כידוע, מנהגי הוא שלא לנקוב בשמותיהם של ספרים שלדעתי אינם ראויים לקריאה. לפעמים הביקורת חשובה כשלעצמה, לפעמים לא ואז דבר לא מתפרסם.
הפעם זו לא רק הבעיה הפרטנית של הספר אלא בעיקר של המגמה הרחבה יותר שהוא מייצג.
הפעם יש מקום (וגם צורך) לקרוא לילד בשמו.
שילה לוין מתה והיא חיה בניו יורק מאת גייל פארנט הוא לא ספר מצחיק או משעשע; הוא אפילו לא מה שאפשר לכנות "קומדיה שחורה" (אפילו אם זה מה שגייל פארנט בכבודה ובעצמה הייתה רוצה שיחשבו עליו). מנגד, הוא גם לא ספר קודר או אפל.
שילה לוין מתה והיא חיה בניו יורק הוא ספר מציאותי להחריד מבחינה תפיסתית והאמת שהמציאות התפיסתית שלו מתארת היא בלתי נסבלת להכלה.
נשים נולדות כדי להתחתן.
נשים רוצות להתחתן.
נשים צריכות להתחתן.
אשה = חתונה.
כשיצא רווקה פלוס של דובר קוסאשווילי התחוללה מהומה ביקורתית שהפצירה בצופים ובצופות שלא ללכת לראות אותו – פשוט בגלל שהוא סרט גרוע. רצה הגורל ודווקא יצא לי לצפות בחלק ממנו (בשונה מסרטיו הקודמים) ואני חייבת להודות שהוא לא היה גרוע בכלל. נכון, הוא הציב את גיבורתו בשפע מצבים מביכים אבל ההרגשה הייתה שהוא עושה את זה כדי להצביע דווקא על השפלתם של כל האנשים והנשים סביבה, אלה שדחפו אותה לעשות את מה שהם חשבו שהיא חייבת לעשות (לצורך העניין – להביא ילד בכל מחיר, בכל דרך, בכל השפלה). הביזיון שהם המיטו עליה בדרכם הדורסנית אל עבר המשוואה (נשים נולדות כדי להתחתן ולהביא ילדים) הדגים את הביזיון הגדול שלהם; את הרדידות המחשבתית, העבשה, המיושנת של עולם שלא עוצר לחשוב על מה שהוא עושה לפני שהוא עושה את זה (וגם במהלך העשייה).
ככה אנשים נראים וככה נשים נראות כשהם מקדשים רעיון מבלי להבין מה עומד מאחוריו.
הטבעת.
השמלה.
הילד.
הוי שמסמנים.
כאילו שהחיים הם מסע ראווה, מסע הוכחה, מסע יחסי ציבור.
של מי?
בשם מה?
שילה לוין מבקשת לעצמה תפקיד מהסוג שכותבים עליו בירחונים זוהרים: היא חולמת לבלות את ימיה במסוק, בחברת מנהל יפה תואר שהוא למעשה בעלה, לו נישאה לאחר שעבדה כעוזרתו האישית.
במילים אחרות, שילה לוין לא רוצה עבודה או מערכת יחסים – היא רוצה צילום שער.
"פקידת הקבלה בסוכנות לבוגרי קולג' בלבד נתנה לכולם כרטיסיות למילוי. רותי, כבר היה עדיף שאהפוך לאמא. אם הייתי בוחרת במסלול ישיר לאמהות לא הייתי צריכה למלא שום כרטיסייה. […]
שם – שילה לין לוין. עבודה אחרונה – אין. סיבת עזיבת עבודה אחרונה – (להשאיר את הסעיף הזה ריק? אם לא הייתה לי עבודה אחרונה, לא ייתכן שתהיה לי סיבת עזיבה, נכון?) ניסיתי לדחוס בשורה "מעולם לא עבדתי" ואז ניסיתי למחוק את זה (הכרטיסייה נראתה מקושקשת). לבקש כרטיסייה חדשה? פקידת הקבלה תחשוב שאני טיפשה? […] הפכתי את הכרטיסייה. מיומנויות. לכתוב שאני יודעת להדפיס? אם אני אכתוב את זה הם עלולים להציע לי עבודה שכוללת הדפסה. אני לא רוצה להדפיס. אני רוצה לקנות עבודות אמנות ולטוס במסוקים. מיומנויות – אין (הכרטיסייה נראית נהדר. בחיי, אני מת להעסיק את השילה לוין הזאת, מעולם לא עבדה; לא יודעת לעשות שום דבר; מקשקשת על כרטיסיות). שאלה – איזה סוג של עבודה את מחפשת? אהה! אני מחפשת כל סוג של עבודה יצירתית. שאלה אחרונה: השכלה. אהה! בוגרת קולג', סתומים שכמותכם." (גייל פארנט, שילה לוין מתה והיא חיה בניו יורק, שלי גרוס, תכלת, תל אביב, 2018, עמ' 30)
על מי בדיוק הבדיחה כאן? על חברות ההשמה? על העולם הקר והמנוכר? או אולי על שילה לוין בכבודה ובעצמה?
