חשבת פעם מה זה סוד?
לא סתם כהגדרה או ערך מילוני, אלא כמהות.
חשבת מה זה אומר שיש למישהו מידע או סיפור שהוא מסתיר ולא מגלה לאף אחד? מה דבר כזה עושה לו ולכל האחרים – אלה שמשתפים אותם ואלה שבגללם ובגינן נולד כל עניין הסוד הזה מלכתחילה?
אנחנו אוהבים סודות – בעיקר אצל אנשים אחרים, אבל גם בעלילות מתח, בחידות היגיון, בכל מה שגורם לנו להפעיל את המוח כדי לחשוף את מה שנמצא מאחורי מסך הערפל. אתגר הפיצוח הזה גורם לנו להרגיש הרבה יותר חכמים והרבה יותר משכילים, לפחות בהשוואה לבורות בה דשדשנו קודם.
אבל סוד, אם חושבים על זה, הוא פשוט משהו שמישהו שלא סיפר. לא חייב להסתתר מאחוריו עניין עמוק או מורכב, וודאי שלא מאתגר שכלית. על פי רוב מדובר במידע מסוג מסוים שאנשים היו מעדיפים להסתיר או לפחות להצניע. דברים שהיו ידועים בעבר להרבה מאוד אחרים אבל הוחבאו עד שהשכחה הפכה להעדר ידיעה ומשם, עם חלוף הזמן, למין חור שחור שלא מדברים עליו כי הוא פשוט כבר לא קיים יותר.
כשאני מדברת על סוד כזה, אני מדברת למשל על הסרט הצרפתי הסוד, שבחר שלא לספר לילד אחד סיפור שהיה מוכר לכל מי שחי לפני שנולד ועל כל הסיפורים הגדולים שמסתיימים במשפט הקטן אך המשמעותי "אז עכשיו אתם יודעים".
דורון פישלר (כך הפך הספוילר לחרדה התרבותית הגדולה של העידן המודרני) טוען שעצם הגילוי המקדים של "הסוד הגדול" אינו מקלקל את חווית ההנאה, הצפייה או הקריאה. מובן מאליו שיש המתנגדים לכך (אלה שזו עיקר פרנסתם כדוגמת אגתה כריסטי וצאצאיה), אך מנגד יש המשתמשים בעצם החשיפה כגורם שיווקי מוצלח. מבחן המציאות, אליבא פישלר, מוכיח שבעידן כמו שלנו אין ממש משמעות לשמירת סודות, כי תמיד יהיה מי שיגלה ויפיץ אותם לפניך.
כל המחשבות האלה העסיקו אותי לאחר הקריאה בשומרת הסוד של קייט מורטון: לכאורה (עוד) סיפור של בת בעקבות זהותה האובדת של אמה (אלה שמצילים אותנו, רק קצת אחרת) עם תפנית מעניינת, כזו שמשנה את דרך ההסתכלות שאימצנו עד כה. כשסיימתי להיות מופתעת חשבתי לעצמי: מה בעצם היה כאן משמעותי כל־כך? האם הגילוי היה באמת "גדול" ומטלטל או אולי דווקא זערורי וקטן? האם חייהן של הדמויות מצטיירים בעינינו אחרת, כעת משאנו מבינים מי הן היו באמת, או שבעצם הכול נותר כפי שהיה?
שומרת הסוד חושף יריעה רחבה של אירועי עבר, הנמסרים לנו, הקוראים, אך לא לבת האהובה, לורל. לורל יוצאת במסע מאומץ לגלות ולחבר את כל פיסות המידע, להבין מי הייתה אימא שלה לפני שהפכה לאימא שלה, כאילו מדובר בשני אנשים נפרדים. יש בזה היגיון – אולי לא בתקופה כמו שלנו, שבה אנשים מתעדים את עצמם באופן כמעט כפייתי או נאחזים בשימור הזהות שהייתה להם לפני ההריונות והלידות כדי שלא להיות כמו ההורים שלהם או הסבים שלהם או סוג הטיפוסים האלה שקשה עד בלתי אפשרי להאמין עליהם שגם הם היו פעם צעירים, אבל יש בזה היגיון, ולא רק מההיבט העלילתי.
החיים משנים אותך; לפעמים הם עושים אותך יותר ולפעמים פחות. לפעמים הם עושים ממך משהו אחר לגמרי. לגבי מי שנמצא מהצד, או פוגש בך לאחר שכבר הפכת להיות מה שהינך עכשיו, ההכרה המוקדמת הזו חיונית על גבול ההכרחית: היא לא רק משלימה את התמונה – בהרבה מקרים היא גם מציירת אותה.
במובן מסוים, זה הסוד האמיתי. הוא לא מסעיר כמו הסוד העובדתי שגורם לכולם לשמוט את לסתותיהם לרצפה מרגע שנחשף ואפשר בהחלט לפספס אותו מתחת להמולת הרגשות הסוערת, אבל הוא ללא ספק חשוב יותר.
השאלה הנשאלת היא, האם גילוי הסוד שינה באמת את התמונה שהצטיירה אצל לורל על אודות האישה שהכירה כאמה החל מראשית חייה, או לא עשה דבר?
פעם הייתי בוחרת באפשרות השנייה. הייתי אומרת שמה שלמדת ואספת והתרשמת והכרת יוצרים את החיים האמיתיים ואיזה סוד שהיה בעבר ונשאר בעבר ואינו נוגע להווה הוא בדיוק זה: סוד שהיה בעבר ונשאר בעבר ואינו נוגע להווה.
