הפעם אני בבעיה.
לפני שסיימתי לקרוא (ליתר דיוק, עוד לפני האמצע) החלטתי שעל רשימות קסנדרה מאת דודי סמית אני רוצה לכתוב דברים של תוכן. דברים טובים, כמובן, אבל בעיקר דברים שיצדיקו את הקריאה.
לא יודעת למה, אבל הייתה בי נחישות שקטה אך החלטית שכך זה יהיה.
שכך זה חייב להיות.
בהתחלה די דשדשנו, הספר ואנוכי. תמונת העטיפה הייתה משכנעת מאוד, העלילה – כפי שהתיימרה להצטייר מבעד לשורות הראשונות – נראתה מבטיחה, אבל איכשהו לא הצלחתי להתמסר. עמוד אחד – שניים, מקסימום שלושה וזהו.
ואז הגיעה חופשת פסח ואיתה האפשרות לקרוא קצת יותר מהר, קצת יותר הרבה ולסיים קצת יותר בצפיפות. הנסיבות מאוד עזרו. בעיקר העדר הסחות הדעת מסביב (בפסח עצמו, כן? לא בתקופה ההיסטרית שלפני…)
אז קראתי והתקדמתי וסיימתי, אבל התחושות הראשונות נותרו בעינן: מצד אחד הנחישות ההחלטית שיש כאן גרעין חיובי שצריך למצות ולציין ומצד אחר, התחושה הברורה לא פחות שאין לי מושג איך ולמה לעשות את זה: מאיפה להתחיל? על מה להתבסס? איך לנסח את הכול לעצמי?
רציתי לעשות משהו חדש, שונה. כל הדברים "הרגילים" נראו לי לא מתאימים: התכתבות עם הביקורת, הצגת חיי הסופרת, פרישה ארוכה של כל תהפוכות העלילה. לא ידעתי עם איזה מטען של תובנות או רגשות יצאתי מהקריאה הזו, ועל מה בדיוק אני רוצה לשים את האצבע ולהגיד – זה, בדיוק זה!
אבל אחר כך קראתי את הכריכה האחורית וגם את עמוד על אודות המחברת, והבנתי את ההתעקשות הנחושה שלי. מסתבר שדודי סמית הייתה תסריטאית מוצלחת מאוד שכתבה גם את התסריט ל101 דלמטים (אחד הסרטים המתעללים ביותר בכלבים אי – פעם, לאו דווקא בגלל הצילומים כמו בגלל העובדה שכל הילדים נהרו מיד להתעלק על הוריהם כדי לקבל כלבלב דלמטי וכל ההורים מיהרו כמובן לציית ואז להעיף את הכלבלב מהבית, כי מסתבר שכלבים דלמטים הם לא כל כך ידידותיים כמו השחקנים בסרט…)
אז היא כתבה הרבה, דודי סמית, והיא גם נראית כמו אישה מאוד נחמדה – די מתאימה לדמות הראשית שמגוללת את הסיפור, אבל משום מה זה עדיין לא עזר לי.
הבנתי אולי למה אני מתעקשת אבל עדיין לא הבנתי על מה.
ואז קראתי את שבועת רחל.
וכשסיימתי אותו, הבנתי שהכול הסתדר.
שבועת רחל הוא לא ספר שהייתי בוחרת לקרוא מעצמי ובעצמי. מודה. ועכשיו, אחרי שקראתי את הכתבה ב"הארץ" (שאביא בפניך מיד), אני מודעת למורכבותה של ההצהרה הזו ועוד מעט גם… טוב, נשמור את זה כהפתעה.
חברה שלי קנתה את הספר והתלהבה ממנו עמוקות. כשהיא התחילה לספר לי עליו, היא כבר הייתה באמצע, נרגשת ונפעמת. הקשבתי לה בקשב רב כמובן, בעיקר בגלל שחשבתי – וגם אמרתי – שאין מצב שאקרא את הספר הזה בעצמי. אבל אז היא סיימה ופשוט הביאה לי אותו, כעובדה מוגמרת. נו, ברור שעכשיו הייתי מוכרחה לקרוא, וחיכיתי להזדמנות.
וההזדמנות הגיעה. מיד אחרי רשימות קסנדרה.