שילה לוין מתאוננת על כך שהיא "זכתה" לשם שיש לכל בחורה יהודייה, כדרך לתרץ את חוסר הייחוד המובנה שבה. העניין הוא ששילה לוין, עם או בלי השם, היא אפורה ושטחית וחד־מימדית ונטולת אישיות מסוג כל שהוא. היא סתם "עוד" אחת משום שהיא בוחרת, בצורה אדישה ומטופשת וחסרת מודעות עצמית (או מלאת מודעות עצמית מהסוג הלא־נכון), להיות סתם "עוד" אחת: לא לעשות שום דבר, לא להיות שום דבר ובעיקר לא להיות היא עצמה, משום שהיא לא יודעת מי היא ומה זה אומר והאמת היא שבכלל לא אכפת לה.
"אני רוצה לעשות משהו יצירתי. אני כאן בגלל המודעה שלכם, זו שכתוב בה שאתם מחפשים בחורה מבריקה. זו אני, הבחורה המבריקה. חה־חה־חה" (שם, עמ' 32).
כישרון זה דבר נחמד ונחוץ, אבל אפילו הוא לא מספיק – צריך לעבוד, צריך להתאמץ, צריך לעשות.
שילה לוין לא עונה על אף אחת מהדרישות האלה. היא חושבת שמעצם זה שהיא קיימת – היא מוגדרת, אבל היא אפילו לא מוגדרת לעצמה.
יש הרבה סרטים אמריקניים שמתארים את הפער שבין ההבטחה הגדולה של ימי התיכון והאוניברסיטה לבין הביצוע העלוב והכושל בחיי היום־יום. כל אותם מבריקים ומוצלחים מגלים שאף אחד לא באמת מחכה להם ושלאף אחד לא באמת אכפת ממה או מכמה הם השיגו בעולמם הקדום הקטן: לעולם "האמיתי" חוקים משלו.
לשילה לוין אין אפילו את ההישג הזה, הקודם, להישען עליו. מאז ומעולם היא הייתה כלום ושום דבר. אה, כן – יש לה יכולת אבחנה (כביכול) וצורת הסתכלות עוקצנית־שורטת. וואו. הבו לה פרס נובל על עצם ההתעסקות.
אזכור הסרטים אינו מקרי: שילה לוין מאשימה אותם, הן במישרין והן בעקיפין, על האשליה הקלוקלת שמכרו לה – אשליית דוריס דיי ו"הדברים מסתדרים מעצם הנשימה וההימצאות ברחוב". אין ספק שבסרטים יש רובד הרבה יותר נרחב (גם אם לא בהכרח יותר מדי עמוק), אבל שילה לוין – כמו שילה לוין – תופסת רק את מה שנוח לה, להלן מה שנראה לעין, וגם זה לא מתוך התאמצות יתרה (חס וחלילה).
למה באמת היא לא מתאמצת?
למה באמת היא לא רוצה להיות משהו, מישהי, היא עצמה?
אולי בגלל שאף פעם, אף אחד ואף אחת לא חינך ולא חינכה אותה שצריך להיות משהו או מישהי.
חינכו אותה שצריך להתחתן; חינכו אותה שצריך להיות נשואה.
