הי.
מה שלומך?
מה שלומך אחותך?
איך אתם, כולכם?
אני מרגישה שאני צריכה לעשות את זה זריז, למרות שמותר לי לכתוב לך.
אבל אם זה יגרום לך לחייך לרגע או שניים – עשיתי את המעשה הטוב שלי להיום.
קראתי את קרוב מדי הביתה של לינווד ברקלי.
המלצה שלך לגמרי. הפעם אני 100% בטוחה.
באופן מפתיע, אני חושבת שזה אחד מספרי המתח הטובים שקראתי. שילוב מוצלח מאוד של סיפור ועומק עם עלילה שלא רוצה לתת לך להניח אותה בצד. מהבחינה הזו, הוא ממש מצוין: מעורר מחשבה, בונה דמויות אמינות, עם היסטוריה והתנהלות הגיונית, דיבורים אמיתיים, מורכבות עם קצב מתקבל על הדעת ומעל לכל – רעיון. וזה חשוב. זה תמיד חשוב, כי אז את לא מסיימת לקרוא עם הרגשה של "נמתחתי שעתיים ועכשיו אני מגלה שהמתיחה הייתה על חשבוני".
מכירה את הסיפור של צ'כוב – התקפה של עצבים? נראה שגם ברקלי מכיר אותו, כי הרעיון הוא בדיוק זה (שנקשור כאן השראה?), במיוחד כשהוא אומר "אתה הרגת אותה! אתה וכל האחרים! זה היה בדיוק כמו לקחת אקדח ולירות בה!" (עמ' 360 – 361. אם אני כבר מצטטת עמודים, שאני אציין שהספר יצא בהוצאת מודן בבן שמן בשנת 2009 ושהמתרגמת היא נעה שביט?)
למען ההגינות, צ'כוב לא אמר את זה ב-ד-י-ו-ק ככה, אבל יש הרבה מן הדמיון ברוח הדברים.
את האמרה הזו ברקלי מציב בפיו של דרו, לא דמות מרכזית רגילה, אבל מרכזית מספיק כדי להניע את מערך הסיפור כולו. דרו הוא אדם כאוב ופגוע. הוא מאוכזב מהעולם ומהאנשים בתוכו, מהחברה שלא דאגה לבתו וגרמה לה להידרדר לזנות (ומשם לסמים ולמוות). מכך שאין תקווה למי שאין לו מי שיעזור.
זה לא שהוא ציפה לניסים, דרו. הוא ידע שכך יהיה. ידע והשלים עם המצב. אבל משהו בכל זאת קינן בו. התקווה לאדם אחד, רק אחד, שיהיה טוב לב מספיק כדי לזהות את מצבה האמיתי של נערה בודדה ולעזור לה.
זה כמעט קורה – ממש כמעט, אבל בסוף לא. והמרחק הקטן הזה, בין הכמעט לבין הלא, הוא פער של חיים שלמים. במקרה הזה, חיים שלמים של נערה שהתבגרה מהר מדי ועברה מן העולם הרבה יותר מדי מהר.
זה לא רעיון חדש; הרבה יצירות נוגעות בזנות ובכוח ההרסני שדרדר אנשים או קבר אותם: מול פלנדרס, הגברת עם הקמליות, לעזוב את לאס וגאס ואפילו אישה יפה (לא נדבר על ארוחת בוקר בטיפאני).
אבל כאן יש משהו אחר: אחריות חברתית. בעצם, שאלה לגבי אחריות חברתית: מה מידת המחויבות הזו, שיש לנו כלפי מישהו אחר, שפשוט חולף על פנינו ברחוב ונדרש באותו רגע לעזרתנו, גם אם הוא לא מבקש, או לא מודע לכך?
האם אנחנו נושאים באחריות למצוקתו של אדם אחר, באם יכולנו לעזור לו – אך לא עזרנו?
מישהו שלא רוצה או לא מבקש עזרה יכול לפעמים – הרבה פעמים – דווקא לקלקל, להרוס. אַת מנסה לעשות את הדבר הנכון, אבל עושה בדיוק את ההפך, עם כל הדאגות היפות. זוכרת את המערכון ההיסטרי של קרן מור בקצרים?
הצדקת קוראים לו. לא לחינם נאמר "הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות".
