כשקראתי את שיקוי חיי הנצח מאת גבי גלייכמן לא יכולתי שלא להשמיע לעצמי שוב ושוב את הציטוט המפורסם (עד כדי שחיקה) של לב טולסטוי "כל המשפחות המאושרות – מאושרות באותה הדרך; כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה" (מתוך אנה קרנינה). מעולם לא הסכמתי באמת עם הקביעה הזו ולאור שיקוי חיי הנצח אני מסכימה איתה אפילו פחות.
שיקוי חיי הנצח הוא בעצם סיפור ארוך (מאוד) של שושלת משפחה אחת, משפחת שיפונזה, מראשיתה ועד סופה. בצד החיובי הסיפור אכן קולח משום שהמספר יודע לשזור בו את כל ההיבטים הנחוצים לתמהיל ששומר על ריכוז ועניין, חרף אורכו המשמעותי, אך משום שבסופו של דבר כל דמות מוצאת את מותה בדיוק באותו האופן, נשאלת השאלה – מה באמת נותר כערך מוסף לאחר שהשעשוע העלילתי הסתיים וצלחנו 556 עמודים של היסטוריה?
עמודים מרובים כל־כך צריכים לשאת על גבם משקל שמעבר לתרחישים משתנים על רקע נופים מתחלפים ושנים חולפות, וכאן טמונה הבעיה. בשונה מקביעתו של טולסטוי, הסיום הזהה צובע את הסבל תמיד באותו גוון, על מסלול ידוע וקבוע מראש. קשה לומר שזה משעמם, אבל גם אין ממש אפשרות לקבוע שזה מרתק.
גבי גלייכמן נשען על ההיסטוריה אבל יוצר היסטוריה משל עצמו. הדמויות שלו מלוות אירועים ואנשים אמיתיים באופן שנשמע משכנע ואמין אבל זו לא בהכרח האמת והן לעולם לא ממוקמות במרכז התמונה. הן אמנם נוכחות בצמתים משמעותיים לצד אנשים ששינו את העולם (לאו דווקא לטובה) אבל זה לא הופך אותן למיוחדות או יוצאות דופן. למעשה, הן בדיוק ההפך: אנשים ממוצעים, אולי אפילו פחות, שנכנעים תמיד למשהו עלוב בתוכם ולא מממשים מעצמם שום דבר שמותיר רושם עז ובל יימחה. העובדה שהם משרתים לצד המאורעות, ואולי אפילו משפיעים עליהם בצורה כזו או אחרת, לא מעניקה להם שום חשיבות שעולה על זו של כל אחד אחר בהיסטוריה, שהתקיים באותה תקופה ויכול היה להשפיע או לא להשפיע באותה המידה. העובדה הזו קצת מעמעמת בעד הצגת המשפחה המסוימת הזו כמשפחה שראוי לתעד ולשמר את קורותיה. אם מפשיטים את כל ההדר שמנסה המספר לשייך למשפחתו – ובצדק, שהרי מדובר במשפחתו ועבורו, ברמה הפרטית, חשוב אולי להכיר את אבות אבותיו – מגלים שאין כאן יותר משיבוץ של "אוצרות" תיבת פנדורה בקורותיהם של כל אחד מצאצאי המשפחה; כל גיבור והצרה שלו, בהתאם לתקופה, לנסיבות, להיצע.
אפילו מה שאפשר היה ללמוד מכל קשיים, הבעיות, הצער, האובדן והמצוקה לא באמת נלמד, ואם הוא מוסק הרי זה בדיעבד, באופן שאינו בר־תיקון. אם משפחה אמורה להיות הדבר החשוב ביותר, הרי שבני משפחת שפינוזה מבינים זאת רק כשהם לבדם, ללא שום יכולת לתקשר עם בני משפחתם שכבר מתו או התפזרו בעולם. המוות תמיד קוטע להם דברים שהיו יכולים להוביל למציאות טובה יותר (למה? לא ממש ברור) ומשאיר אותם (ואותנו) תלויים איפה שהוא באמצע.
לא מקום טוב להיות בו.
