שמישהו יביא לי כוס מים וממחטה!
צופית כתבה לי דוא"ל!
מי היה מאמין!
אני בעצמי עדיין לא מעכלת!
וכמה מתחשב מצידך, גברתי הספרנית, בדוא"ל המיוחל שאת סוף – סוף כן כותבת, לא לשכוח לכלול, במסגרת חמש השורות (הזעומות) שלו, גם המלצה על לבד בברלין. כן, שמעתי על הספר, וכבר נשלחתי בידי גורמים מכובדים לתור אחריו בספריה ולהשאיל אותו "תכף ומיד" או "מיד ולאלתר". אלא שאותם גורמים מכובדים אינם מבינים איך דברים מתנהלים בספריות ציבוריות: קודם הספרניות משאילות את הספר בעצמן (מבוסס על מידע לא מבוסס בעליל) ואז מתחילה הרשימה המאוד ארוכה – ארוכה של כל האנשים שעומדים בשש בבוקר, בקור ובשרב, מחכים לעיתון שיביא את רשימת רבי המכר כדי לדעת מהם הספרים החמים והנחשבים ביותר ומיד צובאים על דלתות ומחשבי הספרייה ומשריינים את היצירה העכשווית. רק אחרי שההתלהבות הראשונית שוככת ורשימה חדשה מתפרסמת כלאחר כבוד, הספר "המדהים" התורן סוף – סוף מתפנה לידיים אחרות ואפשר להשאיל אותו בנחת. עניין של כמה שנים, אבל יש לנו זמן. בעיקר, סבלנות (בעצם אין לנו, אבל כולם אומרים שצריך, אז אנחנו מתאימים את עצמנו).
סיימתי עכשיו ספר מופלא. אחד הטובים שקראתי. רכבת לילה לליסבון. קראת? הוא פשוט קפץ לי ליד. על פניו ההתחלה שלו מופרכת לגמרי, אבל בצורה די מדהימה, הספר הזה תפס אותי ממש מהרגע הראשון. עם כל התהפוכות שמתחוללות בו, יש בו איזשהו חוש של סדר שנסך בי ביטחון, כך שיכולתי להתנהל יד ביד עם הגיבור הראשי במסעו המטלטל, מבלי להרגיש מטולטלת בעצמי, אלא דווקא מאוד רגועה. וזה מאוד חשוב.
הסיפור הוא בעצם סיפור כפול: מורה לשפות שיוצא בעקבות סופר פורטוגלי, הודות לספר שמגיע לידיו בדרך מקרה. תובנותיו של הסופר הפורטוגלי הן חכמות ומחכימות עד כדי כך שמצאתי את עצמי פעמים רבות מחייכת לעצמי אל מול התובנה הגלומה בהן. וגם, למרות שההגות הייתה די מורכבת, לא הלכתי לאיבוד, עובדה די מדהימה כשלעצמה (בכל זאת, הגות זה לא עסק פשוט).
אחר כך חשבתי לעצמי מחשבת כפירה, שבעצם הסופר הזה, הפורטוגלי, לא מחדש לנו שום דבר, ושכל התובנות שלו הן אמיתות ישנות. אבל אז עניתי לעצמי שזה לאו דווקא נכון; יש לו הסתכלות מעניינת מאוד על החיים, וגם אם בעידן כמו שלנו, שבו הכול (כביכול) כבר נאמר, עדיין האופן שבו הדברים נאמרים מחדש הוא מרענן ומרתק ונכנס אל הלב. מאוד לא מתלהב – רוחני – עידן חדש יומרני כפי שנהוג להתנסח בתקופתנו, כפטריות אחר הגשם של כל מיני מאמנים למיניהם ועל דעת עצמם (או שלא).
מה שהיה אפילו יותר מעניין הייתה העובדה שקיימת צְרִימָה (כן, כן – צְרִימָה. שזה אומר "דיסוננס" בלשון חוץ. אנשים שהם לא ד"ר אבשלום קור משתמשים בדיסוננס. א-נ-ח-נ-ו משתמשים בצְרִימָה) בין נפשו של הסופר הפורטוגלי, המסקנות והשאלות שהוא העלה בעצמו, מתוך עצמו, אל עצמו, לבין האופן שבו נתפס מבחוץ, על ידי כל מי שלא היה הוא – להלן, כל אדם אחר, כולל הגיבור המחפש. הסופר – רופא הזה, היה מעין אדם נשגב, דמות נערצת של גאון כל יכול, אבל בפנים, הוא היה מפוחד ומבוהל ומבולבל ומלא סערה ורגש. לא אדם חלש אופי – בכלל לא! – אלא מישהו שהרגיש קצת אבוד, קצת לא בדרך לפעמים. אנושי.
גיבור הסיפור – המורה שעוזב את הכול והולך בעקבותיו – מנסה להבין את הדמות הנערצת וגם את האדם שמאחוריה, אבל בעצם, כמו כולנו, הוא מנסה להבין את עצמו דרך הגיבור הבלתי מושג הזה. ככה, על הדרך, הוא גם עוזר לקוראים להבין את עצמם. וזה מאוד יפה.
יש מישהי שסיכמה את הסיפור בצורה קולחת – http://bit.ly/dLHaIZ – ועוד אחד, שיותר האריך בסקירת תיאורי העלילה – http://www.e-mago.co.il/Editor/literature-2650.htm. מודה שהתחלתי לקרוא את הביקורת של הארץ, אבל מיד הרגשתי שהיא נשכנית ומעליבה מדי ועל כן מיד עזבתי. אני לא צריכה ביקורת שלילית ומתנשאת שתהרוס לי חוויה מיוחדת כל כך של קריאה. אם כותב הביקורת כותב בצורה כזו, הוא לא הבין את הסיפור. לפחות, לא כמו שאני הבנתי אותו, וזו כבר בעיה שלו, לא של פסקל מרסייה.
