לפני כמה שנים קראתי את אנג'ליקה מאת ארתור פיליפס.
כפי שוודאי זכור לך, אנג'ליקה היה אחד הספרים שלא הצלחתי (במובן של לא רציתי) לסיים. אף על פי כן כתבתי עליו – בהודאה מוחלטת – ודיברתי על הרעיון המתעתע של מציאות שנסקרת מכמה כיווני הסתכלות. כפי שטענתי, לא הייתה לי ועדיין אין לי בעיה עם עצם הרעיון כשהוא לעצמו. הביצוע באנג'ליקה היה בלתי מתקבל עבורי – וזה בסדר – אבל זה לא אומר שמקומות אחרים לא יכולים לעשות עם הגישה הזו משהו אחר לגמרי. כמו למשל מרקו דֶנֶווי ברוֹסַאוּרָה בשעה עשר.
הרעיון שעמד בבסיסו של אנג'ליקה היה שאין דבר כזה – מציאות אחת, מוחלטת וחד־משמעית. המציאות היא רבת פנים משום שכל אחד תופס רק חלק מסוים, מצומצם ומוגבל מאוד ממנה ובעיקר – תופס את עצמו ואת האחרים באותו המצב באופן שונה לגמרי.
רוֹסַאוּרָה בשעה עשר לא מעלה את הטענה הזו. גם הוא מספר סיפור אחד מכמה זוויות הסתכלות, אבל כשקוראים אותו – ואותן – ביחד מבינים שזו לא המציאות שמשתנה: אלה אנחנו שמספרים את אותו הסיפור – סיפור אחר ושונה בכל פעם – מתוך עצמנו.
אנחנו רואים את אותו הדבר, מבינים אותו באותה הצורה ומפרשים אותו באותו האופן ובכל זאת.
על ה"בכל זאת" הזה קמות ונופלות יצירות ספרותיות.
במקרה הנדון, ללא ספק קמות.
רוֹסַאוּרָה בשעה עשר מלמד אותנו שתקשורת, או היעדרה, נובעת פעמים רבות מהיכולת או מאי־היכולת לבנות גשר בין העולם שלי לשלך ולהבין את מה שהצד השני רואה ושומע.
אמנם בבסיסו הוא ספר מתח המבקש להעמיד לדיון פרשיית רצח תמוהה ובלתי מובנית, אבל כמו כל ספר טוב, הוא עושה הרבה מעבר לכך: הוא מספר לנו סיפור על אנשים. הוא מקשיב לאנשים שמספרים את הסיפור של עצמם על עצמם – למרות שהם בטוחים, ללא צל של ספק, שהם מדברים בכלל על מישהו אחר – ועל ידי כך יוצר סיפור שלם, מקיף וכולל יותר מכפי שיכולנו אי־פעם לקבל ממספר יחיד, מהימן ככל שיהיה.
המספרת הראשונה היא הגברת מילַגְרֹוס רַמוֹנֶדָה, בעלת האכסניה "לה מַדרילֶנָיה", זו שמקבלת לביתה את קַמילו קַנגאטו – דייר חדש, מופנם ומבויש עד אימה. קמילו הוא משחזר ציורים במקצועו, אדם שאינו ניחן ביכולת לתקשר עם הבריות בצורה נינוחה, אם בכלל. הגברת רמונדה אינה משקרת בתיאוריה על אודות קמילו, כמו גם לא בתיאוריה על אודות עצמה. היא מתארת את המציאות נאמנה, כפי שמוכיחה לאחר מכן עדותו של דייר נוסף בבית, דויד רֶגֶל. גם דויד אינו משקר או מציג דברים באופן הפוך לאופן שבו הציגה אותם קודמתו. יתר על כן, שניהם אפילו מבינים את האופן שבו כל אחד מהם תופס את המצב, על פי נטיות לבו ואופיו; דויד מבין שרמונדה חושבת שהיא נוהגת בקמילו כבן ורמונדה מבינה את קנאתו של דויד באהובתו היפיפייה של קמילו, רוֹסַאוּרָה.
