לאחר שסיימתי לקרוא את קנאת סופרות של מאיה ערד, חיפשתי ומצאתי את הקישור הנ"ל, לראיון שהתקיים עם יובל אביב מטעם הספרייה הלאומית. במהלך השיחה סיפרה מאיה ערד על כך שמישהי, שבשמה היא אינה נוקבת, טענה בתוקף (במסגרת תוכנית הרדיו עם אותו המנחה) כי "בקנאת סופרות מאיה ערד נחשפת בלי בושה בתאוות הכבוד שלה ובמרירותה". בתגובה העידה ערד שהיא הופתעה מאוד מהדברים משום שהיא מצידה דווקא סמכה רבות על הקוראים שיבינו שהיא כותבת במינימום תחכום, כלומר שאם היא כותבת באופן כזה על מישהי שדומה לה בדברים רבים סימן שהיא רצתה לשחק עם העניין קצת – לא שהיא חשפה את עצמה מבלי משים.
אולי העובדה שהפרטים הביוגרפיים (שמאיה ערד מונה בעצמה) נשענים על מציאות מוכרת היא שאפשרה לה לקחת את הנושא ולעוף איתו בהקצנה מוגזמת, ואולי זו הייתה החלטה אישית שלה ללא קשר לעובדות – בין כך בין אחרת, קנאת סופרות אכן מצטייר כמו ספר שהכותבת שלו כיוונה את עוצמת ה"בוא נלך על רעיון עד הסוף ונראה מה יקרה" לקיבולת המרבית שניתן היה להגיע אליה ואז לחצה על הגז ושעטה קדימה.
אביגיל שלו, גיבורת קנאת סופרות, היא סופרת שהשתוקקה להיות סופרת מאז שהייתה ילדה קטנה והנה החלום התגשם לה אך היא דווקא מאוד לא מרוצה.
העניין הוא שאביגיל שלו לא באמת ניסתה להיות סופרת – זה פשוט קרה לה: היא נסעה עם בעלה לארה"ב כדי שיעבוד שם על עבודת הדוקטורט שלו, במקביל עשתה עבודת דוקטורט משל עצמה (שעליה היא כמעט ואינה מרחיבה את הדיבור), חזרה לארץ, לא הצליחה למצוא עבודה ובמקביל מסרה את כתב היד שלה לעורכת שאהבה ופרסמה אותו בהוצאת הספרים שלה. הספר הפך לרב־מכר והופ, אביגיל שלו הגשימה את עצמה דווקא כשהיא נכשלה.
לאביגיל שלו לא הייתה התמודדות פנימית עם הרצון להיות סופרת ולא עם השאלות שרצון כזה מייצר – שאלות שנוגעות אליה, אל הסיפורים הטמונים בה, השפה שבה היא מתבטאת, התוכן שהיא מבקשת ליצור, הסיבה שמלכתחילה בחרה לחלום את חלום הספרות ואולי גם פחדה להגשים אותו ותפיסת העצמי שלה בתוך כל המערך הנרחב הזה. ההצלחה הגדולה של הספר הראשון, הן מבחינה ביקורתית והן מבחינת אהדת הקהל, מנעה ממנה גם את הצורך להתמודד עם הגדרתה כסופרת, אך זו צצה כמתבקש עם "תסמונת הספר השני" ומאוחר יותר עם "תסמונת הספר השלישי", המתייחסות להצלחה הראשונה כבלתי צפויה, נגזרת של מזל אקראי ולא של איכות וכישרון, ולכן אינה ניתנת לשחזור ובעיקר אינה מעידה על מהותה של אביגיל שלו כסופרת "אמיתית" מן השורה.
