השבוע הייתה לי תקרית מעניינת: סיפור קצר שערכתי הוגש לאסופת סיפורים מסוימת. עורך האסופה (שאינו עורך במקצועו) הטיל דופי בסגנון ההגשה של כותב הסיפור משום שלטעמו ספרות צריכה להיכתב בשפה "גבוהה", ולא בשפה שבה הובעו הדברים. מסיבה זו הוא הציע תיקונים מתיקונים שונים שנשמעים "גבוהים" ולפיכך "ספרותיים יותר", כדי "להתאים" את הסיפור לרמה הגבוהה הנדרשת, בעיניו.
במישור הרעיוני הצדק עמו: ספרות אכן נדרשת להיכתב בשפה יפה, מסוגננת, גבוהה ואיכותית. כמו בכל אומנות אחרת, גם ספרות צריכה להציג תוצר המתעלה מעל השיח השגור, הפשוט, היום־יומי.
את נחיצותה של ספרות כזו אין צורך להסביר – היא מדברת בעד עצמה: הניחוח שלה, המבע המתעגל שמוביל להתרחבות המחשבה, הלב שנפתח לחוויה של עולם, עם גוונים וטעמים וצלילים שנארגים ליצירה שהיא הרבה מעבר למסירת מידע עלילתי, רעיוני או אפילו ערכי.
ספרות כזו היא לא פחות מהכרח.
ספרות אמיתית יוצרת שירה ממילים ששזורות בתוך פרוזה.
לספרות אמיתית יש נשמה.
הסיפור שערכתי לא היה בעל "ניחוח מכובד" של "עברית גבוהה", אך דווקא החלופות שאותו עורך־על־דעת־עצמו דרש להכליל, כדי "להרים" את המשלב, היו מדרדרות אותו למקום נמוך הרבה יותר.
שפה "גבוהה" אינה בהכרח ספרותית יותר. כשמשתמשים בה רק משום ש"כך צריך לכתוב", כמו במתכון עם מדידות מוחלטות, היא מרגישה מאוסה, מנופחת ויומרנית להחריד.
נזם זהב באף חזיר.
כמעט במקביל (או ליתר דיוק – ממש עם סיום הפרשה) קראתי בעצמי ספר שיכול היה להתאים להפליא לטענותיו של אותו עורך־על־דעת־עצמו. אלמלא הביקורת שלי על הביקורת שלו, הייתי נשמעת בדיוק אותו הדבר.
הספר שקראתי היה כתוב בצורה יעילה ועניינית: הוא הציג את דמויותיו כהלכה, נימק כנדרש את מורכבויותיהן הרגשיות, בנה נכון את השתלשלויות העניינים וסגר את כל הקצוות בצורה מהודקת למדי. באחרית הדבר הודה הכותב לעורכת וציין כי התעלתה על כל השבחים ששמע על אודותיה. אין ספק שהוא צודק: עבודתה הקשה והמאומצת אחראית לכל רשימת ההישגים שזה עתה מניתי. נהיר לכל כי היא זו שהביאה את הספר אל המקום הרם והגבוה ביותר שאליו יכול היה להגיע, בהתחשב באופי הכותב וביכולותיו הספרותיות שכן, מנוסה ומקצועית ככל שתהיה, עורכת אינה קוסמת: היא אינה יכולה לשנות את חומר הגלם עמו היא נדרשת לעבוד ועליה להישאר נאמנה לסגנון הכתיבה, גם אם הוא רחוק ממה שנחשב לסגנון ספרותי איכותי מן המניין (מה שלא ניתן לומר, למשל, על עריכה לשונית – שבה הכללים ברורים וחד־משמעיים. בשונה מהעורכת המוצלחת, נראה שהעורכת הלשונית כלל אינה מכירה את סימני הפיסוק למעט נקודה וגם אז היא לא ממש בטוחה איפה בדיוק צריך להציב אותה).
האם שיקולי ההוצאה צדקו? האם צריך היה לפרסם ספר שמרגיש כמו הגשמת חלום של אדם בעל אמצעים ויכולת, על אף שאין לו כל קשר לתחום הספרות והכתיבה?
ובכלל, מה היה בו שהיה כל־כך גרוע?
האם לא קראתי את הסיפור בנשימה עצורה? – לא, אבל הקריאה קלחה.
