תעלומת אַנרי פּיק מאת דויד פואנקינוס הינו, לכאורה, ספר על ספרים, על סופרים ועל החיים. לאמיתו של דבר, רק החלק האחרון במשפט הזה נכון: תעלומת אנרי פיק הוא ספר על החיים, כפי שהם מתבטאים כשיש להם אפיק ספרותי להתבטא דרכו. באותה המידה דויד פואנקינוס יכול היה לבחור בדימוי אחר, אולם הוא בחר (ככל הנראה) בייצוג הקרוב אליו ואל רוח הדברים שהיה ברצונו לתאר, (אולי) מתוך עצמו: עולמו של כותב שכתב היד הראשון שלו נקטף בהתלהבות על ידי עורכת ספרותית אך עם הרבה פחות התלהבות מצד הקוראים והקוראות; כותבים שספריהם אינם מתקבלים כלל; סופרים שכותבים באצטלה של מישהו אחר משום שמה שיש להם להציע (הסיפור כשלעצמו) פשוט לא מספיק בעולם שמחפש ריגושים מסיפורים שמסביב לספרים ולפעמים אפילו מעדיף אותם על פני הספרים עצמם.
במובן מסוים, זה כל העניין של תעלומת אנרי פיק בעצם: אין בו סיפור אמיתי או דיון ממשי על ספרים בכלל אלא על העולם שבו מתקיימים הסיפורים והספרים, על מה שקורה לאנשים ולנשים כתוצאה או במקביל לקריאה, על מה שהספר או הסיפור עושה להם ולהן, משנה בהם ובהן. הספר הוא רק האבן שנזרקת אל תוך אגם; האדוות שהיא יוצרת הן־הן הדבר האמיתי.
ז'אן־פייר גוּרוֶק מייסד ספרייה לספרים דחויים. את הסיפור הפרטי שלו, שגם הוא סיפור של דחייה, או ליתר דיוק – החמצה מפוספסת, הוא אינו מספר לאיש, אפילו לא לאשה שיצרה את הסיפור הזה בעבורו (וקצת בעבורה). כשאותה אשה, מרינה, שומעת על הספר, כבר מאוחר מכדי לעשות משהו בנדון, ואולי בעצם לא היה צריך לעשות דבר או שאולי לא היה דבר שאפשר היה לעשות, מלבד להציע את הנחמה הקטנה הזו, לקראת הסוף, נחמה שצובעת חיים שלמים בגוון אחר ברגע אחד מבלי לשנות אותם לאחור או לדמיין מה היה קורה אילו או אחרת.
"כשנשארה לבדה שפכה כמה דמעות. זה היה עוד גשר בחייה. האופן הזה שבו צף העבר ועלה, אחרי עשורים של דממה. כל חייה הייתה משוכנעת שז'אן־פייר לא אהב אותה; הוא היה נדיב, מקסים, רך, אבל מעולם לא הראה כל סימן לרגשותיו. הרומן שלו חשף את רגשותיו, ומתברר שהם היו חזקים, חזקים עד כדי כך שלא אהב עוד אישה אחריה. כעת הודתה בינה לבינה שהיא הרגישה אותו הדבר. אם כן, הדבר התקיים, ואולי זהו העיקר. כן, הדבר התקיים. כמו הסיפורים מלאי האור שטוותה לעצמה בתוך החשכה. יש לחיים ממד פנימי, ובו סיפורים שאינם מתגלמים במציאות ובכל זאת הם מתקיימים." (דויד פואנקינוס, תעלומת אַנרי פּיק, לי עברון, כתר, מושב בן שמן, 2019, עמ' 249.)
גם הסרט המילים מציג אפשרות קיצונית ומטלטלת כזו, של שינוי מהפכני של חיים, של שאלה התלויה על אילו, אבל בסופו של דבר, החיים האמיתיים הם שרשרת ארוכה של אירועים מרובים, לא רק דבר אחד שמוביל למשנהו, סיפור אחד שיכול להטות את הכול לכיוון כזה או אחר.