מסיבה זו קורותיהם העגומות של גיבורי שיקוי חיי הנצח נמסכות האחת בשנייה מבלי להותיר משקע כבד בחלל הלב. הן מכאיבות לעתים כי המספר מצליח לעורר לעתים תחושה של אהדה כלפי אלה הראויים לה וסוג של איזון, או סגירת חשבון, עם אלה שיחשבו שיחמקו ללא עונש, אבל רוב הזמן הוא ענייני ומעשי, אפילו תמציתי במובן מסוים, ואין מקום לפתח רגשות כלפי תכנים שנמסרים בצורה עניינית ומעשית, אפילו תמציתית, שכזו.
אולי היה כאן רצון להעניק נופך אחר לבני שפינוזה, שבני השושלת הבכורים נדרשו להעביר מדור לדור את סוד החיי הנצח, שאינו אלא נוסחה המבטיחה חוסן תמידי בפני המוות. רק אחד מבני המשפחה פועל בעצת המתכון והופך, כמובן, ליהודי הנודד, אך הוא גם מחליט לבטל את נצחיותו בסופו של דבר ומת כאחד האדם. הספר, לצד המרשם האמור, מוצג כמעין גרסה משודרגת לקבלה – מעין אוצר בלום של תובנות עמוקות והגות נשגבת שכל הקורא בו כאילו טעם מפרי עץ הדעת בגן העדן. כדי להעצים את המסתורין הקוראים אינם נחשפים באמת לתוכן הדברים אלא רק שומעים על אודות תוכנו המופלא. רק לקראת הסוף נגלה ממנו טפח קטן וההצצה הזו, העולה במסגרת דיון שמנהל לא אחר מבנימין זאב הרצל עם אחד מבני המשפחה, בעצם חושפת את העובדה שהתפיסה האגדית של הספר אינה אלא המצאה. הדברים אולי נשמעים משכנעים אבל כשבוחנים אותם לעומק, לאחר שוך ההתלהבות שאלה שקראו בספר נוטים לייחס לו, מבינים שזו פשוט פרשנות מסולפת למדי, שאינה רואה באמת את העולם אלא מלבישה עליו השגות בינוניות ולא מפותחות, חובבניות ממש. אם זה מה שנועדו בני הדורות לשמור ואם אלה הם אנשי המשפחה "השומרים", אזי אבוי לרעיון ואבוי לעולמנו.
החוליה המקשרת שאמורה ללכד את כל בני המשפחה יחד תחת מטריה אחת של שותפות, כזו שתצדיק את מסירת הסוד לאבי המשפחה מלכתחילה, אינה מקבלת באמת מקום של חשיבות בעלילה. הדמויות באות זו אחר זו, אך הן לא באמת קשורות לעברן, ליהדותן, לזהותן המשותפת. רוב־רובו של הזמן הן מתנהגת באופן חסר אחריות והורסות את חייהן. גם אלה שמתנהגות בצורה מופתית ומצליחות לעשות דברים נפלאים מוצאות את מותן בנסיבות עגומות לא פחות.
הרבה מאוד מילים, הרבה מאוד סיפורים, הרבה מאוד שמות, הרבה מאוד גיבורים ובסופו של דבר – הרבה מאוד מאותו הדבר.
זה לא ספר רע, וודאי שלא ספר גרוע, ויש בו הקפדה ורצינות, אבל הוא לא מאה שנים של בדידות שהוא מתיימר להיות, כפי שהוא רומז לקראת סיומו.
אפילו לא קרוב.
אין בו צבע, גוון מיוחד, שפה ייחודית – משהו שגורם לו ולגיבוריו ולתכניו לבלוט בצורה יוצאת דופן מתוך המכלול שהוא מטביע את עצמו בתוכו.
"המציאות עולה על כל דמיון […]. מי שיודע מה קרה בעבר לא צריך להמציא סיפורים." גבי גלייכמן, שיקוי חיי הנצח, מתרגמת: דנה כספי, כתר, ירושלים, 2014, עמ' 472
מעניין מה היה קורה לו גבי גלייכמן היה מתייחס ברצינות לקביעה של עצמו…
כל טוב,
גתית