לשמחתי.
כי עכשיו אני יכולה לכתוב את הדברים הטובים שרציתי. על שניהם (דווקא תודות לביקורת. ומיד אסביר, כאמור. עם זאת, אבהיר מיד שלא יהיו כאן יותר מדי נתונים "מסגירי עלילה", משום שעיקר ההנאה והעניין של הסיפורים האלה הוא בקריאה עצמה, ולא בסיכום קורותיה).
רשימות קסנדרה, במובן מסוים, מתאר שלושה משולשי אהבה רומנטיים:
המשולש הראשון – בין המספרת קסנדרה, אחותה רוז וסיימון, לו מאורסת רוז ובו מאוהבת קסנדרה.
המשולש השני – בין המספרת קסנדרה, סיימון וסטיבן, המאוהב בקסנדרה.
המשולש השלישי – בין רוז, סיימון וניל, אחיו של סיימון המאוהב ברוז (שמאוהבת בו בחזרה).
גם שבועת רחל עוסק בשלושה משולשי אהבה רומנטיים:
המשולש הראשון – בין הדס, יריב ושחר, אחיו של יריב המאוהב בהדס (שמתאהבת בו בחזרה).
המשולש השני – בין רחל, יוליוס ויהודה.
המשולש השלישי – בין רחל, יוליוס ולאה, אחותה של רחל שנשואה ליוליוס.
כשקוראים את רשימות קסנדרה לא מגנים את הערבוביה משולשֶת הראשים הזאת, אבל הביקורת כן יכולה להרים ראש במקרה של "שבועת רחל", כפי שהיא מרימה את ראשה (או מסיטה אותו כנראה) בכל ספריה של מיכל שלו, לפי טענת נרי ליבנה בהארץ (9.10.2001 לתשומת ליבך. 13 שנים אחר כך, נדמה שהעניין עדיין בתוקף, על אף שהם מתייחסים שם בכלל לספר אחר).
ייאמר לזכותה של נרי ליבנה, שהיא לא הסכימה לאמץ את הביקורת השלילית כהנחת יסוד, אלא באמת ביקשה להבין את "תופעת ההתעלמות" מספריה של מיכל שלו, דווקא לאור הצלחתם המסחרית. היא מדברת על הפער התהומי שבין נהירת הקהל לבין התנשאות בעלי הדעה הביקורתיים, לא רק במישור העקרוני אלא גם נוכח סוגיות של מגדר (כתיבה נשית). דווקא שלו, שמגלמת כביכול את הניגוד שבין אהדת ההמונים לבין איכויות יצירתיות – ספרותיות, הייתה צריכה להימצא בשיאו של דו שיח תרבותי בנידון, אבל היא איננה שם. זו, אליבא ליבנה "התעלמות מוחצת, שלא לומר זלזול גמור, מצד הממסד הספרותי על רוב אגפיו. למעט כמה ביקורות מחויבות המציאות, היא פשוט לא נוכחת."
ואז כתבה ליבנה משהו שהפריע לי: "מבקרי ספרים ידועים שאליהם פניתי אמרו בלא מעט גאווה שאפילו לא טרחו לקרוא את ספריה של שלו ומכאן שאין להם מה לומר עליהם… אפילו (רם) אורן עצמו, שלדברי שלו ניסה לקנות את הזכויות לספרה הבא, טוען שמעולם לא קרא מילה אחת מספריה. הוא הדין בפרופסור יגאל שוורץ… (ש)אומר שמעולם לא קרא ספר שלה."
בדיוק כמוני.
הלוא הצהרתי, באותה גאווה כנראה, שאין מצב שאני קוראת את הספר הזה, או כל ספר אחר שלה.
ואז ראיתי איך זה נראה מבחוץ.
וקצת התביישתי.
לא מזמן קראתי ראיון עם אריאנה מלמד, המבקרת שמבקרת הכול, בו היא סיפרה שהיא גם קוראת הכול, אבל ממש הכול – החל מאיכות וכלה בזבל ודרך כל מה שבאמצע.