האם ייצוג הדמויות היה חסר או לא מובן? – לאו דווקא; הרגשתי שאני מכירה את כולן, מאמינה לכולן ועל אף ההצגה החד־ממדית של אופיין היה רגע שבו משהו בדבריה של אחת מהן גרם לי להרהר מעט יותר לעומק על הדברים שהיה לה לומר.
האם השפה הייתה עלובה, עילגת, בלתי מכבדת או מכובדת? – לא בהכרח. היא אמנם לא הייתה עשירה אך היא בהחלט הייתה מהוגנת ועל אף שמדי השתרבבו אליה ניסוחים מתורגמים בחופשיות מאנגלית (כדי ליצור רושם קליל שלא באמת נוצר) וביטויים "גבוהים", "הנדרשים" להופיע בספר, הם לא הפריעו או צרמו יתר על המידה (אכן; האזכורים הלקוחים מהשירה הישראלית והתנ"ך היו טובים פחות בהשוואה לאחד בספטמבר, אך התייחסות מרובדת שכזו תמיד מתקבלת בברכה).
מה גם שאחרי שסיימתי את הספר הזה התחלתי ספר אחר, באותה הסוגה וכנראה באותו הסגנון, אך לא הצלחתי לצלוח ממנו יותר מכמה עמודים בודדים. הספר השני היה עלבון צורב לכל בר־דעת. אין לי מושג איך בעלי ההוצאה (הלא־מוכרת) וצוות העורכים (האומנם?!) הרשו לעצמם להוציא תחת ידם גיבוב אשפה עלוב ומגוחך שכזה. ליד הדבר הזה, שעל אף שיש לו דפים כרוכים ואותיות מודפסות אסור בתכלית לקרוא לו "ספר", הסיפור הקודם שקראתי נקרא כמו סוגה עלית.
אז אם הכול היה בסדר או לפחות לא ממש גרוע, ואפילו הכריכה הייתה מקורית ומעניינת, מה או היכן בדיוק הבעיה? למה לא לפרסם את הספר בשמו ולאפשר לקוראים וקוראות אחרים ליהנות ממנו, על אף המוגבלות והבעיות שמן הסתם קיימות בכל יצירה?
באפריל 2005 כתב מנחם פרי רשומת זעם על מצבה העגום של הספרות בימינו. זו לא הפעם הראשונה שבה מתנבא או מקונן פרופ' פרי על התהום הספרותית אליה הדרדר עולמנו ודבריו, גם אם יש מקום לערער עליהם, חשובים ומנומקים. בחרתי להביא חמש פסקאות הנוגעות לעניין שלפנינו (ופחות לסגירת החשבונות הפרטית של פרופ' פרי עם כל מה שלא מתיישר כראוי ונחשב בעיניו):
"ה"כאילו ספרות" היא בראש ובראשונה היעדר כמעט מוחלט של ביקורת ספרות אחראית ומפורטת. ביקורת אינה רק רצנזיות המתפרסמות בעיתונות היומית, אבל היום גם הרצנזיות הן "כאילו רצנזיות". הסד של 400 מילה [… סילק] מן הבמה את רוב הכותבים הרציניים. אתרי האינטרנט והמקומונים עוד הגבירו את המהומה. מרבית הכותבים החובבנים, אלמונים מתחלפים, לא יקראו ספר פעמיים (דבר שהוא תנאי לכל כתיבה ממשית), פרטים אינם חשובים בעיניהם, והם לא יספקו שום תובנה מדליקה, לא־צפויה. לעיתים אפילו ייכשלו במסירת התוכן. תמונת הספרות שלהם מעורפלת, טעמם לא מוגדר, אף להם עצמם לא ברור מאין הם באים ולאן הם הולכים. הידע שלהם בהיסטוריה של הספרות העברית מגוחך, הם מכירים רק ספרים מן השנים האחרונות ואפילו לא את ספריו הקודמים של המבוקר. רובם מסתחבקים בתודעתם עם הקוראים הכי פשטניים, שכל חוויה מורכבת מעייפת אותם. "מסעיר"; "מרגש"; "הספר הטוב ביותר שקראתי בשנה האחרונה" – זה מה שמופק ברשימות הללו, ברמה של דו"ח קריאה של תלמיד תיכון.