אלא שאביגיל שלו דווקא רואה בעצמה סופרת מוערכת ומתוחכמת ובכל האחרים קוראים נחותים שאינם מסוגלים (או טורחים) לרדת לעומקו המתוחכם של המבנה הצורני המבריק שבו עיצבה את ספריה, לצד שאר תחכומים נוספים. כמה היא מתענגת על כל הכרה, ולו בדל זעיר, שהיא מקבלת, שופטת אותה לחומרה כשהיא נעצרת בשלב נמוך מדי, כשלה להבין את מלוא היקף הגאוניות, את העובדה שאביגיל שלו נמצאת ברמה אחרת, שונה מכל האחרות, דרגה אחת מעל כולן. העניין הוא שבכל המחשבות המתלטפות ומתייסרות האלה, שהן שאלות מציאותיות מאוד ואנושיות מאוד וטבעיות מאוד, אין מחשבה אחת על מה שספרות מייצגת ברובד המהותי. השיח תמיד נשאר ברמת הסיפור, מאשש־מנציח את תפקידה של הספרות כמתעתדת־חושפת את החיים ואת חוסר ההבנה של כל האחרים להבין את "המורכבות" הזו בגין היותם, כאמור, פשוטים והדיוטים ("אביגיל חייכה אל יסמין בחזרה מתוך רוחב לב מהול בשמץ של התנשאות. יש לה טעם מצוין בספרות, זה בהחלט ייזקף לזכותה. חבל רק שכל המחמאות שהיא חולקת לה טבולות במשרה של תמימות וחוסר תחכום. […] את הדברים האלה עצמם שמעה מתריסר אנשים לפחות. כן, שעות אקדמיות הוא הספר המצליח ביותר שלה, אבל רוב קוראיו נטפלים דווקא לקליפה החיצונית […], לא לרומן עצמו, לשפה, לחוויה הפנימית של הגיבורה, התבנית הצורנית הייחודית: עשרים וארבעה פרקים שכל אחד מהם מתרחש בשעה אחרת ביממה, על פני כמה חודשים, ויחד יוצרים פסיפס שלם." מאיה ערד, קנאת סופרות, חרגול הוצאה לאור, תל אביב, 2021, עמ' 91 – 92.)
בכל פעם שאביגיל פוגשת באישה אחרת היא עושה בדיוק את מה שהיא כותבת עליו – חושפת באלימות את הפגמים החיצוניים שבה ואז מסבירה לעצמה שזה מה שסופרת אמורה לעשות מבלי להבין את ההתכחשות העצמית שבדבר. הרבה קוראות מצליחות למצוא את עצמן בספרה הראשון כי מבחינתן היא מספרת להן על החיים שלהן אבל אפילו אביגיל שלו, מבין אדי ההתבשמות של ההערצה, מצליחה לזהות את צחנת השקר: "מי האישה שכתבה את הספר הזה? אין לה כמעט שום דבר משותף איתה היום, ממרחק עשר שנים ועוד שלושה ספרים כמעט" שם, עמ' 91.