תוך כדי שחיפשתי, מצאתי גם את הסרטון הזה:
קצת פחות חריף וביקורתי, אבל עדיין מעמיד את העזרה הנרחבת מדי שאנשים מגישים תחת סימן שאלה גדול. כי בשביל מה כל הטרחה הגדולה הזו? בשביל מה כל המאמץ? זו מוגזם, זה מגוחך, זה מיותר.
אבל בקרוב מדי הביתה המחשבה הזו עלתה ביוקר. בקרוב מדי הביתה אנשים עושים בדיוק ההפך – עוצרים רגע אחד לפני, מה שעובר בקושי כמקרה הטוב ביחס לאפשרות של אי עצירה בכלל. האם הגיבור, ג'ים קאטר, אשם במות בתו של דרו משום שלא התעקש להציל אותה? משום שלא כפה עליה את עזרתו?
לא יודעת אם "אשם" זו המילה, אבל תחושת האשמה שמקננת בו, כשמשהו בעולם הבטוח שלו נסדק לרגע והוא מבין את עוצמת הכאב והקושי של האדם השני, התחושה הזו כשלעצמה מעידה שמשהו כאן לא נעשה מספיק. לא מספיק בנחישות, לא מספיק לעומק. זה פשוט נעשה והמשיך הלאה, מבלי להתעכב יותר מדי.
זה כמעט לא מורגש, הרגע הקטן הזה, אבל הוא כל כך מהותי.
למען ההגינות צריך לדבר בזכותו של ג'ים קאטר. הוא חשב על מעשיו גם ללא קשר למצבו הבעייתי. הוא אדם כזה, אכפתי, אבל המצב הקשה והנסיבות שאליו הוא נקלע, בעקבותיו, עוררו בו את המחשבה על אודות הבחורה ההיא, ביתר שאת. מטבע הדברים, זה מה שקורה בחיים: המציאות גורמת לך לחשוב על הנסיבות, בעוצמות משתנות בהתאם לשינויים במצב.
קיבלתי לפני כמה ימים דוא"ל קצר (מדהים איך שהכול מתקשר) עם חמישה סיפורים סכרניים כאלה, שצובטים לך קצת בלב, כמו פטיש של חמישה קילו; הילד בן העשר שנכנס לקנות גלידה בכל דמי הכיס שעמדו לרשותו, מוותר על המנה הגדולה כדי להשאיר תשר לקופאית, שמצידה מתייחסת אליו בחוסר סבלנות. הגבר שעצר לאשתו של נאט קינג קול וסייע לה להיפרד מבעלה בלילה שבו נפטר. הילד שמוכן לתת את דמו לאחותו, גם מתוך מחשבה שהוא נותן את כל דמו, כדי להציל אותה. מסחטת דמעות שכזו.
חשבתי לעצמי מאוחר יותר, איך שהסיפורים האלה מאירים דווקא את הנקודות הקטנות, בין קווי התפר, שכמעט אי אפשר להבחין בהן מרוב שהן מתמזגות ונטמעות בשגרת החיים: המחשבה לעצור או לא לעצור למישהו שנתקע בשולי הדרך נושאת בהשלכה גורלית, גם אם הסיפור של גב' קול לא התרחש במציאות. מי חשב על זה? מי ידע? מי שידע וודאי היה עוצר. אבל מי שעצר, עצר כי הוא זיהה את הרגע ואת היכולת לתת באותו רגע טיפה יותר. רק טיפה אחת. זה כל מה שצריך.
אני חושבת שזו הטיפה הזו שעושה את כל ההבדל.
תמיד הדבר הקטן מעבר לכל מה שהאחרים עושים.
כשמדובר בהישגיות או בהצלחה, זה לא נורא. כי אם מישהו לא יעשה את הצעד הנוסף הזה, הוא אולי לא יכבוש את הפסגה, אבל המציאות שלו לא תסבול מחוסר מהותי. אף אחד עוד לא מת מעודף בינוניות.
אבל כשמדובר בחיים של בן אדם, באפשרות של להיות או לחדול, זה כבר ממש לא בסדר.
אז מה? האם מי שלא ביצע את הקפיצה הזעירה – משמעותית הזו נושא בנטל האשמה והאחריות?
שאלה לחשוב עליה.