מאוד אהבתי את הוידוי הזה (או הסגרת עובדות, אם תרצי) בגלל שהוא מעיד שלאריאנה מלמד את יש את רוחב היריעה לדעת על מה היא מדברת כשהיא מדברת. מבלי להתכוון אולי, אריאנה מלמד הסבירה שהיא אכן נחשפת ומתוודעת לכל מה שרק אפשר להיחשף אליו, בלי שום התנשאת אנינת טעם שמביאה אותה להתנזר מכל מה שלא נראה מספיק נחשב או יוקרתי.
אני לא יודעת אם אריאנה מלמד קראה את מיכל שלו (מן הסתם כן), או כתבה עליה (מתנצלת מראש שלא אחפש), אבל אני קראתי את מיכל שלו ואני יודעת מה אני רוצה להגיד על הספר שלה. אבל כדי שזה יהיה מעניין באמת, אגיד את זה תוך התייחסות לכל הנקודות שהועלו נגדה כביקורת (אותן מביאה ליבנה) ואנסה למקם את עצמי ביניהן – שזו התמודדות כפולה, וודאי תסכימי: פעם אחת מול הספר ופעם שנייה מול מה שרציתי לומר.
נתחיל בזה שאיך שמיכל שלו נראית ממש לא משנה לי. גם לא איך היא חיה. אני באמת שמחה בשבילה שהיא מצליחה וטוב לה. למה לא? ובכלל, מה זה באמת קשור לספרים שהיא כותבת? אני לא חושבת שסופרת צריכה להיות "אישה עצובה, מופנמת ומרירה". ממש לא. אני חושבת שאיכויות נמדדות לפי היצירה, לא לפי חיי היוצר. העובדה שעברי לידר שר "ברגעים שטוב לי אני לא יכול לכתוב" לא הופכת את העצבות לתנאי הכרחי ליצירה. גם לא מפריע לי שהספרים של מיכל שלו מסתיימים בסוף טוב – ממש לא. להיפך. גם "רשימות קסנדרה" הסתיים בסוף טוב והתנהל בנימה מלאת תקווה, ואף אחד לא יצא נגדו בגלל זה.
ממש לא מפריע לי גם שמשפחת שלו מעורבת בעבודתה הספרותית של מיכל. גם משפחתו של כריסטופר נולאן מעורבת בעבודתו הקולנועית וכבר ציינתי אינספור פעמים כמה אני אוהבת את העשייה הקולנועית של משפחת נולאן – הבמאי והמפיקה והתסריטאי – על כל הישגיה (ואכן, ראיתי את כולם – כמעט. יש מישהו שסירב לדבר איתי בגלל זה).
כן, היא יודעת לגלגל סיפור וכן, כמעט לא הורדתי את הספר מהיד. זה לא אומר שהסיפור שלה הוא מושלם – ועוד נגיע לזה, אבל מה שמגיע לה – מגיע לה ובצדק.
נכון, היא עושה תחקיר רחב ורציני – זה מורגש גם בתוכן וגם בכתיבה. היא כותבת בצורה יסודית, מקפידה מאוד שלא לפספס אף פרט, והכי חשוב – טורחת לשטוח בפני הקורא את כל מה שהיא יודעת. היא לא מאכילה אף אחד בכפית, אבל היא כן דואגת לא להשאיר שום קצוות פתוחים.
אני לא נכנסת עכשיו לסוגה של "הרומן הרומנטי" – זה פחות מעניין אותי. גם אם זה כן רומן רומנטי, אבל הסיפור טוב, אז מה? הוא לא שווה "בכל זאת"? לכל דבר יש נוסחה – לספרי מתח, לספרי דרמה, לספרי רומן רומנטי. אז מה? גם תסריטים כותבים על פי נוסחה. את הסרטים שאנחנו אוהבים הנוסחה לא הופכת לטובים פחות. להיפך. יש הטוענים שדווקא ההיצמדות אליה היא שהפכה אותם לטובים ואת האחרים לכישלונות.
עם זאת, אני כן אביע מחאה מול שלוש נקודות שעמן אני ממש לא מסכימה:
א. ההליכה האופנתית עם הזרם, שהיום יוצא נגד הרומנטיקה, מתנכר ומתמסר למועקות וחיבוטי נפש.
נכון, מקופלת.
נו, ו…?
אופנה זה דבר מתחלף. אומנות לא.