אביגיל מתייהרת מעל בינוניותם של קוראיה, מעל מוגבלותם השכלית הכושלת לקלוט את יפעת יצירתה מבלי להבין, כמובן, שהיא חוטאת באותו החטא וגרוע מכך. זה לא שהיא לא טובה או גרועה כמו שהיא מדמיינת, כפי שעולה בשיח שהיא מנהלת מאוחר יותר, גם עם עצמה – זה שהיא בכלל לא בכיוון. אביגיל שלו לא מבינה מה זו ספרות ומכאן הגלישה הבלתי נמנעת לדיבורים המתפלספים, לרבות עניין הקאנון שתופס נפח מרכזי מאוד בספר, בעיקר דרך אחינועם רוטמן, שמלמדת בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב והופכת למעין דמות נערצת־אוהדת־נאהבת בחייה של אביגיל. אחינועם רואה את "היכל התהילה הספרותי" כמעין מועדון סגור שנפתח לתקופה קצרה מאוד ואז נסגר לנצח בפני מועמדים חדשים – עובדה שמעמידה את הסופרות בעולם הספרות תחת סימן שאלה מעורער על תפקידן ומעמדן בתוך מסגרת שאינה יכולה או רוצה לקבל אותן. הרבה מילים נשפכות על הטיעון הזה אבל ריבוי ההסברים עומד ביחס הפוך להבנת הטיעון ובעיקר לנחיצותו. סופר אמיתי כותב משום שהוא מוכרח. זה מה ומי שהוא. אין לו ברירה אחרת אלא להיות, משמע לכתוב, גם אם אף אחד לא קורא (ראו לדוגמה תעלומת אנרי פיק). מעבר לעובדה הבסיסית שתמיד יש מקום לסופרים טובים וסופרות טובות משום שלא ניתן להתקיים אחת ורק על יצירות מפרי עט אחד (שום עט בודד, מוכשר ככל שיהיה, לא מסוגל להניב כל־כך הרבה כדי לכסות על כל השאר), המחשבה האם להיכנס או לא להיכנס לקאנון, להיכל התהילה, לרשימה הזוכים היוקרתית, היא מחשבה שמונעת מגאווה ויוהרה עצמית, לא מטוהר כוונה של רצון לספר סיפור. התירוץ שההכרה חשובה משום שהיא מביאה קהל נכונה בחלקה משום שהיא כביכול מאפשרת את ההמשך – המשך הכתיבה, המשך היצירה, המשך ההימצאות בתודעה – אבל מי שכותב כדי למשוך קהל יכול היה באותה מידה לעשות כל פעילות פרסומית אחרת, אפילו שלכתיבה יש מין אצטלה חשובה יותר של איכות. אם כותב מחפש הכרה חיצונית לזהות שלו הוא מחפש אותה במקום הלא־נכון. אביגיל פרסמה שלושה ספרים ועדיין היא מטילה ספק רציני מאוד בהגדרתה כסופרת – מתוסכלת לא פחות ממקבילתה המאוכזבת מירה, סופרת מבוגרת ולא מוכרת שהצליחה לפרסם שני ספרים, שאף אחד לא באמת קרא או מכיר.
הרצון של אביגיל להיתפס חברתית כסופרת משובחת נובע מחוסר ההבנה שלה את מקומה שלה בתוך חייה ואת המניעים הנפשיים שדוחפים אותה לפעול.
אביגיל שלו הייתה נערה יפה, יפה מאוד, יפה באופן מרהיב, ממש לפי הספר, שסבלה מהתקפי זעם ומכעס בלתי מרוסן שנובע מתסכול עמוק על כך שיש לה יופי מרהיב שכזה שלא מניב שום דבר מרהיב בתמורה. החיים שלה היו אמורים להיראות אחרת אבל הם לא והיא לא ולכן היא כועסת. הגאווה שלה מתקשה להסכין עם מציאות שבה היא אינה נמצאת תמיד במקום הראשון, אחת שרק גברים חכמים ורעים או טובי לב וטיפשיים הביעו בה עניין רומנטי, מי שלא נותרה לה ברירה אלא להתחתן עם ברירת המחדל הפושרת שהוא בעלה, סופרת שקהל הקוראים לא נופל שדוד לרגליה. אביגיל שלו, אפילו עם השם שהופקע ממנה כי הוא דומה לשמה של משפחת סופרים (שלו) ולסופרת אחרת (אביגיל נגבי), מרגישה כמו מלכת הכיתה שהכיתה מעולם לא הכתירה. לכן היום, כשהבת שלה נישאת על גבי הערצה חברתיים, היא נהנית להתרפק על ההרגשה הזו, להיות מחוזרת לשם שינוי, זו שדוחה במקום זו שנדחית. הצדק, גם אם מעט, גם אם בסיבוב, גם אם מאוחר, הושב על כנו בעיניה והיא, לפחות כאן, מרוצה ("לפני שלושים שנה הייתה היא […] מתחננת אצל בנות אחרות. עכשיו […] היא זוכה לעמוד מן העבר השני" שם, עמ' 166).
