכעיס ומעיק עד בלי די.
מתוך חוסר ההתייצבות התקשיתי לשים את האצבע בדיוק על מה שהפריע לי, ובעיקר ניסיתי להדחיק את הקריאה לכדי רמת שכחה מוחלטת, עד שקראתי את תשעה קיפולים יוצרים ברבור נייר של רות גיליגן.
כשניסיתי להבין מה מטריד אותי בספר הזה נזכרתי בתקווה (טרגדיה) ומשהו בי נרגע.
לא דבר טוב אמנם, אבל במובן הזה גם לא שלילי במוצהר.
תשעה קיפולים יוצרים ברבור נייר אמור להיות ספר מופת.
העטיפה מכריזה על כך; כתרי הצלחותיה של הכותבת אמורים להעיד על כך; ההקפדה המאוד מוקפדת מצד המתרגמת, העורכת ועורכת התרגום אמורה להעיד על כך.
עוד בטרם הקריאה הרגשתי שמחובתי לשלוף עט ולהתחיל לערוך סיכומים.
זה לא היה מקרה של "כגודל הציפייה כך גודל האכזבה" אלא יותר אירוע ברוח בגדי המלך החדשים.
שלושה סיפורים על שלוש דמויות הנשזרים זה בזה בדרך שמחמיצה את הלב וכמו אמורה לפתוח קיפולים של שנים, תרבויות וגיאוגרפיה כדי להוכיח חיבור בין גיבורים שאחרת לא היה מקושרים ביניהם בשום צורה ואופן.
זה אמור להיות מבריק או מתוחכם או לפחות ממש מעניין, אבל בשורה התחתונה – זה פשוט עצוב.
יש הנחת יסוד בלתי כתובה אך כמו מוסכמת על כל, שעצבות ונוגות פירושן כובד ראש וערך, כאילו הדיכאון מקפל בתוכו את משמעות החיים ומרירות דאבון הלב היא חותמת גומי לאיכות.
לא ברור מדוע, למען האמת; אולי משום שצחוק יכול להיחשב כדבר קל דעת, פזיז ואוורירי בעוד שקדרות תמיד מצטיירת כמיושבת יותר, נובעת מתוך מחשבה והרהור מעמיק ושקול.
רות גיליגן עושה כל מאמץ להטביע את שלוש הדמויות שלה בתוך ביצה טובענית של יגון. היא לא מתעללת בהן במזיד ואין לה כוונה לייסר אותן רק לשם הסבל כשלעצמו, אבל הבחירה המאוד מודעת שלה למנוע מהן כל אפשרות לנוחם, יופי או רגע אחד של נחת מורגשת ומכוונת לשם "המשמעות" בלבד.
הגיבור השני שלה, שֵׁם, הוא ילד שמחליט לשתוק, מעביר חיים שלמים כאילם משום שנחשף למה שהוא מפרש בטעות כמשהו שאסור לו להגיד ומשום שלדעתו אסור לו לדבר הוא בוחר שלא לדבר יותר לעולם.
סודות יוצרים שתיקות; שתיקות יוצרות שקרים; שקרים הורסים עולמות.
שיקול הדעת של שֵׁם – מבחינת שיפוטית לחלוטין – מקומם ברמות קשות לעיכול.
בלתי נסבל לקרוא על בחירתו המופרכת של ילד לסכור את פיו. לא שלא ניתן להבין אותו אבל כל נים ונים בגוף זועק כנגד העוולה השגויה והמטופשת, שמחריבה את חייו מתוך שגיאה אומללה ומרה שבגינה הוא מגיע למוסד לחולי נפש.
ואז, ברגע אחד, מתחוורת ההבנה שהילד הזה אכן נמצא במקום שבו צריך להיות. החשיבה הזו, שהוא מאמץ לו, התפיסה התלושה והמטורפת במובהק, היא הסיבה שבגינה הוא הגיע להיכן שהגיע.
משהו בו אכן לקוי; ההתנהגות שלו היא־היא הסממן לכך (המתבטאת גם בתסביך אדיפוס ממנו הוא סובל).
ברגע שמבינים את זה, כל התקוממות כנגד הטירוף פשוט שוככת.
הכרסום הפנימי נרגע.
ההבנה הזו מקרינה גם על הדמות שמקדימה אותו (רות) ועל הדמות שמגיעה לאחריו (אשלינג) ואז נקודת ההסתכלות מתרחבת והמחשבה כאילו אירע לכל שלוש הדמויות האלה מקרה מצער של טעות גורל מתבטלת, מתמסמסת, נעלמת.