היום אני חושבת אחרת.
היום אני חושבת שלפעמים אנחנו לא מבינים מספיק מי היו האנשים המוכרים לנו לפני שהם הפכו להיות האנשים המוכרים לנו ולכן יש פעמים שבהם מידע על אודותיהם יכול לשנות את האופן שבו אנחנו תופסים אותם ואפילו את עצמנו.
יש תחושה נינוחה מאוד לבלות את חייך עם מישהו: התבגרות משותפת שיוצרת זהות וחוויות השזורות בקשר הדוק וייחודי. לורל חווה את התחושה הזו, לצד כמה סימני שאלה לא פתורים, בגין אירועים מרעישים אך נטולי הסבר שהתרחשו בילדותה. התקדמות הסיפור וחשיפת "הסוד" על עברה של אמה מלמדים אותה שמאחורי ההתרחשויות ההן עמד עניין רגשי ומהותי של ממש, אולם הם לא גורמים לה לשנות את התייחסותה או התרשמותה. במילים אחרת, לורל לא "מגלה" אישה חדשה כשהיא מגלה את האמת.
אם כבר, השינוי שמחולל הגילוי מתרחש דווקא בה.
זו תופעה מעניינת: היינו מצפים שנחשוב אחרת על אדם שסודו נחשף בפנינו. אבל כמו בסוד הצרפתי, מי שבאמת מוטרד מן הסוד החבוי הוא זה שאינו יודע מה מסתירים מפניו אבל מבין היטב שבהסתרה הזו טמון חלק מהותי מאוד דווקא של אישיותו שלו.
אלו לא מעמקי תת־המודע שלנו, שאת נבכיהם נתאמץ לחשוף. זו זהותם של האנשים שקדמו לנו ואפשרו את קיומנו, ועל אף היעדרותם המוחשית והמוחלטת מחיינו הם נושאים במשקל רב של משמעות לגבי זהותנו שלנו, באופן שלא העלינו או יכולנו להעלות כלל על הדעת.
לורל מגלה הרבה יותר מאשר עובדות היסטוריות על אמה: היא מגלה את האישה, את האישיות השלמה, המלאה שהגדרות התפקיד המשפחתי צמצמו עד העלימו, לא בקטע מגדרי אלא אנושי.
ואולי לא היא מגלה אותה, אלא אנחנו, הקוראים שנדרשים לבצע את המעבר מההסתכלות צרה על אישה באחרית ימיה אל נערה צעירה ותוססת ואצילה מכובדת. אבל משום שאנחנו לא לורל, חדות המעבר אינה מטלטלת את עולמנו. היא פשוט מפתיעה ו(משום שהיא חיובית) מעוררת השראה עבור החיים שמעבר למסגרת הסיפור – החיים שלנו.
יש סודות שצריך לשמור: האמת מאחוריהם מסוכנת. מנגד, יש סודות שהאמת מאחוריהם מספרת לנו דברים שלא האמנו על אודות עצמנו. כמו מאחורי התמונות במוזיאון למשל. אנחנו יכולים לחיות עם ההסתר, אבל תמיד נרגיש את החלל הריק, שנמצא במקום שבו התשובות הנעלמות מציקות בחסרונן.
עם נעלם עצום שכזה קשה לחיות, וודאי לא לאורך זמן.
שומרת הסוד הוא לא ספר מושלם, אך הוא בהחלט סוחף.
הביקורות שקראתי היו מוצדקות בהחלט, הן בהצבעתן על הפגמים והן בהדגשת נקודות החיוב, שמתעלות מעל מהמורות מסוימות, טרחניות ומייגעות לפרקים. סיפורה של לורל יכול היה להיות משמעותי הרבה יותר לו היה מתואר באופן פשטני פחות, לצד סיפורה המהודק של אמה בצעירותה ושתי הדמויות הנוספות הנשזרות בו, אך אפילו כך המסר שבו מצליח לעבור.
הסוד שמגלים הקוראים על אודות אמה של לורל אינו חריג בהתרחשויותיו – העולם הטרוד ולמוד המלחמות מכיר קשים וכואבים ממנו – אך ההתנהלות שבו ראויה בהחלט לבמה שהיא מקבלת.
חיים נוצרים מתוך כורח נסיבות – שאיפות שפוגשות מציאות, חלומות שנתקלים בכשלים.
האופן שבו אדם מתמודד עם הבליל הזה מעיד עליו; האופן בו מצליח לא פחות מהאופן בו הוא נכשל.
החיים שאנו חיים הופכים אותנו למה שאנחנו, אבל יש מקרים שבהם חייהם של אנשים אחרים, אלה שחיו לפנינו, במקום רחוק ובתנאים שונים – עוד קודם שהפכנו קרובים בדם או בייחוס, יכולים לחולל בנו את אותה התמורה בדיוק.
כשאנחנו לומדים להבין מי הם היו, הקשר שנוצר בינינו הופך להיות מוחשי הרבה יותר מנתונים גנטיים על פיסת נייר.
ממרחק של שנים, פענוח של סודות עבר משפחתיים יכול להנביט חיים חדשים לחלוטין.
וזה, עם כל הביקורות הספרותיות, הוא רעיון ששווה קריאה בזכות עצמו.
כל טוב,
גתית
