שלוש מאת דרור משעני נחשב ל"ספר המפתיע של השנה".
כשמסיימים לקרוא אותו חייבים להודות שהוא אכן מפתיע, אבל כשההפתעה מסתיימת יש מקום להרהר אחריה ולחשוב – מדוע באמת ומה היה כאן שהיה מהפכני כל־כך?
שלוש הוא סיפור על שלוש נשים שמחפשות את עצמן מבלי לקרוא לחיפוש הזה בשם. שלוש נשים שונות מאוד ודומות מאוד: שונות מאוד בנקודת המוצא, בגיל, במצב המשפחתי; דומות מאוד בבדידות שיש להן בעולמן, בין אם יש בו אנשים אחרים ובין אם אין בו אנשים כלל.
הגיבורה הראשונה, אורנה, היא מורה למקצוע לא ברור, גרושה ואם לבן.
הגיבורה השנייה, אמליה, היא מטפלת זרה ועובדת ניקיון לעת מוצא, מחוסרת משפחה ושייכות.
הגיבורה השלישית, אלה, עובדת על עבודת דוקטורט בבית קפה, נשואה ואם לילדים.
לאורנה היה בית שהתפרק.
לאמליה היה חדר ואז הוא נלקח ממנה.
לאלה יש בית אבל היא בורחת ממנו, אולי כדי לא להיבלע על ידי המסגרת המשפחתית שמעלימה את האשה החוקרת מתחת לרעיה האם.
שלוש נשים שלא מחפשות להיות מישהי אחרת, מישהי שמעולם לא הייתה לה ההזדמנות או לא התפנה לה העיתוי להיות. אין בהן מרמור או תסכול או מועקה מנקרת של אי־הגשמה בגין חלום מוחמץ כזה או אחר. אולי משום שאין להן חלומות בכלל, לא חלומות "גדולים", בכל אופן, כאלה שמוציאים אותן מגבולות העולם הרגיל, הממוצע, השכיח.
עולם תחרותי ששואף תמיד קדימה, להשיג את הגדול והנוצץ והעכשווי, מתוך מחשבה שגויה שזהו הדבר הטוב והנכון, יסתכל על שלוש הנשים האלה בבוז, אולי אפילו בחמלה. אלא שכשחושבים על זה אחרת, מגלים שהעולם הזה טועה והן צודקות, או – ליתר דיוק – שמערך המושגים הזה זר למציאות שלא מתקיימת בין פסגות ושיאים של ניצחונות על נייר.
כל מה ששלוש הנשים האלה מבקשות, כל מה שהן באמת צריכות, זה להיות קרובות יותר לעצמן, לבסס בעלות אמיתית על הדירה הקטנה של חייהן.
אולי זה מה שכל אחד צריך, בעצם.
אורנה מוצאת את עצמה בודדה בין קירות שהתרחבו פתאום בעולמה המתרוקן ולכן היא פורצת החוצה, יוצאת מהגבולות הצרים אל המרחב שפעם הייתה בו בת־בית, מגלה את עצמה שוב בתוך עיר גדולה ולא מוכרת.
אמליה מתכנסת פנימה, מבינה שהיא בתהליך של חיפוש והגדרה עצמית ומתמסרת אליו עד כמה שאפשר. ועדיין, הקושי שלה היה ונשאר מוחשי וקיים, בדיוק כמו הקושי של כל השאר – אלה שקשורות אליה בצורה כזו או אחרת, אלה שהיא מייצגת בעצם קיומה הקטן, הבלתי נראה, שאט־אט מצמצם את המקום ואת הנפח שהוא תופס בחלל, לא רק באופן מוחשי, בבתים ובחדרים ובמקומות הלינה המצטמקים שהיא מתגוררת בהם, אלא גם בקילוגרמים שנושרים ממנה. ככל שהיא מצטמקת ונעלמת, כך היא הופכת להיות יותר ויותר נוכחת, יותר ויותר מבוססת, אפילו יותר ויותר מאושרת.
לאורנה, אמליה ואלה אין צורך בספרים או בטלוויזיה (לאלה הדוקטורנטית אין אפילו צורך במחשב). התכתיבים החיצוניים האלה מפריעים להן להיות מי שהן, דרך המילים שיוצאות מתוכן, מילים שהן אוספות ברחוב, מילים שהן מאמצות והופכות אותן לשלהן.