אלא כששניהם מתבקשים לספר את סיפורם של קמילו ורוֹסַאוּרָה, הם מספרים בעיקר את סיפורם שלהם: השקפותיהם, דעותיהם, מחשבותיהם, רגשותיהם, כעסיהם, רצונותיהם. הם יוצקים את הבליל העשיר והסוער הזה על ראשן של שתי דמויות רפאים, שכמו נמצאות שם לשם מטרה זו בלבד. רמונדה ודויד כלל אינם לא מודעים לעובדה שעם כל הסבר שהם מספקים על אודות הקשר שבין קמילו ורוֹסַאוּרָה, הם חושפים עוד נדבך רגשי ומעמיק מעולמם שלהם; עולם פנימי כה כמוס, שאפילו הם עצמם אינם מכירים בקיומו.
במובן הזה, קמילו ורוֹסַאוּרָה משמשים מצע רעיוני לחשיפת "האני" העצמי של רמונדה ודויד. האדם שהיה קמילו באמת נחשף רק בפרק השלישי. זהו אותו אדם שעלה מסיפוריהם של בעלת האכסניה והדייר השכן, אבל בעצם הרבה יותר מכך. אנשים זרים רואים רק את השכבה החיצונית, המעטפת. הם יכולים להבין את הנסיבות ואת הסיבות, אבל אם הם לא מעמיקים לשאול או להקשיב, מה שנשאר הוא רק מה שמתקבל על פני השטח. קמילו לא היה אדם שידבר ורמונדה ודויד לא היו האנשים שיקשיבו (גם אם ניסו בהחלט להתעניין ולחקור). והנה אז מגיע הפרק השלישי – וידויו של מי שיודע את כל התשובות, שיכול להשכין שלום בין חילוקי הדעות ולספר מה באמת קרה בסיפור מרובה הסברות שלפנינו – והופך את הקערה על פיה.
במקום פתרון שנועד ליישב סכסוכים, קורה משהו מעניין אחר: בפרק הזה, לראשונה, קמילו, הגיבור השתקן והסגפן, מתחיל לדבר. כמו התפרצות געשית שרק חיכתה לרגע הנכון, הוא מספר הכול על אודות עצמו וקורותיו – את כל האמת שסיפרו רמונדה ודויד אבל הרבה מעבר לה, את כל מה שלא ראו – משום שלא היו יכולים לראות – כל האחרים. אפילו לא הוא עצמו.
אם אספר לך את סיפורו של קמילו אהרוס את הסיפור, וחבל. כוחו של הספר טמון בכך שהוא דורש מהקורא להתמודד עם תהיות בנוגע לשקרים ולאמיתות שעולים בו ללא הרף. התביעה הזו לא נוגעת רק לעלילה אבל משום שהיא קשורה אליה, היא תלויה בה בקשר של תלות. בלעדיה לא יהיה כל טעם להעמיק ולחקור, והחקירה היא, כאמור, הנושא המרכזי שאוסף את כל חלקי הסיפור לכדי יצירה מלוכדת אחת.
כולנו בלשים בעצם, וכמו כל בלש טוב אנחנו תמיד צריכים להטיל ספק במה שאנחנו רואים כדי לגלות את מה שעדיין לא ראינו.
קמילו הוא ההוכחה הניצחת לכך.
על פניו הוא נראה אדם סגור ופרטי, המסתיר סודות אפילו מעצמו. אולם כשהוא נפתח ומדבר הוא מתגלה כאדם הבוער בסערות של מחשבה ורגש. אדם שמעולם לא עצר לחשוב מה הוא רוצה להיות או לעשות אבל ידע שאינו רוצה להמשיך ולהיתפס באופן שבו הרגיל עצמו ללכת.