הכול הלך לה בקלות אבל שום דבר לא קל לה; לא בגלל שהיא הייתה צריכה להשקיע אלא בגלל שעצם הקיום היום־יומי הזה הוא וויתור בלתי נסבל עבורה. אביגיל שלו לא יודעת מה זה לנסות ולא להצליח – מבחינתה, עצם העשייה היא־היא המאמץ. העולם הוא שצריך להתאמץ עבורה. הרי זה מובן מאליו שהכול יקרה לה. למה שמישהי כמוה תתעסק בזוטות טפלות ובזויות של נישואין לגבר פחות ערך שאינו הולם את שיעור קומתה והורות לילדה מעצבנת ששונאת אותה ולבן שככל הנראה סובל מבעיות שהיא מסרבת להכיר בהן (אמנם חוויות ההורות המוקדמת שלה הייתה שמחה ומושקעת, צבועה בצבעים עליזים של הנאה ורכות מטפלת, אך מציאות ההווה טבולה בגוונים של החמצה, אכזבה וכישלון)? מישהי כמוה צריכה לשבת על כס המלכות כל יום, כל היום; שיעריצו אותה, שיסגדו לה, שיגידו לה כל הזמן כמה שהיא נהדרת. איזו חוצפה יש לעולם שלא ליישר קו עם הדרישה הזו. איזו חוצפה יש לאנשים לאפשר לעיוורון ולטיפשות שלהם למנוע מהשמש שלה לזרוח?
את הביקורות של ניב בעלה והעורכת שלה טליה על כתב היד הרביעי שלה אביגיל מקבלת בחמת זעם, תולה את האשמה במבקרים ובמצבם האישי שמקרין עליה ולא להיפך, מתחבטת (כנדרש) במחשבה שאולי יש צדק בדבריהם ובכל זאת לא מוצאת בליבה את המקום להתמודד, להתפכח, לסלוח – אפילו שהם יוצאים מגדרם לדבר אליה בעדינות, לשמח אותה, להעצים ולהחמיא לה. היא כועסת עליהם לא רק משום שהם עלובים ממנה אלא משום שעל אף עליבותם הם מסרבים להעריץ אותה. הפגיעה בכבודה חזקה וחשובה יותר מהכול. היא לא מסוגלת להבין, כל שכן להפנים, שהיא לא באמת מושלמת, שהטעות היא לא של העולם בחוץ, שזו לא רק הכתיבה שלה אלא כל הזהות שלה שלא התפקששה אלא קיבלה דווקא את המקום המתאים ובעיקר – שיש אפשרות (מבוססת מאוד) שהם צודקים והיא זו ששוגה.
"מי היה מאמין – טליה טוענת נגדה אותן טענות שאחרוני המגיבים באינטרנט נדרשים להן! היא חיכתה שטליה תתנצל, או לפחות תסביר את עצמה, אבל טליה שאלה: "תגידי, כמה קשה היה לך להיכנס להיריון?"
אביגיל התקשתה להבין את השאלה. מה זאת אומרת? לא קשה בכלל. פעמיים בינגו. בניסיון ראשון. אפילו עם עידו, כשהייתה כבר כמעט בת שלושים וחמש, וידוע הרי –
טליה הנהנה בהתלהבות, כאילו התשובה הוכיחה את מה שטענה ממילא. "את יודעת מה זה לנסות ולא להצליח? עברת פעם טיפולי פוריות? הזרקת הורמונים? שאבת ביציות? את איבדת פעם היריון? עברת הפלה בחודש חמישי?"
אביגיל הנידה בראשה באי־אמון. מה קשור כל זה לספר שלה!
"מה את יודעת על להתגרש? לפרק בית? כתבת ספר על זה, אבל אין לך מושג – "
"טליה," ניסתה אביגיל לקטוע אותה, ללא הצלחה.