שלוש הנשים מוצאות את עצמן מעורבות עם גבר אחד, עו"ד חמצני.
האם הוא החמצן שלהן? ואולי בדיוק להיפך?
שלוש נשים שנראות חלשות ותלושות, כל אחת מסיבותיה שלה, מוכיחות שהן לא צריכות גבר חזק שיבוא ויציל אותן מעצמן.
כמוהן, הגבר שקושר אותן זו לזו נטול כל סממן מיוחד. במובן מסוים, זה בדיוק הייחוד שלו. דווקא בחוסר ההגדרה (שלו, שלהן) יש כוח, אמירה שטוענת שלא המקצוע או המצב המשפחתי או המראה או המעמד הם שמגדירים את האדם אלא הוא עצמו, על האופן שבו הוא חי, נושם, מתנהל ומרגיש.
מונחים כאלה לא קבילים בעולם שמודד הכול בכסף, במעמד, בתארים, בהישגיות, עולם שבו אי אפשר פשוט להיות מבלי להיות מישהו, משהו, איזה מין דבר חשוב ומיוחד.
אורנה ואמליה הן התרסה שתוקה, כמעט חתרנית, נגד דרישות כאלה. אורנה ואמליה לוקחות את חייהן בידיים כשהן מטפלות בבתים שבהם הן חיות, בלי לרצות יותר או פחות, שונה או אחרת. בשקט, בלי תכתיבים, בלי עיניים שמציצות עליהן מבחוץ ומטפטפות פנימה, הן מגלות מה מתאים להן ומה הן רוצות להשיג עבור עצמן ולא עבור אף אחד אחר. הן תובעות בעלות על המעט הבלתי נתפס שיש להן ומכריזות עליו בגאווה: "זה שלי".
נכון: הן אומללות, עצובות, מחפשות, נואשות. יש רגעים שהתלישות מציפה אותן; ברגעים אחרים חוסר התקווה חונק. אבל אז, בסוף, פתאום הכול מסתדר ונרגע. השמים הקודרים מתבהרים והן מבינות את מה שלא הצליחו להבין עד כה. בסופה של דרך ארוכה, בודדה ומייאשת הן מכירות בכוח שתמיד היה להן, בשליטה שתמיד הייתה אצלן, עמוק בפנים. הן לא היו מסוגלות להבחין בה קודם – הדרך שבה הלכו, לא בגלל הגבר שפילס לעצמו דרך לחייהן, לא בגלל שום גורם חיצוני אחר, הדרך הזו הייתה שלהן והן חצבו אותה מתוך עצמן, לבד.
אבל אז, ברגע השיא הנפלא הזה, זה נגמר.
למה?
לא ברור.
החלק הזה נשאר לוט בערפל, כמו כל מה שקשור לגבר הסתמי הזה, שמפלס לעצמו דרך אל תוך חייהן, מבלי לגלות על עצמו דבר. ככל שהן מתפתחות ונפרשות, כך הוא נותר עלום, סתום. כל מה שקשור אליו היה ונשאר בלתי מובן.
למרבה המופרכות יש משהו רגוע מאוד בשלוש. הייאוש של אורנה ואמליה לא נעשה יותר נוח, אבל יש משהו מרגיע בשלווה המאורגנת, השקטה שלהן, באופן שבו הן מנהלות את הייאוש הקיומי שבוער בהן ומסדרות אותו בתוך תאים קטנים של שגרת היום־יום. בכלל, שגרה היא מילת המפתח בסיפור הזה: אין אירועים חריגים, מחוות עצומות, רגשות גדולים. הכול מאוד רגיל, ממוצע, שגרתי. הופעתו החיצונית של עו"ד חמצני, העיסוק המקצועי של אורנה ושל אמליה, הבתים שמרוהטים בצורה פשוטה וכמעט חד־גונית – אבל אז נכנסים לשם הניקיון והסדר ומשהו, כמו מעצמו, מתרחב ומתרווח.
