אני אוהבת את דלית אורבך.
עכשיו זה המקום המתבקש לכאורה, לציין את "על אף" וה"למרות", אבל למזלי ה"על אף" וה"למרות" אינם רבים וגם אין ממש סיבה למנות אותם. אם אני ממש מוכרחה לומר משהו, אומר רק שלתחושתי, יש לדלית אורבך בעיה עם התחלות: לפעמים, כמו בבדידותו של קורא המחשבות, היא מאריכה מאוד בניסיון לבסס את הרעיון בצורה שורשית, מעוגנת, יסודית. גם ההתחלה בקיפודים, ספר מוקדם יותר, מרגישה מאובנת, מנומסת, רשמית ומוקפדת, כמו היסוסים של כותבת שלא בטוחה בזכותה או בכישרונה למלא את הדף ומשתמשת בכל הגינונים הנחוצים (בעיניה) כדי ליצור אווירה "ספרותית" למשעי. היתרון הגדול הוא שבפרקים שלאחר מכן זה נעלם, אולי בעצם משתחרר, ודלית אורבך ממשיכה לכתוב איך ועל מה שהיא יודעת הכי טוב.
אני אוהבת את דלית אורבך בגלל החמלה שיש לה כלפי הדמויות שלה, שעולמן הפנימי תמיד סוער ומלא וגדוש יותר מייצוגן המאופק והשקט כלפי חוץ. קיימת בהן תסיסה פנימית שנובעת מאפיון קמאי באישיותן – מין עיוות בתפיסת המציאות או בתפיסת המציאות אותן – שמשבש את מהלך החיים "התקני" או המקובל וכולא אותן בין סורגי פחדיהן, מצוקותיהן, מגבלותיהן וקשייהן. במובן זה, קיפודים הוא הדרך שלהן לפרוץ החוצה, לנתץ את כבלי בדידותן וליצור קשר אנושי וממשי עם אדם אחר הודות לסיפורים הקצרים שמהם הוא שזור.
הספר מגולל את סיפוריהן העוקבים של דמויות מתחלפות: סילבי, נחום, רותם, דיוויד ואיתמר. כולם שונים – בהופעתם החיצונית, בעיסוקיהם, במעמדם החברתי, במערך המשפחתי שבו הם משובצים – אבל זהים לחלוטין מבפנים. אולי זו הסיבה מדוע כולם מתחברים בסופו של דבר, ולא רק למען השלמות העלילתית; גם תצרף צריך שיהיה בו ולו היגיון.
גישה כזו, של הצגת דמויות מרובה המתחברות זו לזו בהתחלה או בסוף הסיפור נפוצה מאוד, בעיקר בקולנוע, עד כדי כך שמיותר כמעט לדבר עליה, אבל דווקא בהקשר של קיפודים מעניין לדבר על סרט ישראלי שנהג באותו האופן, להציל את נטע, כדי להבהיר את הנקודה.
להציל את נטע הוא סיפור על מערכות יחסים בין הורים לילדים – בין אמהות לילדים ובין אב לבן שאמו ניתקה אותו ממנו עוד קודם שנולד. נטע, הגיבור הגברי הנודד, נקלע לחייהן של ארבע נשים שונות, העסוקות במשבר משפחתי משל עצמן. נוכחותו הרגעית בחייהן מאפשרת להן להבין את עצמן ואת העובר עליהן בדרך שלא הייתה אפשרית עד כה, כמו מכה מטלטלה למסך הטלוויזיה שמעבירה את השלג ומחזירה את התמונה למקום.
מערכות יחסים הוריות הן גם הגורם המעצב והמשמעותי ביותר בקיפודים – כאלה שממשיכות להדהד אף אחרי שאחד או שני ההורים נפטרו, משום שהרגלי הביקורת, ההקטנה וההצטמקות שהם השאירו בילד טבעו בו חותם רגשי שגיבש התנהגות מסוג מאוד מסוים. על פניו היא אולי נתפסת כזרה ולא מובנית – כמו למשל היכולת לראות צבעים בתוך אנשים או להתלבש באופן מגוחך שמקנה את התואר הלא מאוד מחמיא "ליצנית" – אבל כשבוחנים את רמת הקשרים, המרקמים וההתניות שיצרו את תווי ההתנהגות המוגדר מאוד והכאוב מאוד הזה, הוא מפסיק להיות מוזר ומקבל צורה מאוד אנושית, מאוד משותפת, מאוד נוגעת ללב.
יש חשיבות בליכודן הסופי של דמויות השבורות שמחפשות (ומוצאות) את עצמן לאורכו ולרוחבו של הסיפור. "הביחד" הזה יוצר שלם הגדול מסך חלקיו המנופצים.
אנשים מעניקים פרשנות למעשיהם של אנשים אחרים ומאמינים שהפרשנות הזו היא עובדה מוגמרת שאין להרהר אחריה, אך האמת היא שהפרשנות הזו היא בחזקת מחשבה דמיונית: אין שום יכולת לדעת בוודאות מהן הכוונות מאחורי מעשה מסוים רק מעצם ההסתכלות עליו. כל דמות בקיפודים חושבת שהיא חיה את חייה באופן המגדיר את עולמה הפנימי במלואו ואז מגיע הסיפור העוקב ומוכיח שכמעט אין הלימה בין המעשים שנעשו לבין מה שעומד מאחריהם באמת. הניתוק הזה לא מצביע רק על הדרך שבה אנשים עיוורים לאופן שבו הם נתפסים מצד אחרים אלא גם, ואולי בעיקר, על הדרך שבה הם עיוורים לאופן שבו הם תופסים את עצמם. אין כאן שום אמת – לא מצד אלה שחווים אותה ולא מצד אלה שמסתכלים עליה מבחוץ.