אני לא מסכימה עם כל הסיכום של זה מהקישור השני, החל מהאמצע בעיקר, כשהוא מעמיד את ציר הסיפור של הסופר הפורטוגלי כסיפור על יחסיהם של אב ובן, למרות שיש בזה משהו: מובן שההורים הם הציר הראשוני שמעצב את נפש האדם, אבל חשובה לא פחות מדמות האב היא דמות האם, ואולי אפילו יותר, בהרבה מובנים. האם היא שעיצבה את הרופא – הסופר הפורטוגלי להיות מי שהוא נלחם להיות: הגאון המושלם הזה, התלמיד שתמיד טוב יותר מכולם. ייתכן שהיכולות השכליות היו טבועות בו כבר באופן מולד, אבל האימא, אפילו מבלי שידעה שהיא עושה זאת, דחפה אותו להיות האדם המושלם ביותר שהוא היה מסוגל להיות, ועל ידי כך גם קרעה קרע עמוק של אי נחת בתוך נפשו.
היחסים עם האבא הזכירו לי את היביסקוס סגול של צ'יממנדה אדיצ'יה שהמלצת לי לקרוא; גם ספר חזק על אב שַׁלְטָנִי שכורע בעצמו תחת נטל המחויבות, כבול ואסור בתוך גופו ומוחו שלו. אב שמכה את ילדיו ובוכה – כי הוא לא רוצה להכותם אבל הוא מוכרח, כי כך גידלו אותו וכך הוא חושב שצריך לעשות. אביו של הסופר הפורטוגלי, השופט, לא הכה את בנו – הוא פשוט לא דיבר איתו. לא משום שהיה ביניהם ריב ולא משום שהוא היה סמכותי ומרוחק וסבל מבעיה חמורה בגבו (כפי שחשב הבן). הוא לא דיבר עם בנו כי הוא פחד ממנו. פחד מהחוכמה האדירה שבו ומיכולת ההבנה שלו, שעשויה הייתה לחשוף את הפגמים והשגיאות שלו כאדם. מכך שיתגלה שגם הוא, בסופו של דבר, לא מושלם, כמו כולנו. לכן הוא העדיף לשתוק.
מאזן הכוחות הזה הוא האופן בו אנשים מסתתרים ומגוננים על עצמם בפני מישהו שבעצמו מרגיש כל כך מעורער מבפנים. ההתאמצות האדירה הזו, להוכיח את עצמם, היא למעשה חבל התלייה שהם כורכים סביב הצוואר במו ידיהם. זהו הקבר שהם כורים לעצמם ככל שהשאיפה להצליח דוהרת קדימה בשיגעון הגדלות שלה.
מערך היחסים הזה מרתק ממש; כל כך עצוב וכל כך אמיתי.
כולנו רוצים להיות מושלמים, כי כולנו חושבים שמושלמות היא צורת החיים הטובה והנכונה ביותר – המיצוי הגבוה ביותר, ההצלחה האדירה ביותר. אבל דווקא המושלמות הזו, שאמורה להיות ההיפך מכל מה שהוא מגומגם וחלוש, דווקא היא תוקעת טריז ברקמת הקשר העדינה והשברירית והרגשית ביותר שבין אדם לאדם ובין בן לאביו.
זה ספר איכותי. ספר אמיתי. ספר שהייתי רוצה שיהיה לי בבית, בספרייה הפרטית שלי, שלא כפופה לרשימות או להזמנות של אף אחד אחר. ספר שהייתי מתחילה לקרוא עוד פעם (ואפילו התחלתי! ממש כשסיימתי!), למרות שיש עוד ספרים אחרים שמחכים לי ושזה ממש לא יפה (בפרט כשגם אותם אני צריכה להחזיר לספרייה).
התרגום יוצא מן הכלל – גם זה חשוב להגיד. לא שאני יכולה להשוות עם המקור, אבל המתרגמת – טלי קונס – העבירה את המסר בצורה כל כך נהירה וקולחת ועל זה בהחלט מגיע לה כל הכבוד. הרבה פעמים מתרגמים לא זוכים להערכה שלה הם ראויים – וחבל. בזכותה של טלי קונס הצלחתי ליהנות מפסקל מרסייה ובהתחשב באיכותו של הספר, זו הנאה מאוד משמעותית עבורי.
אני לא מבינה, אגב, למה הסופר בחר לו שם עט – פסקל מרסייה – כשבעצם כולם יודעים שזה שם העט שלו? כאילו, מה הרעיון של שם עט אם אתה כבר גלוי וידוע? (ולא, רומן גארי ואו. הנרי זה לא אותו דבר). כשקראתי שפטר בירי הזה הוא פרופסור לפילוסופיה יליד ברן שחי בברלין, הבנתי טוב יותר איך צמחה כאן כזו יצירה איכותית. ועם כל הכבוד למבקרים המכובדים של הארץ, רכבת לילה לליסבון נבחר לספר השנה בשוויץ ותורגם ל – 11 שפות.
כמו תמיד, אני ממשיכה לחכות להמלצות חדשות ולתגובות בכלל, ונעזרת בינתיים ברשימה שהכנת לי מהפעם הקודמת, אי שם בעבר, לפני מיליון ואחת שנים (רשימה ארוכה, אני מודה. לוקח זמן לצלוח את הכול).
כל טוב ושבוע טוב,
גתית