אתמול החלטתי שאני מסיימת את רוקחת הרפואות מסֵיילֶם.
לאור ההכרזה האמורה את יכולה להבין שבמקום שבו נדרשת קבלת החלטות נחרצת קיימים גם רגשות סותרים. ומשום שרגשות סותרים הם – לעתים – גם רגשות ביקורתיים, אדלג עליהם (ברשותך) כדי להגיע לעיקר, או לרגשות החיוביים, שמהם ניתן לבנות משהו שונה ומעניין יותר.
המחשבה התגבשה בי במרוצת הקריאה, ובעיקר לאור הסרטון שאביא בפניך מיד (ונא לא לדלג לסוף ולהחמיץ את הבנייה המובנת של הרעיון. סבלנות עוד לא הרגה אף אחד או אף אחת. ואגב, אם כבר העלית את הנושא: את יודעת במקרה איך הסקרנות הרגה את החתול? אני יכולה לדמיין לעצמי, אבל אולי הסיפור האמיתי יכול להפתיע? ולא רק שבגלל שחתולים קשורים לחתולות וחתולות קשורות למכשפות וכו', כי – אגב רוקחת הרפואות מסֵיילֶם – מסתבר שזה ממש לא נכון), אבל קודם – תחנת ביניים חשובה:
אין ספק שרוקחת הרפואות מסֵיילֶם הוא קסם מעשי – רק בסרט:
הגיבורה שמסרבת לקבל את העובדה שיש בה כוחות (מסתבר שגם קוני היא צאצאית של משפחת מכשפות מפורסמת, כמו קתרין האוּ עצמה, שזו למעשה הסיבה שהיא כתבה את הספר הזה מלכתחילה).
הגיבורה שמתאהבת בגיבור אנושי ומקסים שנכנס אל תוך חייה.
הגיבורה שנאלצת להציל את חיי קרוביה באמצעות כוחות כישוף, מה שגורם לה להשלים עם עצמה ועם עוצמותיה ויכולותיה.
הגיבורה שמתמודדת עם אישה המייצגת את ההפך ממנה – הרגש, הסערה, האמונה בקסם והשימוש בכשפים. בקסם מעשי זו האחות. ברוקחת הרפואות מסֵיילֶם זו האימא.
אמרתי לך, ממש אותו הדבר (חוץ מהשינויים ההכרחיים, כמובן).
הדמיון בין שניהם בעצם עוזר לבסס את המגמה – גם של הספר וגם של הסרט – שמכשפות, בניגוד למה שהתרגלנו לחשוב, להאמין ולפחד ממנו – הן דווקא בסדר: לא עובדות השטן, אלא נוצריות אדוקות (בספר), לא מכוערות ובעלות שומות אלא דווקא כוכבות קולנוע על פי כל הגדרה (בסרט) ובעיקר – לא עושות רע לאנשים, אלא דווקא עוזרות להם, וזה השינוי הכי מהותי (גם בספר וגם בסרט כאחד). באמת התרגלנו לחשוב שמכשפות שואבות את כוחותיהן מעולם האופל והנה מגיעה לה קתרין האוּ, עם המחקר האקדמי שלה ומוכיחה שלא. היא מספרת על רדיפת המכשפות בסֵיילֶם, על כשפים אמיתיים לצד טוב לב ותובנות נכונות של נשים חכמות, שהיו כה חיוניות בעולם שבו מתקיים רוע, גם אם הוא לא נובע מלחשים וכשפים, ולא קשור אליהן בכלל.
וזה גרם לי לחשוב.
בעצם, הסרטון הבא גרם לי לחשוב. ראיתי אותו כבר, לפני באמת המון זמן, אבל עכשיו, במקרה, ראיתי אותו שוב (כל השרשורים האלה ביו – טיוב…) וידעתי שהוא מאוד מתאים. למעשה, הוא זה שעזר לי למרכז את כל הרעיון, בעצם.
אם חושבים על זה, הענן השחור הוא, באופן מפליא לחלוטין, דבר חיוני ונחוץ. אנחנו לא תופסות אותו ככזה, כי הלוא הוא מבודד לעצמו כשכל העננים האחרים חיים באיזו תפיסה מושלמת של יצירת יצורים ורודים ונפלאים, אבל אם חושבים על זה באמת – כל החיות שהוא יוצר, קיימות בעולם ונדרשות לו, לכל המערך האקולוגי – ביולוגי ובכלל. הן הרבה פחות חמודות אבל אף על פי כן נחוצות ולכן נחוץ מישהו שייצר אותן. וזה הענן הזה. שהוא ענן חמוד מאוד, בעצם, וממש ממש רגיש. נכמר הלב. הוא לא יוצר מרוע, אלא מטוּב אמיתי. והקטע הוא, שזה לא שזה לא מצליח לו. זה דווקא כן מצליח. זה מה שהוא יודע לעשות. הוא לא "התקלקל" ומחכה שיתקנו אותו. הוא רוצה להיות כמו כולם, אבל מה שיוצא לו כל כך שונה מכל האחרים. הוא דווקא שמח עם זה, רק שהחסידה האומללה – והמקסימה!!! – שמחה עם זה קצת פחות.