קמילו מבין את התסכול העצור בו, בדיוק כפי שרמונדה מבינה את "גישתה האימהית" ודיויד את הלימוד והיוהרה האופפים אותו. אבל ככל שהבנה זו מתרחבת ונפרשת, מתחוור לקוראים שרמונדה, דויד וקמילו היו למעשה עיוורים כל הזמן לדברים אחרים, חשובים לא פחות. הם התרגלו כל־כך לראות את מה שציפו למצוא ובדרך העלימו עין ממה שהתרחש בתוך ליבם, סביבם, לצידם.
קמילו הבין את הרגשות הקשים שעטפו אותו בגין חינוכו הנוקשה של אביו ובגרותו המרוסנת. הוא הבין אותם בעוצמה ובדבקות כזו, עד שלא זיהה רגשות חיובים אחרים שפיעמו בו. למעשה, הוא כלל לא לקח אותם בחשבון.
רמונדה מודעת למצבה המורכב כאלמנה, אם לשלוש בנות ומנהלת אכסניה. היא מרוכזת כל־כך בהגדרה הזו, שאין בה את הפנאי להניח לפעולות אנושיות פשוטות בחייה לעמוד כפי שהן, ללא פרשנות "מוכנה מראש". רמונדה לא חיה – היא עסוקה בלהסביר לכולם את ההיגיון המובן לה ולכן מפספסת את מה שמתרחש מתחת לאפה ובביתה. דברים קטנים, לא מורגשים, אבל משמעותיים ללא ספק. כשהם מתגלים, הם משנים באחת את התמונה כולה.
גם דויד מזהה אמת מסוימת בהתנהגותו של קמילו כלפי רוֹסַאוּרָה, אבל בוחר לפרש אותה בצורה המציגה אותו, את דויד, באור המפצה על מה שכה חסר בחייו – הרצון להיות הגיבור המחלץ, האדם החשוב. הנוחם שבידיעה שהעולם מכיר ומתגמל אדם מוכשר ובעל ערך כמוהו מוחלף באכזבה על כך שדבר ברור כל־כך פשוט לעולם אינו בא לידי מימוש.
אומרים שגיבן אינו רואה את החטוטרת של עצמו. את החטוטרת שלהם קמילו, רמונדה וקמילו דווקא רואים היטב. את הכאב העמוק שהיא הולידה בהם או את רגשותיהם ביחס לאנשים אחרים בחייהם הם מפספסים בגדול. כאן החטוטרת מסתירה את כל שדה הראייה.
זה לא עודף ביקורתיות. זו התמקדות במה שהאדם התרגל לראות בעצמו – אולי בגלל אחרים, אולי בגלל הנסיבות. מבלי משים, הוא הופך לסוהר ולאסיר, לרודן ולנתין – לא מבין מדוע הדברים הם כפי שהינם אך גם אינו יודע איך לפרוץ דרך החוצה ולשנות. הלוא הוא מוגדר כל־כך, בעיקר לעצמו.
מה יכול כאן כבר להפתיע?
רוֹסַאוּרָה בשעה עשר הוא ספר שנכתב לפני זמן לא מבוטל, אבל מרגיש "רענן" והולם. יש בו רוח על־זמנית, למרות שהוא מעוגן היטב בהווה שהוא מגולל, על מוסכמות והתנהגויות שאולי כבר אינן נוהגות בימינו ובכל זאת מתאימות מתמיד, כתמיד.
ספר מעניין, עם רעיון מעניין לא פחות. כזה שמשאיר אותך עם סימני שאלה מהסוג הנכון. אלה שלא מחפשים תשובות, אלא את הדרך שמובילה אליהן.
ואם את רוצה יותר מזה – גשי לכריכה האחורית.
במקרה הזה, כפי שקורה רק לעתים נדירות, היא מדויקת לחלוטין, בכל מילה ומילה.
כל טוב,
גתית
נ"ב – לא שאני רוצה להרוס לך את הקריאה, אבל עשו גם סרט ע"פ הספר הזה.
משום שהוא בספרדית, אין לי יכולת לשפוט את מידת ההלימה בין שתי היצירות, אבל זה לא משנה בעצם. כל יצירה עומדת בפני עצמה.