ב. הטענה שכל מה שמופיע ברשימת רבי המכר סובל בהכרח מאיכות נמוכה.
ג. המוסכמה שחשיפה אישית שלילית משפיעה לחיוב על מכירות. ממש לא מסכימה עם זה.
ניקול קראוס כתבה את אחד הספרים היפים ביותר שקראתי. אז מה? בגלל שהיא נשואה וחיה חיים מסודרים ושקטים ואין לה כביכול מה לספר או שהיא בוחרת לא לספר, מכירות הספרים שלה צריכות להימצא במגמת ירידה? אילו חיים מסעירים מנהל בדיוק פול אוסטר? נכון, לרומן גארי היו חיים מסעירים, אבל היה לו גם כישרון יוצא דופן והכישרון הזה הוא שמשך את העין ואת הלב – לא הרעש והצלצולים שמסביב.
לא מזמן התחילו לשדר בערוץ הראשון תוכנית על תרבות. איכשהו יצא לי לראות דווקא את התוכנית הראשונה ואני לא זוכרת אם זו הייתה דנה מודן או מישהי אחרת שיצאה נגד התפיסה הזו של "אמן מופרע" שמותר לו הכול, כי מבנה האישיות שלו הוא כזה שצריך לגעת בקצוות, כפי שכולם אוהבים או מסכימים לחשוב. זו נקודה מרתקת לדיון, שלא צריכה להסתכם רק באזכור של פסקה, אבל בהחלט יש בה משהו. ואני מוכנה להתערב איתך שעל כל שם של "אמן מופרע" שתתני לי – אוכל לתת לך אחד "שגרתי", לא פחות אומנותי ומוצלח ממנו.
זה לא הצהובון שמושך אותנו – אנחנו לא כל כך רדודים כפי שאנחנו נוטים לחשוב על עצמנו. אנחנו כן רוצים שמשהו יגע בנו ואם למה שרוצים למכור לנו אין בסיס יציב של רגש, אנחנו – או המפרסמים בעיקר – הולכים לתחליפים. בסופו של דבר, אנחנו מאמינים להמלצות – לא לידיעות. תחשבי על זה רגע: כשיש ביקורות נלהבות כולם מצטטים אותן. כשאין, כולם מדברים על מה שמסביב. כמה שיותר זול – יותר צעקני – יותר תופס את האוזן, כי אין משהו אחר שיתפוס. הכללה גסה, אומנם, אבל את מבינה למה אני מתכוונת.
לפני שסיימתי, במהלך הקריאה, אמרתי על שבועת רחל – זה ספר, לא ספרות. וזה נכון. חשבתי לא לכתוב את המשפט הזה עכשיו, כי אולי הוא יישמע פוגעני ומעליב, אבל מיכל שלו אומרת את זה בעצמה ולכן היא מנטרלת כל חשד להתנשאות: "אין לי יומרות מיוחדות. אני לא חושבת שאני כותבת עגנון ולא מתיימרת. קורה לי לפעמים שאני קוראת ספרים ובוכה ממש כשאני מבינה שלא אוכל לכתוב ספרים טובים כאלה, אבל אני מנסה לכתוב הכי טוב והכי רציני שאני יכולה."
וכאן בדיוק טמונה הבעיה של הביקורת: אם היא לא חושבת שהיא עגנון והיא לא מתיימרת להיות עגנון – למה כועסים עליה שהיא לא עגנון?
שלו משווה את עצמה לזיכרונותיה של גיישה ולציפורים מתות בסתר, ייתכן שבצדק, אבל אף אחד מהספרים האלה לא זכה להתעלמות ביקורתית ויותר מכך – אף אחד לא יתבייש להודות שהוא קרא את ציפורים מתות בסתר או את זיכרונותיה של גיישה.