"מגיל עשרים את עם אותו בן אדם. אין לך מושג מה זה השפלות של דייטים, כאב לב כשלא רוצים אותך, גיהינום של פרידה. רצית ילדים? צ'ק. שני היריונות שתי לידות. אין לך מושג מה עובר על שאר האנושות. כתבת ספר? באת, נתת כתב יד לעורכת הראשונה שפגשת, וזהו. ככה, חלק. הספר יצא לאור – מייד קיבלת כפיים – רב־מכר וביקורות טובות. הכל בא לך כל־כך בקלות, בלי שום מאמץ! יש לך עודפים שיכלו להספיק לשלוש סופרות. מה כבר היה עולה לך לתת משהו מכל זה למישהי שאלות המזל לא חייכו אליה כמו אלייך?"
על מה לעזאזל היא מדברת? תהתה אביגיל. לא ייתכן שטליה עדיין נוטרת לה שסירבה להזנות את עצמה עבור קט ולהמציא עבורה ציטוט שקרי משבח…
"זה החיים שלי," אמרה אביגיל, נאבקת לא להתפרץ. "אני לא מבינה איך זה קשור למה שאני כותבת."
"זה קשור," התעקשה טליה. "כי את באה מעמדה של בואו, קוראים יקרים, ואני אספר לכם איך חיים החלכאים ומוכי הגורל שלא זכו, כמונו, לקן הטרו־נורמטיבי חם ואוהב ונאלצו להסתפק בכל מיני הסדרים משונים ותחליפי משפחה."
אביגיל לא ידעה איך להתחיל ולהדוף את ההאשמות המופרכות האלה. "ברצינות, טליה, את שומעת איך את מדברת? זה שלך," הטיחה בה. "לגמרי שלך. אני לא אשמה שאת לא סגורה על החיים שלך והבחירות שלך," החזירה לה. חצופה! מה היא יודעת בכלל? היא לא חיה חיים שלמים עם מישהו. לא גידלה ילדים. לא דאגה אי פעם למישהו פרט לה עצמה. אין לה מושג כמה מרורים צריך לבלוע כדי להחזיק עשרים שנה ביחד. כמה קשיים ומאמצים וכאב לב כרוכים בגידול שני ילדים." (שם, עמ' 142 – 144.)
אביגיל צודקת: טליה מטיחה בה האשמות שנובעות מתוך כשליה שלה. "מה כבר היה עולה לך לתת משהו מזה למישהי שאלות המזל לא חייכו אליה כמו אלייך?" היא האשמה מרירה ומטופשת, כאילו שאביגיל גזלה מאחרים את מה שלא הגיע לה, כאילו שהחיים "המסודרים" שלה באו על חשבון חייה של טליה או כל מישהו אחר.
אביגיל צודקת גם בכך שלמרות שנראה שיש לה הכול, היא עצמה סובלת, ממש כמו כולם: היא לא מרוצה מעצמה, היא לא מרוצה מהחיים שלה, היא לא מרוצה מההישגים שלה. הרבה מכך נובע בהחלט מאשמתה אך מבחינת התחושה הפנימית והתפיסה העצמית העובדה שהסבל שלה לא "מוצדק" או "מבוסס" לא באמת משנה לה – אביגיל עדיין מרגישה סבל וקנאת סופרות הוא תיאור של מסע הסבל הזה – לא רק של אביגיל שלו לבדה.
הסיום מרגיש קצת כמו הסיום של אדון בלומנטל והפיראט היהודי: הסופר, שמתגלה כדמות בתוך הספר, מסביר לקוראות ולקוראים את מניעיו לכתיבה ובעיקר מדוע בחר להעביר את הגיבור שלו את מסכת הייסורים שהעביר אותו בה. הגישה הזו אמורה כביכול להפתיע ולהפוך את הקערה על פיה, כי היא חושפת כביכול משהו שלא היה ידוע ולפיכך משנה את התמונה. אבל מה משתנה כאן בעצם? בין כך ובין אחרת אביגיל שלו הייתה ונשארה דמות בדיונית בספר שכתבה מאיה ערד. העובדה שקיימות ידיים בדיוניות ספרותיות נוספות שבוחשות בקלחת לא משנה את העובדה שהן ידיים בדיוניות ספרותיות והסיפור הזה הוא לא שלהן אלא של מאיה ערד ושלה בלבד.