אז בעצם, לפי רוקחת הרפואות מסֵיילֶם, זה האופן שבו אנחנו תופסים – שלא בצדק – מכשפות בעולם הזה. וחבל.
טוב, היום אין ממש מכשפות – כלומר יש, אבל הן בעיקר נשים רעות שלא צריכות כישוף כדי לבטא את כיעורן הנפשי (בעיקר. היום כבר הפסיקו להתייחס למכשפה כאל תיאור "גועל נפש" חיצוני. שזה יפה). אולי דווקא יש מכשפות "בעלות סגולות" כמו שקתרין מסבירה בספר – אלה שמתעסקות בעשבי ריפוי ו / או בקמעות (או גם וגם). יש לזה הרבה ביטויים בימינו, עם הרבה משלוחי יד מגוונים ומשלימים, אבל מכשפה – כפי שאנחנו רגילים לשוות אותה לנגד עינינו, כדמות מלאה' עגולה ושלמה, על כל המכלול והמטאטא והצחוק המרושע – אין היום.
אז זה שייך ולא שייך, היסטורי ועכשווי כאחד – וזה כבר הרבה יותר מעניין ומרחיב אופקים ממקודם. וכהוכחה לדברי, מה יכול להיות מתאים יותר מהתייחסות לכתבה שקראתי לפני חמש שנים (טוב, האמת שלא קראתי אותה לפני חמש שנים. שמרתי אותה להזדמנות מיוחדת. ומה את יודעת? חמש שנים חלפו והנה היא הגיעה!), שמוכיחה שמה שפעם היה מוקצה זוכה היום ליחס של פיצוי מכבד: הולי האלמונית, שנקברה ערופת ראש באדמה לא קדושה, כנראה בגין היותה מכשפה (הדרך דאז להבטיח את חיסולה הסופי, אי קימתה לתחייה באחרית הימים וענישתה הנצחית), זכתה ליחס מתקן, 700 שנה לאחר מכן, מצד אנשים שכלל לא הכירו אותה וכנראה גם לא מכירים מכשפות (שוב, צריך להסתייג וכו', אבל אני חושבת שזו קביעה די בטוחה ולא לחלוטין משוללת בסיס).
מה שממש קולע לעניינו הוא העובדה שקבורתה של המכשפה לכאורה התרחשה בכפר הו (HOO) הדומה לשמה של הסופרת, קתרין האו (Howe). להזכירך – חמש שנים אחורה.
ההרצאה של קתרין האו, על אודות כשפים, מכשפות וכו', דווקא מאוד מעניינת (כמובן שהיא נמצאת באתר שלה, אבל הקישור הוא רק עוד דרך נוחה למצוא אותה).
מה שכן, כשמקשיבים להרצאה מגלים שבעצם הגיבורה הגאונית הזו, שלומדת לקראת בחינות התואר השלישי שלה את כל הספרים בע"פ הייתה כנראה קתרין האו בעצמה (למרות שהיא לא קוראת לעצמה גאונית. זה אני אומרת. למה לא לפרגן?)
ולסיכום הנקודה אצטט לך את התוכניה של היפיפייה הנרדמת בביצוע הבלט הישראלי, שהיא באמת הפקה מרהיבה ומרגשת מאוד, המדברת בדיוק על נושא השיחה שלפנינו: מכשפות, פיות, אהבה וכל הדברים הטובים.
מבוא: פעם, לפני שנים רבות, בממלכה קסומה של פיות, חוגגים המלך והמלכה את הולדת בתם הנסיכה היפיפייה אורורה.
בין האורחים שהוזמנו לאירוע גם הפיות הטובות אשר זכו בכבוד לשמש סנדקיות של התינוקת ולהעניק לה את ברכתן.
אלא שמישהו, כך נראה, שכח להזמין את הפיה קאראבוס (אני חושבת שעם שם כזה, כל פיה הייתה מסיימת כמו קאראבוס).
כשהיא נסערת וכעוסה, פורצת קאראבוס לאולם השמחות, ומטילה קללה נוראית על הנסיכה הקטנה: "ביום הולדתה השישה עשר תידקר הנסיכה באצבעה ותמות."