על אף שכך זה נקרא, דברים איומים לא באמת קורים להם: זה הם שקורים לעצמם.
הגיבורה הראשונה, רות, היא אולי החריגה בנוף הקביעה הזו: מישהי שמתאמצת כל הזמן לעשות טוב לזולת, לאחרים, לכל מי שסביבה. אין בה משהו מיוחד, זהותה נדחקת לקרן זוית בגין זוהרה של אחותה, שאיפותיו העצומות של אביה וחלומותיה הנחושים של אמה ובכל זאת – היא שורדת. אחרי הכול, היא חיה כדי להיטיב. כשהיא מבינה שאולי אפשר אחרת, שאולי גם לה יכול להיות טוב, לא על חשבון או במקום אלא במקביל, זה כבר מאוחר מדי.
הגיבורה השלישית, אשלינג, צועדת לעבר הבטחה של חיים, כשהיא מקבלת על עצמה החלטה משנת גורל. אך האם ההחלטה הזו דומה או שונה מהחלטתו של שם, שדבק עד סוף ימיו ממש בהחלטתו המעוותת? האם ייתכנו סופים שמחים, לפחות במציאות שמחוץ לספר?
לכל שם יש משמעות, משקל של פרשנות:
האם רות היא בת דמותה של רות המואביה, זו שעזבה את ארצה והגיעה לארץ אחרת, דבקה בחמותה במסירות אין קץ? מרות המואביה יצאה שושלת דוד; מרות של תשעה קיפולים לא יוצא דבר.
האם שֵׁם הוא בן דמותו של בכור נוח, זה שממנו יצא עם ישראל שהוא עיקר עניינו של תשעה קיפולים או שמא הבחירה בשם מתכתבת דווקא עם המשמעות המילולית של המילה – שם כביטוי לזהות, להגדרה, אולי אפילו לגורל?
פירוש השם האירי אשלינג הוא חיזיון. אשלינג עוזבת את ביתה באירלנד כדי למצוא את עצמה בלונדון. זה לא כל־כך הולך, עד שהאהבה מוצאת אותה ומאלצת אותה לבחון את עצמה לאור דרישותיה החדשות, כאלה שתובעות ממנה לשנות בעצמה משהו, שקודם לא העניקה לו כל מימד של משמעות.
אירלנד היא דווקא המקום שבו רות מוצאת לה בית ובו הדמיון שלה מצליח להגביה עוף ולנסוק לשחקים.
אירלנד היא גם המקום שכולא את שם בין כותלי המוסד שמרחיק אותו מאמו לנצח (שגם היא, כמו אמה של רות, עלתה לישראל).
אין לערער אחר המטען התרבותי העשיר שיצקה רות גיליגן לתוך הסיפור, לתוך הדמויות, לתוך העלילה ובכל זאת היא מעצבת את כולן באותו האופן, כמו שעשה שלום אוסלנדר בתקווה (טרגדיה): מעניקה להן תחושה ניצחת של תלישות קיומית מעורערת.
ככל שהם מנסים יותר להתחבר, להתקשר, למצוא נקודת אחיזה – כך הם מחליקים שוב ושוב חזרה מטה, רות ושם ואשלינג. משהו פנימי בתוך־תוכם פשוט אינו מסוגל, משום שהוא אינו בנוי, להיאחזות שכזו.
התפיסה העצמית שלהם חצויה, רעועה, משובשת.
התלישות שפירושה חוסר יכולת לעגון בעולם חוצה מגזרים, מגדרים וגבולות של זמן. היא מאפיינת אנשים שאינם יודעים מי הם באמת או לשם מה הם נמצאים כאן, מה הם רוצים מחייהם או מה הם רוצים להיות.
כוכב הצפון שאמור להאיר להם את הדרך, כמעין נווטן פנימי, לא אבד להם – למרות שרות נאחזת בו כמצפון (לא) מטפורי; הוא פשוט לא קיים.
זו לא תחושה של העדר זהות או אישיות לא מוגדרת. להיפך: נדמה שרות, שם ואשלינג מודעים מאוד לעצמם, למכלול החוזקות והחולשות, למה שהופך אותם למה שהם, למה שלעולם לא יוכלו להיות.