חינכו אותה ששילה לוין מוצדקת רק אם היא עונה על איזו הגדרה חיצונית, חברתית ושילה לוין לקחה את החינוך הזה מילולית ושכללה אותו לכדי שלמות מטופשת וילדותית.
זה לא מצחיק, זה לא משעשע – זה אפילו לא עצוב.
יש אפשרות גדולה יותר מסביר שזה לא פחות מאסון.
הביקורת על האימא, שדוחפת תמיד לחתונה ולאימהות ולא לשום דבר אחר, מוצדקת בדיוק משום שמכאן מתחילה ההנצחה הרדודה והשטחית שמפחיתה את ערך האשה (בראש ובראשונה בעיני עצמה) לכדי דבר אחד ויחיד.
לא שלהתחתן זה לא חשוב או רצוי או נחוץ; להתחתן זו מטרה יפה – השאלה מי מתחתן עם מי, ולמה.
להיות אימא זו מטרה נאצלת, נעלה, אולי המטרה החשובה ביותר שיש – השאלה היא האם זו מטרה שמישהי (ומישהו) רוצה בה או שרוצים אותה רק בגלל שזה עוד משהו "שעושים".
האם כל מי שמתחתנת היא "מישהי"? האם כל מי שמתחתן הוא "מישהו"? ומה זה להיות "מישהי" או "מישהו" בכלל?
לא; לא כל מי שמתחתנת היא מישהי שיודעת מי היא ומה היא, בדיוק כמו שכל גבר שמתחתן לא בהכרח מכיר את עצמו. זה כמו לשאול האם פעם, בעידן שלפני חיפוש האושר, אנשים ונשים היו יותר מאושרים ומאושרות מכפי שהם והן עכשיו.
בכלל לא בטוח אבל דבר אחד וודאי: פעם לא בהכרח ידעו שאושר הוא חלק מהמשוואה. עכשיו, גם אם החיפוש הוא גמלוני, מבולבל וחסר כיוון, לפחות הוא במודעות.
וזה בדיוק העניין עם "האני".
להיות נשוי רק לשם ההגדרה הוא אולי פסגת השאיפות של ספר חוקים שמניח שהתממשות של תנאי כזה היא הדרך לחיים מאושרים, תקינים ומלאים, אבל להיות נשוי זה לא להיות "אני".
אפשר להיות נשוי ואומלל; אפשר להיות נשוי ולא מאושר; אפשר להיות נשוי ואבוד.
שילה לוין לא צריכה למצוא את שילה לוין כדי להיפטר מהצורך להתחתן.
שילה לוין צריכה למצוא את שילה לוין כי אלה החיים שלה – בין אם היא נשואה ובין אם לאו. אם היא קיימת רק מעצם ההגדרה, אז איפה היא קיימת בכלל?
איך אפשר להיות קיימת מחוץ למשוואה?
איך אפשר להיות מישהי כשאת לא ממלאת אחרי החוקים?
אז זהו, שאפשר.
אם מתחילים מההתחלה.
משילה.
עוד לפני הלוין.
סתם שילה.
מי זאת שילה? מה היא, ולא אף אחת אחרת (או אף אחד אחר) רוצה, באמת רוצה? ממה היא עשויה? למה היא מסוגלת?
אבל אצל שילה לוין אין "מי". אצל שילה לוין יש רק הגדרה צרה, כמו שם על תג זיהוי שאין מאחוריו דבר.
שילה לוין "שבחוץ" לא עושה שום דבר שמתאים ל"שילה לוין" שבפנים כי אין שילה לוין בפנים.
שילה לוין היא סתם קליפה.
ההתנגדות לשילה לוין היא לא קריאה למחאה או למרד – לא נגד השכלה, לא נגד עבודה, לא נגד נישואין, לא נגד הורות ולא נגד ילדים.
ההתנגדות לשילה לוין היא התנגדות לתפיסה שמקדשת חיצונית שטחית ונבובה ועוד מעזה להתגאות בזה.
הבעיה היא לא בכך ששילה לוין מתה;
הבעיה היא ששילה לוין אף פעם לא באמת חיה.
וזה כבר הרבה, הרבה יותר, גרוע.
כל טוב,
גתית