המילה תחכום שבה השתמשה מאיה ערד באותו ראיון אינה מקרית. קנאת סופרות אכן בנוי על תחכומים מתחכומים שונים: העובדה שאביגיל מאשימה את הקוראים שנצמדים לה לקליפה בעוד שהיא מקדשת את הצורניות שהיא מחפשת ומוצאת (ומבקרת) בעולם סביבה; ההקבלה ההפוכה בין יסמין הבת ויסמין האם הצעירה המעריצה; טל הכותבת את סיפורה של אביגיל וטליה העורכת את ספריה (שתי דמויות שיוצרות את הטווח הבדיוני־ספרותי שמקיים את חייה הספרותיים של אביגיל שלו, תרתי משמע); בעלה של אביגיל ששמו ניב, להלן מטבע לשון – צירוף מילים הנושא במשמעות חדשה, והעובדה שהמשמעות הזאת נמצאת דווקא במיקוד מחוץ לניב עצמו, בגין היותו נקודת החיבור בין אביגיל לאחינועם ("אחינועם היזרעאלית במקום אביגיל הכרמלית. כל הכבוד על הבקיאות המקראית." שם, עמ' 57).
אביגיל הייתה אשת דוד המלך, אשה "טוֹבַת שֶׂכֶל וִיפַת תֹּאַר" (שמואל א כה, ג) שהייתה נשואה תחילה לנבל הכרמלי. גם אֲחִינֹעַם הייתה אשתו של דוד המלך, בהקשר שמוזכר דווקא ביחס לאביגיל ("וַתְּמַהֵר וַתָּקָם אֲבִיגַיִל וַתִּרְכַּב עַל הַחֲמוֹר וְחָמֵשׁ נַעֲרֹתֶיהָ הַהֹלְכוֹת לְרַגְלָהּ וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי מַלְאֲכֵי דָוִד וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה. וְאֶת אֲחִינֹעַם לָקַח דָּוִד מִיִּזְרְעֶאל וַתִּהְיֶיןָ גַּם שְׁתֵּיהֶן לוֹ לְנָשִׁים." שמואל א כה, מב – מג).
ניב אינו בן דמותו של דוד המלך (על אף שגם הוא משורר, או מתיימר לפחות להיות) אך הוא הסיבה שבגינה נוצר הקשר בין אביגיל לאחינועם משום שהוא הגבר המשותף בחייהן, הסיבה למפגשן והיכרותן.
"שירים לאביגיל. עכשיו היא מגלה, סוף סוף, למי נכתבו. […] היא כבר לא תכיר אותו, את […] הנער שהעלה את הכתב את ייסורי אהבתו בשורות סונטה כבדות ועשויות מדי לפני שהשכיל לתעל את התסכול ומפח הנפש למחקר. […] כמה הייתה רוצה לחבק אותו. לא את הגבר הזחוח, המרוצה מעצמו, [….]. את הנער ההוא היא רוצה לחבק. שאהב אישה לא מושגת. שחלם להיות משורר. שוב קראה את השיר. יהיה לך אור דולק בחלוני, נצבטה כשקראה את השורה. משהו תפס את עינה. תמיד הייתה לו חיבה לדברים האלה. היא חיברה את האותיות הראשונות של שש השורות האחרונות וקראה בהן את שמה: אביגיל.