נראה ששלוש שואב את כוחו מהסיפור השלישי, האחרון, זה שמגלה את הכול, אלא שהסיפור הזה לא באמת מגלה דבר. הוא עוד סיפור, דומה ושונה לשני הסיפורים שקדמו לו, מתכתב איתם וקשור אליהם כי שלושתם נעים על אותו הציר, סביב אותה הנקודה, אבל לא החיבור העלילתי מקשר ביניהם אלא ההרגשה החמקמקה, של מישהי שמחפשת משמעות לחייה מבלי להבין שזה מה שהיא מבקשת לעשות.
יש הסכמה שבשתיקה שלא לדבר על הסיפור האחרון כדי לא לקלקל את התפנית המעניינת. המחויבויות הזו לסיפור ולסופר גוזלת מהגיבורה השלישית את המקום הראוי לה. אבל האמת המרה היא שאין הרבה מה לומר עליה, דווקא בגלל הסיפור שהיא מספרת ולא מספרת, בגלל שהמחשבות לא מופנות אליה ואל התהליך שהיא עוברת. החדשות הטובות הן שבציר הזמן הזה של הסיפור, החיסרון הזה לא ממש מורגש. התבנית כבר התבססה והושרשה היטב עוד קודם. כל היסודות הנחוצים הונחו וחוזקו היטב. עכשיו צריך רק להמתין ולראות איך זה יסתיים, או אם זה יסתיים בכלל. כי שלוש הוא לא רק ספור על שלוש נשים שאף אחד לא רואה או מכיר. שלוש הוא תמונת מצב של מציאות שגורה ושכיחה כל־כך עד שאף אחד לא טורח בכלל להסתכל. חוץ מדרור משעני. אין שום מסר גדול או אירוע מהפכני באמת בסיפור שלו, רק סיפור על אמת שמתחבאת בין הצללים מבלי שאף אחד ישגיח בה פשוט משום שהיא לא מספיק מיוחדת או הישגית כדי למשוך תשומת לב.
האם זהו סיפור על בדידות? על החיים בניתוק, בהעדר כל משפחה (גם אם מבחינה רעיונית, ולאו דווקא מעשית)? תלישות שנובעת מחוסר שורשים?
בגלל השקט שבו לא ברור כל־כך מה יש בו, מה הוא באמת רוצה לספר.
קריאה צמודה וקרובה יותר של הסיום מגלה שהוא אינו משנה או מערער על דבר: המציאות נמשכת ונמשכת, משהו אולי יקרה ואולי לא, אבל התחושה העיקרית היא שזה לא ממש משנה. יש מין היסחפות בזרם החיים הכללי ששלוש ניסה לרגע לעצור ולעמוד בתוכה, אולי משום שעיקר המהות שלו היא דווקא הנקודה הזאת: עצירה והסתכלות אנושית יותר בשלוש נשים שגרתיות, יום־יומיות, שכיחות לזהות ולמראה. שגרתיות היא לא דבר רע, גם לא מציאות היום־יום, אבל נדמה שדרור משעני מבקש להוכיח את הטענה הזאת מזווית אחרת. הוא לא מאדיר את הקיים, מכניס עלילה סוחפת, מרתקת, חד־פעמית שתשבור את התבנית החד־גונית ותרענן את התמונה, אלא דווקא מתנהל בתוכה וממנה, מתאים את עצמו לקצב המנומנם־עצל שלה ומוכיח שאין בה שום דבר מנומנם או עצל מלכתחילה.
זה לא סיפור מתח רגיל משום שהוא לא בונה ציפייה לקראת שום דבר.
זה לא סיפור דרמה רגיל משום שהוא נשבר באופן מאוד לא מקובל.
זה לא סיפור על העצמה נשית או חידלון גברי.
זה סיפור על שום דבר, בעצם.
ובכל זאת, זה סיפור על עולם, סיפור על החיים שנמצאים בשוליים אבל במובן מסוים הם החיים שנמצאים באמת במרכז.
ואולי זה ההישג הגדול באמת של הספר הזה: העובדה שהוא מצליח לערער את האמת שהוא נשען עליה כדי להציג אמת אחרת, בעומק ובשכנוע.
להסתכל על המציאות בעיניים ולמצוא בה את היופי עם וכנגד, על אף ובגלל.
הישג לא מורגש לכאורה אבל בלתי מבוטל בעליל.
כל טוב,
גתית