אחר כך מיכל שלו ממשיכה להסביר, ונרי ליבנה מכניסה קצת ביקורת (מורגשת), בסוגריים: "יש בספרים שלי שני דברים. מצד אחד יש בהם משהו גדול מהחיים. אתה יכול להתנתק מהעולם שבו אתה נמצא ולשקוע כולך בעולם אחר. מצד אחר, יש בספרים שלי התרחשויות יום־יומיות שכל אחד יכול להזדהות איתן…. השילוב של עולם אחר ודברים אנושיים כלליים הוא שמושך כנראה את הקוראים. ועוד משהו – יש בספרים שלי הרבה אופטימיות… מעבר לזה, הקוראים נמשכים כל אחד למשהו אחר. יש כאלה שנמשכים לנשים הפמיניסטיות (שהן גם תמיד יפות, נ.ל), יש כאלה שנמשכים לרקע ההיסטורי (שתמיד זניח בחשיבותו יחסית לאירועים הבין אישיים, נ.ל) ואחרים נמשכים לרומנטיקה. אין לי יומרות לכתוב ספרות פילוסופית עמוקה. אבל יש לי יומרה לומר משהו על בני אדם ואנושיות."
כמו הבדיחה המפורסמת על הרב – גם מיכל שלו צודקת וגם נרי ליבנה צודקת.
שלו צודקת בגלל שהספרים שלה באמת מאפשרים להתנתק, מבלי לוותר על ההתרחשות היום־יומית שמחברת אליה את הקורא. גם הקטע על האופטימיות נכון. עם זאת, נדמה שהיא מקצינה את החלקים שלא ניתן לשנות – להלן הסיפור של רחל, שהינו היסטורי ומוגמר – כדי להעצים את החלקים שעוד עתידיים להתרחש. לפעמים זה אפילו מופרך; נכון שרגשות רומנטיים בין שני אחים או בין שתי אחיות היו גם אצל דודי סמית, אבל אצל מיכל שלו זו כבר מערכת יחסים ודי קשה לקפוץ ממערכת יחסים, על כל המשתמע ממנה, מאח אחד לאחר מבלי יותר מדי שאלות על מורכבות הקפיצה. זה לא שהדס מחליפה בני זוג סתם. היא נשארת בתוך המשפחה. איך שלא תסתכלי על זה, המעבר נפתר יותר מדי בקלות, בצורה יותר מדי חלקה – כמו הדרך שבה מיכל שלו סוגרת את כל קצוות הסיפור. באופן מפליא, זה לא מפריע להשתלשלות העלילתית, אבל ללא ספק זה מופרך מדי וכשמסתכלים על זה מלמעלה, זה נכנס לחישוב הכללי.
במובן הזה, אני כן מסכימה עם מה ששולמית גלבוע טענה – לא כל כך עם זה שהעלילה מלאכותית אלא עם זה שהיא לא אמינה. זה באמת מרגיש כאילו ששלו זרקה לסיר את כל מה שאפשר לזרוק. אני מבינה את זה מאוד, איך בראש שלה כל הנקודות האלה מתחברות במציאות הסיפור, אבל בסופו של דבר, לא ייתכן שכל הנקודות האלה תתחברנה – גם האחות, גם המוות של יוליוס, גם המנתח הבכיר, גם בעלת הספינה, גם שחר עם מבשלת הבירה – בצורה כל כך מתוזמנת ובהשלמה כל כך מוחלטת. ברור שסופרת יכולה לכתוב מה שהיא רוצה, כמו ששף יכול לבשל מה שהוא רוצה, אבל צריך לזכור שבצד השני יש מישהו שצריך אחר כך לאכול את זה…
אני לא מסכימה עם הקביעה של שולמית גלבוע, שהדמויות של מיכל שלו עשויות פלסטיק. הן לא פלסטיק. הן פשוט מתוארות בצורה כל כך יסודית שאי אפשר להתרשם מהן, אלא רק "ללמוד" אותן. אני לא מכירה את הדס, אני יודעת מי היא – החל בתארים ובתעודות ההצטיינות וכלה במספר הקוביות שניתן לספור על הבטן השטוחה שהיא חושפת מבעד לבגד הים האדום. את קסנדרה, למשל, אני כן מכירה. אני יודעת שהיא ילדה חולמנית. אני יודעת שיש בה ניגוד מאוד אנושי של חוכמה וחוסר בגרות – שילוב כל כך לא אמין אבל כל כך מציאותי ולכן כל כך אמיתי. אני מכירה את רוז, על ההתאהבויות שלה והמצוקה שהיא מבטאת דרך המכתבים שהיא כותבת. אני מכירה את טופז ואת הדרמות שהיא עושה כדי להרגיש שהיא מישהי (גם כשקסנדרה מסבירה את זה, היא לא מפשטת או מקלקלת את הרושם, אלא מחדדת ומחזקת בעדינות את התובנה). אני מכירה את האבא הסופר, שמשותק מעצם ההצלחה ומחרדת הכישלון, אני מכירה את טעם האכזבה החמוץ של סטיבן ואת האהבה העמוקה והאמיתית שהוא חש כלפי קסנדרה.