זה מזכיר לי סיפור ששמעתי (עיבוד על עיבוד על סיפור של סיימון דה בובואר): אישה נשואה הלכה ללמוד לבחינה בביתו של חבר ללימודים. השעה התארכה והאישה נבהלה – חשבה שבעלה יכעס עליה, יחשוד, ישתולל. היא ביקשה מהחבר שילווה אותה, אך הוא סירב והציע לה לישון אצלו. כמובן שההצעה לא הייתה בגדר אפשרות והאישה עזבה את הבית בגפה. היא חשבה לקחת אוטובוס, אבל בשעה כזו הקווים כבר לא עבדו ומונית עלתה יותר מדי ולכן היא וויתרה והלכה ברגל.
בדרך התנפל עליה גבר, אנס ורצח אותה.
השאלה היא – מי אשם במות האישה?
האם זה הבעל, שהטיל את מוראו עליה?
האם זה החבר ללימודים, שסירב ללוות אותה בגין השעה המאוחרת?
האם זו האישה עצמה, שלא נזהרה והתקמצנה?
לא.
האשם היחיד במותה של האישה הוא זה שרצח אותה.
דרו, האב המתוסכל, המיואש והממורמר, נוקם בכל גברים שהזיקו והרעו לבתו בכך שלא מנעו ממנה ללכת בדרך הבלתי נמנעת.
הוא בא חשבון עם כולם, תוך שהוא עצמו מבצע את המעשה הנורא מכל, בדיוק כמוהם.
אפשר להאשים אותו?
כנראה שלא.
אבל הוא אשם בכל זאת.
על הצד הזה אנחנו פחות חושבים, כשאנחנו מהרהרים על מה שקרה כאן. אנחנו קודם רואים את הבחורה שאבדה בשבילי החיים המתפצלים, את הצער וההחמצה ואת הנקודה הקטנה הזו, של הושטת עזרה שיכולה הייתה לשנות מהלך חיים שלם – אבל לא עשתה את זה, בסופו של דבר.
אנחנו לא חושבים על מה שדרו עצמו עשה, כי מבחינתנו, זה רק קורבן בדרך להשגת הצדק.
אבל זהו, שלא.
הסיפור הזה מפנה את תשומת הלב שלנו למחשבה הגותית על חשיבותה של האחריות החברתית, על משקל המעשים שלנו, כחברה, על הפרט החלש, הנזקק, התלוי.
הנקודה הזו כל כך מחודדת אצלנו, שאולי היא מאפילה ומעפילה על כל דבר אחר. כמו למשל המחשבה שגם אם אדם אחד פספס נקודה אחת, מהותית וחשובה, זה לא אומר שהיו נקודות אחרות שהוא לא הציל. על מה שהוא עשה הוא צריך לשלם, כי הצדק צריך להיעשות, אבל אולי לא ככה. לא כמו שדרו מחליט. זה מובן מאליו, כמובן, אבל המסר שאיתו נצא הוא שדרו צדק.
זוכרת את הסרט עם סאלי פילד וקיפר סאתלנד? עין תחת עין?
ושומר הדרך עם ג'ק ניקולסון?
אולי גם הם היו השראה למר ברקלי, מי יודע.
אי אפשר לשפוט את דרו, אבל הוא נשפט בסופו של דבר, כי בדרך להשיג את הנקודה שלו, גם הוא פספס המון נקודות אחרות בדרך.
אין כאן צודק מוחלט, כמו שאין כאן אשם באופן וודאי.
כולם אשמים ולא אשמים בעת ובעונה אחת.
בחירה מודעת של אנשים היא לא תמיד בחירה מושכלת, בטח שלא מעמיקה ומחושבת.
האם אנחנו באמת יכולים להיות מעמיקים כל כך, כל הזמן?
לעצור בגשם למישהו גם כשזה לא נוח?
אפשר לשאוף לזה.
זו בטח מטרה ראויה לשאוף אליה.
בינתיים, זו מראה של אבן בוחן. שאלה מול "האני", שמאתגרת אותו לגלות מיהו ולאן הוא באמת רוצה להגיע.
אולי זו הסיבה שהוא קרא לספר קרוב מדי הביתה. לא רק בגלל שזו קרבת מדשאות בין שכנים, אלא בגלל שזה קרוב לבית של כל אחד מאיתנו.
עוד נקודה לחשוב עליה.
מקווה לשמוע ממך בשורות טובות.
רק בשורות טובות.
כל טוב,
גתית