הוא אמר לה שכתב שירים, אבל מעולם לא הראה לה אותם. שירי בוסר, הסביר. לא הפסדת שום דבר. ובכל זאת, ידעה, היה החלום. עכשיו הבינה את גדלות הנפש שגילה כשפינה לה את הבמה, ששמח כל־כך בהצלחתה." שם, עמ' 352 – 359.
גם שמה של טל, התלמידה החרוצה מדי בסדנת כתיבה שאביגיל מעבירה, מקבל משנה חשיבות כשמתברר כי בתחילה נקראה חמוטל ארונסון, בתה של הפסיכולוגית נילי ארונסון – קישור בלתי נמנע למתחרת ניל"י שהוקמה על ידי בני משפחה אהרונסון. השם הולם את מסלול חיה של טל הבדיונית, שחיה את חייה האמיתיים במחתרת, כותבת שירים בהסוואה ומפעילה מעין רשת ריגול כלפי אביגיל שלו, אז נערה צעירה המטופלת אצל אמה הפסיכולוגית.
"התפלאתי. היא? החיילת היפה? מילא אני, עם הסבך שגדל לי על הראש והגשר בשיניים והחצ'קונים שמילאו לי את הפנים, אבל היא נראתה מושלמת כל־כך, גבוהה, יפה, שיער גולש, עור צח, חלבי, שפתיים מלאות, אדומות, כל מה שלי לא היה. מה יש לה לדאוג? […] אביגיל […] הייתה מוטרדת מהעובדה שמעולם לא היה לה חבר, וחששה שלעולם לא יהיה. איך זה יכול להיות? שאלתי את עצמי, ובה בעת התמלאתי ייאוש. אם לה לא היה חבר, מה יהיה על אזובי הקיר, כלומר עלי? […] אני ידעתי כבר: החיילת הזו היא הנפש התאומה שלי. האלטר אגו שלי. היא אני. הייתי חייבת למצוא דרך להתקרב אליה. ליצור איתה קשר. לכל הפחות שתשים אלי לב. שתדע שאני קיימת. לא, רציתי יותר מזה. רציתי להיות החברה הכי טובה שלה." שם, עמ' 365 – 366.
היופי של אביגיל (המקראית, הבדיונית) נוכח מאוד גם נוכח הכיעור המוקצן של טל. אביגיל היא כל מה שטל היא לא ולעולם גם לא תהיה. העובדה שהיא לא מושלמת מבפנים רק הופכת אותה לנגישה יותר. כל מה שטל רצתה היה להיות החברה הטובה של הילדה הכי יפה בגן, וכך ליהנות ממשהו שלעולם לא היה יכול להיות מנת חלקה. אם לא ניתן לשנות את המציאות אפשר לנכס את הנחשק באמצעות קירבה: החברה הטובה של הילדה הכי יפה תספוג את הפירורים ותזין בהם את עצמה.
אלא שבשלב מסוים מפתחת לה טל אישיות משל עצמה וכך, דווקא כך, יוצא שהיא הולכת בדרכיה של אביגיל: כשם שאביגיל נהנית לבחון עד כמה האחרות קמלות לעומתה כך טל נהנית לציין עד כמה שאביגיל התעגלה והשמינה עד שלא נותר שום קשר בינה ובין החיילת היפה ההיא, שענתה בחיצוניותה על כל חלומותיה.
בסיפור הזה הנראות, כמו גם הצורניות, היא הדבר המרכזי שיוצר את המציאות. כשיש נראות יש הכול וזו בדיוק הבעיה של אביגיל: אין לה נראות כסופרת למרות שיש לה את כל "ההוכחות". כולם עיוורים לכישרון העצום שלה, כמו שכולם רואים את הכיעור של טל, ובכל זאת שום דבר לא קורה לה.