כדי לדעת מה האחר חושב, רוצה, מרגיש – צריך להקשיב לו, למילים שהוא בוחר (או לא בוחר) להשתמש בהן, לדרך שבה הוא מדבר. הדמויות של דלית אורבך מחמירות עם עצמן יתר על המידה (ברוב המקרים לחלוטין שלא לצורך) והן מגיעות כמעט עד פי תהום דווקא בגלל שאין מי שיקשיב להן, אין מי שידבר איתן, אין מי שיבין את מה שגם להן לא ממש ברור.
משל הקיפודים נועד להמחיש את הרכות הרגשית הפצועה של חיה שמתכדרת אל תוך עצמה וזוקרת קוצים כדי לדחות את מכת הזולת. זהו אמצעי התגוננות והרחקה כאחד, שנובע מחוסר ביטחון תהומי המשותף לכל אחת ואחת מהדמויות, ולא להן בלבד.
קראתי פעם שניתן לסווג ביטחון עצמי לשני סוגים: ביטחון הקשור לעשייה ושנרכש באמצעות לימוד וחזרה מתרגלת וביטחון במקומו של האדם בעולם. רוב־רובן של הדמויות בספרה של אורבך נחנו בביטחון מהסוג הראשון (רותי רופאת השיניים, כרמית החתיכה המושלמת, עופר היפה עד כאב ואהובה בעלת הכישרון־על־סף־גאונות למספרים), שהיה אמור להקנות להן את התחושה כאילו הן יכולות להתמודד עם כל בעיה הנקרית בדרכן, אלא שזה לא קורה – דווקא משום שאין להן את הביטחון מהסוג השני. אף אחת מדמויותיה של אורבך אינה חשה טובה כפי שהיא, אהובה כפי שהיא, ראויה כפי שהיא. כולן חייבות לעשות משהו כדי לקבל את האהבה שהן זכאיות לה או לא עושות דבר כי הן לא מאמינות שהן זכאיות בכלל לשום סוג של אהבה.
את סוג הביטחון הראשון הרבה יותר קל להרגיש; הסוג השני הרבה יותר חמקמק, מתעתע. על פניו זה אמור להיות הפוך משום שביטחון שלא מבוסס על עשייה לא מוצא לעצמו נקודה להישען עליה, אבל דווקא המחשבה הזו מסבירה את הכשל הגלום בו: כשאדם מתאמץ "לספק ראיות" כדי להוכיח שהוא ראוי הוא בעצם מוכיח שהוא, כפי שהוא, פשוט לא מספיק. מישהו אחר צריך להעריך את ההשקעה והמיקוד נודד ממנו והלאה, מפתח תלות באחרים, במצבים, במוסכמות, ומאבד כל קשר עם מה שנמצא באמת מבפנים.
אדם שיש לו ביטחון עצמי בסיסי אוהב את עצמו גם כשהוא לא עושה דבר.
אף אחת מדמויותיה של דלית אורבך לא ניחנה בסוג כזה של ביטחון.
מהסיבה הזו הן תקועות, סובלות, משתגעות. אין להן שום רצון או יכולת להתמקד בעצמן ובאופן שבו הן יכולות להוציא את הטוב שבהן החוצה. הן מפנימות עמוק מדי ובאופן אישי מדי את הביקורות החיצוניות שעטפו אותן כל חייהן עד שהביקורת הזו הופכת לבגד על הגוף, כתונת משוגעים. בגללה, עולמן הפנימי הוא עולם של סכסוך, מחלות דמיוניות, סיוטים. הן מנסות לפצות על החסר, אבל בגלל שהעיסוק הוא תמיד על פני השטח, לא כזה שנכנס ממש לשורש העניין, הניסיון תמיד נכשל – עד שהן פותחות את הלב ומפסיקות להתקפד, מפסיקות להסתתר.
מעניין לקרוא סופר / סופרת לאחור; בדרך כלל זו לא חוויה מומלצת משום שהפגמים ההתחלתיים (ואולי גם ההכרחיים) מעיבים על התוצר המתקדם יותר שמעניקה מיומנות הכתיבה.
כאן זה לא המקרה.
אחת הסיבות שאני אוהבת את דלית אורבך היא משום שהיא נאמנה לעצמה. נכון, קיימים הבדלים בין הספר הזה לספרים מאוחרים יותר וכן, קיפודים לא חף משגיאות שמטשטשות לתוך הסך השלם יותר של חלקיו, אבל הסיפור של דלית אורבך הוא תמיד שלה. המחשבה שכמו מכירה את מה שעתיד להיות שם, המתח שבין "האני" שבפנים ל"אני" שבחוץ, שבירת המבנה האישי / המשפחתי / החברתי כדי להקים במקומו מבנה אחר, כן ומדויק ומחובר ומרגיש, היא הבטחה גלומה שאכן עתידה להתממש.
אני לא יודעת מה יהיה בספר הבא שאקרא מאת דלית אורבך, אבל אני יודעת שזה ימצא חן בעיני.
כל טוב,
גתית