פיית הלילך, אחת האורחות, מנסה להרגיע את ההמולה: "אמנם הנסיכה תידקר באצבעה, אבל היא לא תמות. הנסיכה היפיפייה תישן עמוקות עד שיבוא נסיך יפה תואר, ויישק לה."
הפיה קאראבוס ממהרת לצאת מן הארמון ולרגע נדמה כי השלווה חזרה לשכון בממלכה הקסומה, אלא שלמעשה, המלחמה בין הטוב לבין הרע רק החלה.
מערכה ראשונה: שש עשרה שנים חלפו ויום הולדתה של הנסיכה אורורה היפיפייה הגיע (איזה מזל שכל פעם כותבים מחדש שהיא יפיפייה. אחרת, איך היינו מזהים אותה, או חושבים עליה באופן שלא קשור ישירות לאיך שהיא נראית?). לא פחות מארבעה נסיכים (לא פחות!) באו לחגיגה בניסיון לכבוש את ליבה של הנסיכה ולבקש את ידה.
בין הבאים גם אישה אחת, מבוגרת מאוד. על פניה חיוך רחב ובידה שושנה, מתנה לכלת השמחה (בגרסאות אחרות מדובר בנול).
אלא שברגע שהנסיכה היפיפייה (כל הכבוד שלא שכחתם להוסיף!) אוחזת בפרח, היא נדקרת באצבעה ומתמוטטת על הרצפה.
כעת מתברר לאורחים כי האישה הקשישה היא לא אחרת מאשר הפיה הרעה קאראבוס (פיה רעה זה לא נִיב נִגּוּדִים?) אשר בינתיים מצליחה להתחמק מהאולם. פיית הלילך שוב מנסה להרגיע את האורחים ההמומים. היא ממהרת להטיל על כולם כישוף ומרדימה את באי הארמון (ומכאן למדנו – אין כמו שינה טובה לפתור בעיות קשות. רק תגידי: הפיה הטובה הזו לא חשבה במקרה על משפחות האורחים, שאולי, את יודעת, ידאגו קצת – בקטנה – לקרוביהם שייעדרו מהבית לתקופה? אמרו להם לחזור עד חצות והם משכו את זה עד המילניום הבא. בקטנה.)
מערכה שנייה: מאה שנים מאוחר יותר, נראה הנסיך פלורימונד (ברצינות?) בודד ועצוב, חולם על אהבה רחוקה.
פיית הלילך, שהבחינה בנסיך יפה התואר, ממהרת אליו ומציגה בחלומו את הנסיכה אורורה שבה הוא מתאהב מיד (ב-ר-ו-ר!).
הפיה הטובה מובילה את הנסיך אל בין עצי היער, שם חבוי הארמון (שאלה: איך יכול להיות שהפיה הטובה שרדה אלף שנים בלי שום ניתוח פלסטי והיא נראית בדיוק אותו הדבר? שאלה נוספת: מה בדיוק היא עשתה במשך כל אותן אלף שנים?! לבד?!).
באולם הנשפים הוא מגלה את הנסיכה היפיפייה, נושק לשפתיה ומעיר אותה משנתה העמוקה.
מערכה שלישית: טקס הנישואין החגיגי של הנסיכה אורורה היפיפייה וארוסה הנסיך פלורימונד יפה התואר (גם הוא יפה תואר?! כמה לא מתקבל על הדעת!) נערך בארמונו של הנסיך (כאילו דא! שנים ייקח לנקות את הארמון של הנסיכה מכל האבק והלכלוך. לשם אי אפשר להזמין אף אחד) בהשתתפותם של אורחים רבים מהממלכה הקסומה, ובהם פיית הלילך אשר מעניקה את ברכתה לבני הזוג המלכותי.
וכמו בכל האגדות, הנסיך והנסיכה חיים באושר ובעושר עד עצם היום הזה (אני חושבת שמכול הזוגות האפשריים, זה הזוג (ה-זוג!) שעליו צריך היה להיאמר המשפט הזה. בכל זאת, הנסיכה היפיפייה – בל נשכח – רגילה לצלוח מרחקי זמנים ארוכים).
בקיצור – תראי איך מכל דבר שלילי יוצא משהו חיובי וחמוד…
כמו הבובות האלה, של המכשפות, שאפשר תמיד לקנות בכל ביתני המזכרות בערים אירופיות ציוריות. אנשים ממש קונים אותן . לכי תביני.
עובדה.
נדבר עוד מעט. יש לי עוד כמה ספרים לספר לך על אודותם.
לילה טוב!
גתית
נ.ב. ואם מכשפות מעניינות אותך קצת יותר, נוסף על מכשפות, כלבים ושנאת נשים והמכשפה והכרת "האני", ממליצה לך לקרוא את מכשפות באמנות ובתרבות הפופולארית: עשיר, אמנותי ומקיף.