דֶלפין דֶספֶּרוֹ היא עורכת ספרותית מוכשרת שנולדה לעולמן של המילים. ההוויה הספרותית היא הקיום היחיד שהיא מכירה ורוצה בו, ועל כן אין זה מפתיע שהיא גם קושרת את חייה בחייו של סופר צעיר, פרדריך. על אף שדלפין ופדריך שולטים בספרות ביד רמה (הוא ככותב והיא כעורכת וכמוציאה לאור) ונראה כפועלים החזקים והבלתי מעורערים של עולמם, אלה שמושכים לא רק בחוטי חייהם אלא גם בחוטי חייהם של אחרות ואחרים, נדמה שהספרות היא זו ששולטת בהם, מכוונת אותם לפעול על פי התכתיבים שהיא עצמה יוצרת, בנתיבים שהיא סוללת עבורם – באופן שלעולם לא היו יכולים באמת להבין או לצפות אלא עד שהמציאות מתממשת עבורם, כפי שתמיד הייתה אמורה להיות.
"פרדריך פסע בין המדפים וחשב על הצעתה. כשהתקבל כתב היד הראשון שלו לפרסום דמיין את עצמו מוקף מעריצות, מקבל פרסים ספרותיים, אולי אפילו את פרס גוֹנקוּר או את פרס רֶנוֹדוֹ. הוא חשב גם שיתרגמו אותו לכל השפות והוא יטייל באסיה או באמריקה. אבל הוא לא תיאר לעצמו שיעזור לקשישים לכתוב את זיכרונותיהם בעיר קטנה בקצה ברטאן. למרבה ההפתעה, הרעיון העלה חיוך על פניו. הוא היה להוט לספר על כך לדלפין; הוא כל כך אוהב להיות בקרבתה. והוא עומד להיות לאב. כעת תפס, ביתר שאת, שהדבר מסב לו שמחה עצומה." (שם, עמ' 263)
פרדריך חולם על עולם ספרותי שונה בתכלית מהעולם שבו הוא מוצא את עצמו אך למרבה ההפתעה הוא מגלה כי הוא מאושר בעולם החדש והבלתי קרוי הזה, בכל זאת ואף על פי כן. הספרות יצרה עבורו את האפשרות הנכונה והמתאימה, מבלי שהבין בכלל או יכול היה לצפות מראש את תכנוניה המדויקים.
זהו גם עניינו של העיתונאי ומבקר הספרות ז'אן־מישל רוּש, אשר יוצא לחקור פרשייה ספרותית במטרה להחזיר לעצמו את תהילת העבר שאבדה לו. רוּש "נקרא לדגל" על ידי שכלתנות יבשה לכאורה, תחושת בטן שמשהו לא ראוי מתרחש כאן (בעניין ספרו של אנרי פיק), ומן הראוי לחשוף אותו, לטובת העם והציבור. אלא שלאמיתו דבר תחושת הבטן המניעה אותו היא הרצון שלא להיזרק אל מתחת לגלגלי המכונית הנוסעת ולהפוך להיות "לשעבר" בלתי נחוץ ומיותר. במלחמה על הצורך להישאר בעניינים, אין לרוּש כל יכולת לצפות את התהפוכות הרגשיות שיעבור בדרך וכמובן לא לחזות את האהבה היפה, הפשוטה והכנה שיזכה בה דווקא בעזרתו של הספר, שאת חידת מחברו הוא נחוש לפענח.
"רוש חשב שכבר מזמן לא הייתה לו שנת לילה טובה כל כך; ודאי נבע הדבר משילוב של העייפות שצבר בימים האחרונים ושל השלווה ששררה בבית. הוא הרגיש בתוכו משהו אחר, אבל לא יכול להגדירו. לאמיתו של דבר, הרגיש קל יותר מכפי שהיה אמש, כאילו משקל כלשהו הוסר מעליו. ודאי היה זה משקל הפרידה מבריז'יט. אפשר להביא כל מיני טיעונים רציונליים, אבל הגוף הוא הקובע תמיד מהו פרק הזמן הנדרש להחלמה רגשית. באותו בוקר, כשפקח את עיניו, שוב יכול לנשום. הכאב חלף." (שם, עמ' 228)
פעם אחר פעם מתחוור כי הספר אינו חשוב בזכות מה שיש בו אלא דווקא הודות לרגשות ולתהפוכות שהוא מעורר בכל אלה המתעסקים בו.