במדבר הספרותי אין זיכרון תרבותי. הספרות מתחילה כל שנה מחדש. לא רק "המבקרים", אלא גם הסופרים עצמם מכירים פחות ופחות את הספרות העברית שקדמה להם. כל התהליכים בהיסטוריה של הספרות האחראים לכתיבה חדשה, מודעת לעצמה, הולכים ונכחדים. חרדת ההשפעה, המרד נגד דור קודם אגב קריאה מסלפת שלו, ההתחברות עם הדודים הנידחים נגד האבות החזקים – לא מתקיימים עוד. לא פלא שההוויה המניפסטית, המחשבה המזינה על אפשרויותיה של כתיבה אחרת, הפולמוסים הפואטיים, עצם ההתלכדות של חבורות סופרים הנאבקות על פואטיקה חדשה, נעשו דבר נדיר. יתומים ובודדים, בלי יכולת למרוד בכלום, בלי יכולת לחדש מול כלום, צצים סופרים חדשים, דומים לסופרים שכבר צצו ונשכחו.
אל ה"כאילו ביקורת" מתלווה תופעת ה"כאילו עורכים". עורכים שאינם עורכים, אשר טעמם הספרותי אינו מוגדר, שאינם לוחמים על שום כיוון, שמפת הספרות האקראית שלהם מורכבת אד־הוק ממה שמצאו בהוצאה שאליה הוצנחו, בתוספת כמה סופרים שהזדמנו אליה בתקופתם. לכל היותר הם בוחרי ספרים, והתרגומים שהם בוחרים אינם תוצאה של איזו אמירה ספרותית או פרוגרמה תרגומית, של פעולה במסגרת התרבות הספרותית המקומית.
לא כך עבדו עורכים כמו ביאליק, ברנר, או לפעמים שלונסקי. הם לא הסתפקו בעצות כלליות לסופר, בפגישות בבתי קפה, אלא עבדו עמוד־עמוד, פיסקה־פיסקה, השחירו את הדף. ולא מדובר, כמובן, בכפיית איזה אידיאל של מתכונת אחידה על הספרים, אלא בהקשבה לסופר ולטקסט, מתוך מאמץ לזקק מהספר את מיטבו. עבודה של מלטש יהלומים; […] לכל ההוצאות יש היום "עורכים", ובכל זאת רוב הספרים אינם ערוכים. ומן הבטלנות כבר נתפרו בכישרון רב "אידיאולוגיות" ספרותיות מודבקות, שנשמעות יפה בעיתון. תחילה היו הדלות והגמגום "ספרות רזה", ולאחרונה שמענו על יופיו של "הקול השבור, הפגום". אבל על סגנון של קול שבור – כמו של ברנר, כמו של אבות ישורון – צריך לטרוח הרבה, בכישרון עילאי. רחוקה הדרך בין זה לבין עילגות בורה."
הסיפור הקצר שערכתי, זה שנתקל בחומת־חומרת הביקורת של העורך־מטעם־בעצמו המבקש לפרסם סיפורים מתוך תחושה של "אחריות עמוקה" (היומרה במקור), תיאר אירוע קצר בערב אחד שאירע לדמות אחת בלבד. לא היו בו דמויות נוספות וכמעט שלא הייתה לו עלילה, אך הייתה בו חשיפה רגשית גדולה, משמעותית וכואבת, והיו בו כנות ושיתוף שאפשרו כניסה רגעית לעולמו של אדם אחר והצצה אל נבכי נפשו פנימה.
עריכה היא עבודה ארוכה, מייגעת, מעניינת וזהירה מאוד של ליטוש יהלומים: מתוך הקשבה מלאה לסיפור ולמספר ולהם בלבד, מתוך דיוק, אחריות והקפדה גדולה ליצור מארג שלם של רגשות, מחשבות וחוויות, מתוך מאמץ אמיתי לזקק את האמת ולהציב אותה, במלואה, ביפעתה, בדיוקה, על הדף, נרקם סיפור שאינו מחפש להתחפש לספרות אלא יוצר אותה.
הייתי יכולה כמובן "להכריח" את הכותב בעצמי, לאלץ אותו להחליף מילים וסגנון, להתענב ולהתקשט אבל אז הייתי מרחיקה אותו מעצמו ומהשפה שבה הוא חושב, מרגיש, מתבטא.