דודי סמית ערכה לי היכרות עם הדמויות שלה. מיכל שלו הציגה אותן.
אבל הדמויות של שלו כן איכותיות וכן אמיתיות. הכאב של רחל הוא כאב אמיתי. היא לא מצטלמת יפה כשליבה שותת דם. ואפילו כששחר כואב את דבריה הנוקבים של הדס ונשאר חתיך ובנוי לתלפיות אני עדיין מצליחה להרגיש את עוצמת הפגיעה שהוא חש, למרות שלא הסתכלתי לו בעיניים, אלא רק קראתי את התיאור.
לא מפריעה לי הביקורת של נרי ליבנה, שהנשים תמיד יפות (וודאי שלא מפריע לי שהגברים תמיד יפים. באמת, מה רע?!). הבעיה היא, שזה לא מתכתב עם המציאות: מיכל שלו מקפידה לציין שהדמויות שלה אינן יפות. רחל בפירוש אינה יפה, כמו גם הדס – כך הן מציגות את עצמן. "בסדר" הוא האפיון המקובל. גם השופטת סולטנה חזן זכורה לי דווקא כאישה חזקה, לא מהממת. דודי סמית מקפידה מאוד לתאר את יופייה של רוז ואפילו את יופייה של קסנדרה, כמו גם את יופיו של סטיבן ואת העדר יופיו של סיימון, בהשוואה אליו. למה אצל סמית זה עובר בצורה חלקה יותר? דמותה של רוז – לפחות עד שהיא מתעשתת – חיובית הרבה פחות מדמותן של רחל או הדס. היא חיה בעוני קשה ומחפשת להתחתן עם גבר עשיר שיגאל אותה ממצוקתה. אחותה קסנדרה, שחיה באותו המצב, משקפת את החלטותיה של רוז בעצם ההשוואה אליה עצמה. לא רק על השקר לגבר אלא גם על השקר שהיא עושה בנפשה. הביקורת התת קרקעית הזו מתגבשת ועולה על פני השטח והיא מהווה חלק מדו השיח שהסיפור מנהל בינו לבין עצמו, ובינו לבנינו.
(אגב, אני פחות מבינה את האהבה שחשה קסנדרה לסיימון. האהבה שבין שחר להדס נראית לי הרבה יותר הגיונית).
ליבנה צודקת אולי שהרקע ההיסטורי זניח ביחס לאירועים הבינאישיים, אבל בכל זאת… זה סיפור, לא ספר היסטוריה. להגנתה של שלו ושל כל הכותבים העוסקים בהיסטוריה בספריהם אומר, שלהעביר את ההיסטוריה בצורה חיה – כלומר, לא לספר על אודותיה אלא להכניס אותה ללב העלילה – בלבוש, בעיסוק, במקומות הבילוי, באופן הדיבור – גם זה נחשב לסיפור היסטורי. העיקר הוא לא לצטט תאריכים אלא להעביר חוויה ואת זה "שבועת רחל" עושה, בדרכו, כפי שכל סיפור שמספר היסטוריה עושה, בדרכו ובהצלחה, יותר או פחות.
וכן, זה יפה בעיני שמישהו חושב לדבר על בני אדם, לא רק "גבוהה – גבוהה". דודי סמית מנסה לדבר גם על הספרות. אביה של קסנדרה כתב ספר מוצלח מאוד ומהדהד מאוד ומאז לא הצליח לכתוב דבר, עד לסיום הסיפור בעצם. סמית מנסה לדבר על זה ומרחיבה בהחלט לקראת הסגירה, אבל אני מודה שזה הרגיש לי מאולץ. כאילו שהדביקו את זה שם. לא בכוח, אבל מתוך הכרח. זה לא יושב טבעי בפה, כמו ההסברים של מאיה ערד באמן הסיפור הקצר למשל. שם זה זרם והחזיק בהיגיון פנימי. כאן זה עומד כמו "דבר המפרסם" די באמצע, כאילו שתלו אותו שם.