התלישות שלהם היא סוג של בדידות שלא ניתן באמת לחלוק עם אף אחד כי בכל פעם שהם מנסים להתקרב אל מישהו, להיחשף ולהיות הם, משהו קורה; סיפור האהבה שלהם נשבר בדרך זו או אחרת והם מוצאים את עצמם (שוב) בחברת עצמם, בשתיקת עצמם, לבד.
ובתוך השקט הזה והלבד הזה, במקום שבו יש מקום ומרחב לכל המחשבות והרגשות, מתגלה אמת מטרידה ומערערת על אודות עצמם – חוסר השייכות, חוסר היכולת למצוא את עצמם.
הם לא שייכים באמת למקום מסוים גיאוגרפית, לזהות מסוימת שאם לא היא – לא יהיה "הם".
הם כמו אי בודד שנסחף על פני גלי המציאות, גלי הים שבאים וחוזרים במסלולים קבועים שאינם מכילים דבר מלבד התנועתיות שמניעה אותם.
תשעה קיפולים יוצרים ברבור נייר הוא סיפור של סיפורים: סיפורים קטנים, סיפורים שנקטעים, סיפורים מקוטעים. יש בו הרבה מספרים שממשיכים זה את זה, כאילו היה הסיפור לפיד בוער בדרכו להקיף את העולם. ההתנהלות, במובן מסוים, חשובה יותר מהפרט שנושא את האבוקה. אולי רות ושם ואשלינג הן התגלמויות של אותה הדמות, אותו אב־טיפוס, בצורה שמצטיירת לרות גיליגן כמעניינת יותר. לאמיתו של דבר, רות ושם ואשלינג הם רק מצע לסיפורים: הם משרתים את הסיפורים – לא הסיפורים אותם. לכן הם ממשיכים האחד את השני, נשזרים זה בזה, מתחברים למען הסיפור, בשם הסיפור, בעבור המכלול הספרותי.
כל רובד שקיים, כל מימד נוסף של משמעות נעצר בנקודה הזו, ברעיונות על אודות שילובים מופרכים, צירופים בלתי הגיוניים, מציאויות בלתי אפשריות שמתקיימות רק בסיפורים.
לכן עולם החלומות הנשגב של רות הוא המימד האגדי של אירלנד, ארץ הדמיון שבה שוכנים כל הרעיונות שטרם נולדו;
לכן שם מעתיק את סיפורו של חברו אלף – האות הראשונה באל"ף־בי"ת העברי, זו שממנה מתחילות כל המילים, מילים שרוקמות עלילות ודמויות וגיבורים;
לכן אשלינג מוצאת את התשובה לשאלה על אודות עצמה בספר שהיה שייך בעבר לאמו של שם, שמשמר את סיפוריו של אלף על אודות אהבתו האגדית לרות, שמוצאת את עצמה אובדת בתהום השגרה והשיממון של הלבד, עם מציאות מוחמצת לצד אין־ספור סיפורים אבודים.
האם קיפול ועוד קיפול – להלן מימד ועוד מימד – נועד ליצור יצור יפיפה ואציל דוגמת ברבור?
לא לחינם הברבור הזה עשוי מנייר, עליו מודפסים סיפורים.
אלא שדווקא הברבור הזה, אצילי וגא, מעלה אזכור לסיפור אחר, עוד סיפור, על חיל הבדיל ואהבתו הרקדנית – יפה ומרשימה וזקופה על רגל אחת אבל עשויה מנייר, ועל כן היא מתמסמסת ונהרסת ונעלמת, עם אותה תחושה מרירה־חמצמצה, קצת כמו סיפוריה של רות גיליגן.
סיפורים פירושם יופי אבל הם משרתים אותנו – לא אנחנו אותם.
כשהאיזון מתהפך, הוא גורר אחריו היפוכים נוספים והסיפור האמיתי (והיפה) מאבד הרבה מהקסם שטמון בו.
תשעה קיפולים יוצרים ברבור נייר רצה מאוד להיות סיפור מופת.
כמו תקווה (טרגדיה) של שלום אוסלנדר, שעשה הרבה מאוד מאמצים כדי להיות כזה בעצמו, זה לא כל־כך הלך לו.
אפשר להעריך את המאמץ אבל ההערכה הזו לא חזקה מספיק כדי למלא את הריק הרגשי בין מרווחי הרעיונות והעלילות, החלל הזה, שהוא הסיבה האמיתית שבשמה ובשבילה קיימים סיפורים.
כל טוב,
גתית