זו לא דרכה של ספרות.
האמת צריכה למצוא את המילים המבטאות אותה והמוזיקה שהן יוצרות היא כנות שמשתנה מיצירה ליצירה.
אי אפשר לזייף או לכפות כאן כללים ומוסכמות זרות.
צריך להקשיב ולדייק ואז לדייק ולדייק שוב ושוב ושוב ושוב עד שהיהלום מנצנץ כפי שנועד מאז ומעולם לעשות.
הספר אותו קראתי לא היה יהלום מלוטש; הוא לא היה אפילו פחם גולמי. העלילה שלו הגיונית ואפילו המופרכות העלילתית שלו עוגנה במציאות באופן נסבל ובכל זאת, כל צורת הניסוח וההצבה שלו לוקים בחסר. אין חלל המהדהד בין המילים, כזה מעביר את משקל ההבנה מהמספר אלינו, הקוראים. הכול היה פרוש למשעי, יסודי ומפורט, בחינה מפוכחת של מערכות זוגיות ויחסי הורים וילדים ומשבר "האני" במובן המקצועי והאישי והבין־אישי – מתגלגל הלאה, מהר, כדי להתקדם ולהמשיך, לא כדי לשתף, לא כדי לחדש, לא כדי לספר.
כשהכריכה האחורית טוענת כי ההתרחשויות המפתיעות מאלצות את הגיבור לבחון מחדש את חייו היא צודקת ומשקרת בעת ובעונה אחת: בחינה כזו אכן מתרחשת, אלא שהיא נשארת ברמת הנייר. העומק הרגשי שניתן היה לדלות ממנה – בעבודה ספרותית אמיתית, מאומצת, חשובה – הופך כלי שרת בידיה של העלילה. חוץ ממנה שום דבר לא חשוב וגם היא, משום שהיא נשארת תמיד בגובה פני השטח ולא מתרחבת, מתפתחת או מנסה להגיד משהו מעבר לעצמה, לא ממש מעניינת בסופו של דבר.
זו אחת הסיבות מדוע לא פרסמתי את שמו של הספר הזה: שום דבר רע לא יקרה אם לא יקראו אותו, ושום דבר טוב לא יקרה אם כן.
בשורה התחתונה זהו ספר על לא כלום ושום דבר – אפילו רעיון מקורי אין בו (איני יודעת האם כותב מכיר את הספרות העברית שקדמה לו, אני מניחה שכן, אך הדבר אינו מעלה ואינו מוריד מהסיבה שציין פרופ' פרי – הוא אכן דומה ברוחו ובסגנונו, גם אם לא בתוכנו, לספרים אחרים שכבר צצו ונשכחו ושעוד יצוצו ויישכחו במהרה).
בסיכום דבריו טוען פרופ' פרי כי מעשיהן של "כאילו הוצאות" הספרים גובלות ב"פשע תרבותי" בכך שהן מונעות מהקורא בן־זמננו להיחשף אל הספרות העברית הגדולה של המאה העשרים.
אין לי ספק שלספר שקראתי אין דבר וחצי דבר עם ספרות עברית גדולה או דגולה או אפילו ספרות טובה באופן סביר, בדיוק כשם שאין לי ספק שספרות כזו אכן קיימת ועוד תציג את עצמה לראווה כשם שהציגה עצמה עד כה. גם בתקופת תור הזהב של סופרים גדולים ואיכותיים נשמע קולם של סופרים אחרים, קטנים יותר ואיכותיים פחות. זו דרכה של אמנות שהיא גם עיסוק כלכלי וזו דרכו של עולם צרכנים עם צרכים ספרותיים שונים.
הסיפור שערכתי היה ראוי יותר מהסיפור שקראתי והוא אכן מצא לו את הבמה הראויה לו (לא אצל העורך־על־דעת־עצמו למרבה המזל). על הסיפור שקראתי, מאז שקראתי אותו, לא שמעתי דבר.
אכן, יצירות "כאילו ספרותיות" צצות להן מדי פעם בפעם על הדרך, אך ההבדל ביניהן לבין "הדבר האמיתי" ניכר גם ניכר.
כל טוב,
גתית