אני לא מסכימה עם דעתו של המבקר חיים נגיד, שאחרי שקראת את הסיפור של שלו אתה מצטער על בזבוז הזמן. קודם כל, אם נהנית – זה לא בזבוז זמן. בידור הוא לא דבר שאפשר להקל בו ראש. מה גם, שאין להתעלם מהעובדה שיש אנשים שהסיפור הזה כן נגע בהם, גם מעבר לרובד העלילתי (באמת שבאיזשהו שלב הפסקתי לקרוא ורק רפרפתי על כולם. מה את רוצה? היו שם הרבה).
את מה שכן חשוב להגיד אמרה שולמית גלבוע – וגם הרבה מאוד אחרים: "כדי שאדם ירגיש שהתפאורה מלאכותית אז הוא צריך להיות מיומן על ספרות טובה ורוב הקוראים אינם כאלה והרוב יכולים ליהנות בצדק מהספר שלה. הספר שלה לא גרוע. אבל יש סכנה שמי שיקראו רק את הספרים שלה לא יוכלו להבדיל בין ספרות טובה לפחות טובה."
זה נכון.
זה נכון כי אנחנו צריכים לפתח את חוש הטעם שלנו וחוש הטעם שלנו יתפתח טוב יותר אם נחשף לדברים טובים יותר.
אנחנו צריכים את ההשוואה הזו, כדי שאף אחד לא יסתכל על ספרות שאינה ספרות מופת ויחשוב שזה הדבר הכי איכותי שנכתב אי פעם. אם במבחן טעימה עיוור, תשימי לפני מישהו מנת גורמה ומנה גרועה, החך שלו ידע לזהות את ההבדל – גם אם לא לימדו אותו בעבר להבדיל בין השניים. שמלה בתפירה עלית תיראה אחרת משמלה שנתפרה מתוך העדר מחשבה ועיצוב וספר אמיתי ירגיש אחרת מספר ספרותי פחות. כשנפגשים עם משהו טוב – יודעים. האיכות מדברת בעד עצמה.
ובעצם, רק אם נרשה לעצמנו באמת לקרוא – נשמח עם הספרים שישמחו אותנו ונחשוב עם הספרים שיעוררו בו מחשבות ונחלום עם הספרים שיעוררו בנו השראה, נהנה באמת ממה שיש לעולם הזה להציע וניסחף עם כל החוויות שהוא מאפשר לנו לחוות. וגם אם קראנו פעם ספר שהוא "פחות טוב". מה קרה?!
כשקראתי את רשימות קסנדרה הרגשתי שאני רוצה להצדיק אותו, גם כשלא ידעתי עליו כלום. אבל אז קראתי כאמור את "על המחברת" ולמדתי שהספר "נחל הצלחה הן בקרב המבקרים והן בקרב קהל הקוראים באנגליה ובארצות הברית." וקראתי את הביקורת הנרגשת הבאה.
ואת זו, שאולי יש לה מניעים להיות קצת יותר משוחדת, אבל בכל זאת היא נשמעת לי אמינה ונלהבת.
ונודע לי שאכן, גם את הספר הזה עיבדו לסרט שהקדימון שלו נראה מלבב לגמרי, וחידד את ההרגשה הקסומה הזו, שאנשים נוטים לשזור לסיפור – ואולי אפילו העצים אותה קצת:
אז עכשיו, הודות לכל אלה והודות למיכל שלו, מצאתי את הדבר שרציתי להגיד ושאותו נכון להגיד על שניהם: אולי במקום להסתכל על מה שהספרים האלה הם לא, אולי כדאי להסתכל וליהנות מה שהם כן…
נ.ב. שלו טוענת שהמבקרות, בשונה מהמבקרים, הרבה פחות אוהדות והרבה יותר אלימות כלפיה. מקווה שניפצתי את הקביעה הזו, למרות שלא זו הייתה המטרה שלי.