כולם מוצאים בספר – או ליתר דיוק, בזכות הספר – את עצמם.
גם ג'וזפין, בתו של אנרי פיק, עוברת טלטלה לאחר הגילוי המפתיע שאביה היה לכאורה סופר ברוך כישרונות במסתרים. הודות לתהפוכה המפתיעה הזו, מצליחה ג'וזפין להימלט מבין חומות הכלא שביניהן צמצמה את עצמה ואת חייה, אסירה מבחירה ומרצון, לאחר שבעלה עזב אותה לטובת אשה אחרת. משהו בהגדרה העצמית שלה מגיע לשיא ואז נשבר כשהיא מבינה שאת הדבר שאחריו ביקשה כל אותו הזמן היא לא באמת צריכה או חייבת להשיג. ג'וזפין מבינה שהשקרים, המפלסים את דרכם ברגל גסה אל עולמה, אילצו אותה לחפש את האמת שהיא הסתירה מעצמה – אשה שמעולם לא אפשרה לעצמה באמת להיות, לא ברור מדוע.
"למרבה ההפתעה, המאורעות האחרונים קירבו [את ג'וזפין ומדלן, אמה] זו לזו. אור הזרקורים התקשורתי הטיל אותן יחד לאותה קלחת; והיו לו, לאור הזרקורים, השלכות פרדוקסליות, משמחות ומאכזבות, משכרות ובלתי נסבלות." (שם, עמ' 231)
אותו הדבר קורה גם למגלי, הספרנית בספרייה העירונית, שספריית הדחויים היא חלק ממנה. מגלי אמנם התקדמה בתפקיד (מספרנית בחצי משרה בספרייה זוטרה לספרנית הרשמית של הספרייה העירונית), אך היא התרגלה (או לא למדה מעולם שלא) להזניח את עצמה, שהרי אף אחד ממלא אינו רואה או מבחין. יש לה שני ילדים ובעל שעובד בחברת רנו ושום הגדרה או מודעות עצמית מעבר לעולם הקטן והמצומצם שבו היא חיה ובתוכו היא מתנהלת. כשהיא מחליטה שבעלה לא באמת מסתכל עליה (משום שלא מפריע לו להמשיך לאהוב אותה על אף שהעלתה במשקל), גם היא מפסיקה להסתכל על עצמה.
ספרו של אנרי פיק משפיע עליה בצורה עקיפה אך מטלטלת, כמו בנזק משני של רעידת אדמה. היא נסחפת במערבולת שהוא מייצר, יחד עם כולם, אך למרבה הפלא מצליחה, דווקא הודות לאותה סופה שסחררה לרגע את חייה, למצוא אחיזה מחודשת בעולמה ומקום חדש ומבוסס משל עצמה.