ספרות היא לא תחרות חברתית אבל אצל אביגיל שלו היא הופכת לאולימפיאדה. היא כותבת לא בגלל שהיא אוהבת לכתוב או משום שהכתיבה עונה אצלה על איזה צורך נפשי, אישיותי, מהותי אלא מפני שהיא רוצה להיות הכי טובה, הכי מוצלחת, הכי מוערכת; היא רוצה לזכות בתהילה איכותית, להיות מפורסמת בהערכה, לא סתם כך. מה שלא הצליח להביא היופי שלה יביא הספר שלה – או שלא ("והנה עולמה חרב עליה. הספר שלה ישקע במצולות וייעלם. זה יהיה סופו של החלום שלה, החלום להיות סופרת מפורסמת. הסופרת החשובה בדורה" שם, עמ' 100).
זו הסיבה שבגינה אביגיל שלו מתלוננת על כל העולם, על כל הצרות שקרו וקורות לה ולא מוכנה לעשות דבר כדי לשפר את הספר שלה, קל וחומר את חייה. לא משנה מה היא מחליטה לעשות , מהר מאוד היא חוזרת לבכות על מר גורלה בחוסר שביעות רצון ביקורתית. שום דבר לא יכול להשתנות משום שהדבר היחיד שאביגיל מוכנה לקבל הוא שרביט מלכות וכתר יהלומים. היא לא מאמינה באמת שהיא צריכה לעשות דברים טובים יותר – היא חושבת שהאחרים צריכים להיות טובים יותר כדי להבין אותה. לכן היא מסיימת את הסיפור במקום שבו התחילה – ממש באותה נקודה (גיאוגרפית ונפשית כאחד), מבלי לעבור באמת תהליך עמוק של התבגרות, הבנה והשלמה. אביגיל פשוט נכנעה למציאות העלובה והקטנה ממידותיה משום שלא הייתה לה ברירה אחרת וכעת, בסיום, היא לא מפויסת יותר אלא פשוט כבויה: היא נשארת עם בעלה אבל לא באמת אוהבת אותו, שמחה על הקרבה הרגעית שמתאפשרת לה עם בתה, כמו עוד מעריצה שמודה על מזלה הטוב שאפשר לה לבלות רגע עם מושא הערצתה ללא וודאות כמה זמן זה יימשך, ומתחילה לכתוב סיפור חדש שלא ידוע מה יהיה בגורלו וזה גם לא באמת מעניין אותה.
התפאורה אולי השתנתה קצת אבל אביגיל נשארה בדיוק אותו הדבר, רק משלימה עם גורלה הבלתי נמנע ("החיים של כולנו הם כישלון. יש בזה נחמה? […] אני לא יודעת. המציאות מוכיחה שרובם המכריע של הסופרים יישכח. זו עובדה. אחדים מאיתנו עדיין חולמים על הנצח. מאמינים שבכל זאת מסתתר ג'וקר בחפיסה. אבל אין. לא בחפיסה שאנחנו קיבלנו. ישכחו אותנו, ולא נתגלה אחרי מותנו. מה שיש לנו הוא הקוראים שלנו בחיינו, ואם יש מזל, גם קצת אחר־כך. עשרים, שלושים שנה אחרי שנמות גם הספרים שלנו ימותו יחד איתנו. זה עצוב? כן. אבל לא יותר עצוב מהעובדה שאנחנו עצמנו נמות יום אחד." שם, עמ' 400).
אביגיל שלו היא דמות אנושית מאוד, כזו שאפשר להזדהות איתה בהרבה מאוד צירים מציאותיים אבל לא באמת רוצים כי היא טיפוס בלתי נסבל, יהיר ומתנשא. היא אמנם לא מצטיירת ככזו מצד כל מכריה שאוהבים ומעריכים אותה עד כלות אבל היא מעצבנת ברמה שמתעלה הרבה מעבר לנימוק שסיפקה מאיה ערד על אודותיה ("על אנשים נחמדים לא כותבים ספרים").
התחכום של הסיפור הוא כמו הצורניות של אביגיל: הרבה תפיסות, הרבה רעיונות, הרבה סיבות אבל מעט מאוד, מעט מדי, נשמה.
כל טוב,
גתית