"מגלי הייתה מוכרחה לשבת. ז'רמי דיבר ברוגע, כאילו הכול פשוט וברור, ואילו היא הרגישה שכל חייה מתהפכים. היא החלה לחשוב: הוא צודק, אני אעזוב הכול, אין מה לחשוב, זה ברור, אני לא יכולה לחיות בלי הגבר הזה, בלי הנשיקות שלו, בלי היופי שלו, אני לא אוכל להמשיך את הקיום שלי כאן ולדעת שהוא רחוק, כן, ז'רמי צודק, אני כבר לא אוהבת את בעלי, בכל מקרה אני כבר לא בוחנת את הרגשות שלי כשאני איתו. זה נתון סופי, עד המוות, ומה שהוא מציע לי הוא לחמוק מעט מהמוות הזה שמצפה לי, הוא מציע לי את החיים, ואני הרי נחנקת, אני כבר לא נושמת בין הספרים, הם חונקים אותי, כל הסיפורים האלה בכל מקום שמפריעים לי לבנות את הסיפור שלי, כל המשפטים האלה, כל המילים האלה במשך שנים, הרומנים מעייפים אותי, הקוראים מתישים אותי, והסופרים הכושלים עוד יותר, אני לא יכולה יותר עם הספרים האלה, אני רוצה כל כך לצאת מכלא המדפים הזה, תירגעי, מגלי, תירגעי, בטח כולם חושבים ככה אחרי זמן־מה, לכולם נמאס מהחיים שלהם, מהמקצוע שלהם, אבל אהבתי ספרים, אהבתי את רוז'ה, ואם אני כנה עם עצמי אני בטח עדיין אוהבת אותו, כי יכאב לי לנטוש אותו ככה, מיותם מאיתנו, אבל כבר אין בינינו כמעט כלום, הוא הפך לנוכחות, נוכחות קבועה כזאת, אטומה ואדישה, למרות שהעבר, הזיכרונות, מחברים בינינו, אולי זה הכי חשוב, הזיכרונות שמוכיחים שהייתה פעם אהבה, והבנים שלנו הם ההוכחה הפיזית לזה, הילדים שלנו שמתרחקים, פעם הייתי הכול בשבילם, ועכשיו כמה שיחות טלפון חפוזות, חיבה טכנית, "שלום" שנשמע כמו "לילה טוב", הם בטח יגיבו לעזיבה שלי, אחר מהם יגיד שאלה החיים שלי, והאחר יגיד שאני מטורפת שעוללתי את זה לאבא, אבל דעתם, בעצם, לא חשובה לי, אני לא שופטת את הבחירות שלהם אז גם לי צריך להניח עכשיו, להניח לי לנסות להיות מאושרת." (שם, עמ' 204 – 205)
תעלומת אנרי פיק הוא תעלומת "הסופר האמיתי", האחראי הנכון לכל אשר מתרחש בחיים של אנשים ונשים. הלכה למעשה, זהותו "האמיתית" לא באמת מעלה או מורידה ברם מה שהיא מייצגת, החיפוש אחר המשמעות שמאחורי הדברים, החיבור לקיום הפרטי וההשראה או ההבנה המתבהרות כיוון שכך – זו התעלומה האמיתית המחפשת ומוצאת את הפתרון האמיתי מכולם.
"וכך נישא שמו של פיק בכל פה וסימל את החלום לזכות יום אחד בהכרה בכישרונך. איך אפשר להאמין לטוענים שהם כותבים רק לעצמם? למילים יש תמיד יעד, הן מקוות תמיד למבט אחר. לכתוב לעצמך זה כמו לארוז מזוודה בלי לנסוע. הרומן של פיק מצא חן בעיני אנשים, אבל עוד יותר מזה נגע לליבם סיפור חייו. הוא נגע בפנטזיה להיות מישהו אחר, גיבור־על שאיש אינו יודע על יכולותיו המיוחדות, אדם חשאי כל כך שסודו הוא שיש לו רגישות ספרותית בלתי נראית. וככל שידעו עליו פחות, התעניינו בו יותר. הביוגרפיה שלו לא חשפה דבר מלבד חיים בנאליים, לינאריים. הדבר חיזק את ההערצה, שלא לומר המיתוס. קוראים רבים יותר ויותר רצו לשחזר את עקבותיו ולהתאסף על קברו. בית הקברות של קרוזון קיבל את מעריציו הנלהבים ביותר." (שם, עמ' 125)
ספרו של אנרי פיק מייצג את הניסיון להוכיח שחיים אפורים ואפרוריים הם לעולם אינם כאלה, לא באמת;
שהחיים של כולם, של כולנו, חשובים;
שאיננו בלתי נראים, בלתי מורגשים, בלתי מובחנים;
שגם אם לא רואים אותנו עכשיו, אנחנו אלה שצריכים לראות את עצמנו ואזי נהפוך קיימים וחיוניים כמו שתמיד קיווינו, כמו שתמיד רצינו להיות.
כל טוב,
גתית
