החיים הם לא מקום לאשליות, חרף זאת לעתים הן נרקמות כמו מאליהן, אולי באופן בלתי נמנע, כשאפשרות שמעבר להתנהלות השכיחה, השגורה והיום־יומית פשוט מופיעה ומציגה את עצמה, כמו קסם.
קסם במובן הזה הוא לא כישוף או מעשה להטוטים; החלק השובה והמרתק שבו הוא ההצצה שפותחת פתח אל עבר הבטחה גדולה יותר, הבטחה שאפשר למצוא בהתאהבויות, בהרפתקאות, בבועות צבעוניות שקופות שמנצנצות בשמש ובאנשים.
זבוב ספרדי מאת ויל פרגוסטון הוא סיפור מלא קסם. הקסם שלו מפוקפק, מסוכן, לא־אשלייתי בעליל ומהפנט בצורה מסחררת. הגיבור שלו, ג'ק מקגרירי, הוא האדם שכל אחד היה רוצה להיות ואף אחד לא באמת מצליח, כי אישיות כזו שמורה לסוג מסוים מאוד של טיפוסים – כאלה שלא המציאות או הנסיבות או המקום או הזמן יוצרים אותם, כאלה שהגיעו לעולם כשהם כבר שלמים ומושלמים וכעת כל מה שנותר להם הוא רק לחיות בו, כפי שהם עכשיו – כפי שתמיד יהיו, לצד כל היתר, שלא מבינים בכלל כנגד מה הם מתמודדים.
זו לא רק החשיבה החכמה והמיושבת, מהירות ההבנה המפלחת והמוח המבריק; זו האישיות העוצמתית שמרגישה את הכול בדיוק במידה אבל שומרת את עצמה לעצמה בשקט שחזק מכל סער, כזה שלא צריך שום רעש כדי למצוא תשובות או למשוך תשומת לב; שתיהן נמצאות כבר בתוכו מלכתחילה.
ג'ק הוא אדם שמזהה את העולם כאילו אין בו שום הגבלות או חומות שנועדו להסתיר. הוא מסיים את הסיפור בדיוק כפי שהתחיל אותו – בתמימות (לא כזו של שה או יונה, אלא כזו שנובעת מלב שלם ונקי). אולי אין בכך חוכמה גדולה שכן מדובר בסיפור זיכרונותיו של אדם המשחזר את קורותיו לאחור, ובפרט כזה המתוודה גם על חטאיו בצורה שלמה ומפורטת, ובכל זאת; המסע שעובר ג'ק מקגרירי לאורך ולרוחב אמריקה, בחברתם של שני מתחזים בשם וירג'יל רֵיי ורוזלינד שיבְּל, הוא לא רק הרפתקה מרתקת של רמאויות ברמת תחכום שמפצה על הכול – המאפיין המקובל הזה הוא מקובל ושכיח בסיפורים של נוכלים: החן הטבעי שעוזר להם להונות הוא גם זה שמקנה להם את הסלחנות המחויכת, שמזכה אותם מכל אשמה.
המסע שעובר ג'ק מקגרירי לאורך ולרוחב אמריקה, בחברתם של שני זרים שמציגים את עצמם כוירג'ל רֵיי ורוזלינד שיבְּל, הוא מסע על מהותו של השקר ותפקידה של האמת, על הגדרות זהות והיופי שבחולשות האופי האנושי, על האופן שבו חיים קטנים מתנהלים לצד מהפכות ששועטות את דרכן פנימה ועל הצורך של כל אדם להרגיש חשוב, להרגיש מיוחד, להאמין שהקיום הארעי והפרטי והקטן שלו לא חולף עליו כמו עוד משב רוח סתמי ובלתי מוכר, כמו קיומם של כל האחרים.
זבוב ספרדי מלמד אותנו על שאין רמאות גדולה יותר מהרצון האנושי להאמין במה שהוא בוחר להאמין. בסופו של דבר אלה הבדיות שאנשים בודים לעצמם שיוצרות את המציאות שבתוכה הם חיים וממנה הם מנסים להימלט. כשזה בא במינונים קטנים, מתחת לרדאר, זה מרגיש כמו עקיצת יתוש: דוקר קצת, מעצבן לרגע או שניים אבל לא ממש מזיק. כשזה גדל ומשתלט – זה מכסה על הכול; חלקים מהאישיות עשויים לדהות או למצוא לעצמם מסגרת חלופית אחרת, זהות לא ברורה שלא זוכרת מהיכן בדיוק הגיעה או מה יש בה באמת, מלבד העמדת פנים.
תובנות חשובות ומהדהדות כל־כך היו יכולות להכביד בעול משקלן על התנהלותו של כל ספר, אבל זבוב ספרדי אורג עלילה אוורירית, כמעט שקופה, כמו קורי עכביש המתלכדים סביב טרפם בעדינות ובמיומנות, עוטפים את הקורא מבלי שהוא חש בדבר, גם שעה שהוא כבר עמוק־עמוק בפנים.
ג'ק מקגרירי הוא דני אושן והוא ניקי ספורגון (פוקוס) והוא פרנק אבגנייל והוא דילן רודס (האשליה) ואפילו בייבי (בייבי דרייבר). כי כדי שזה יצליח – ההונאה, הולכת השולל, אחיזת העיניים – הכול חייב להיות שם: הקסם האישי והעוצמה הדחוסה והתובנה החריפה והידיעות הנרחבות שאין להן שום קשר עם קלות ראש וטיפשות עין.
אמן חושים מוצלח צריך להכיר אנשים – זו בסיס המומחיות שלו וזו מומחיות שאפשר לשכלל ואפשר לשפר ואפשר להתמקצע בה אבל אי אפשר באמת ללמד אותה, בטח שאת אלה שלא מבינים את המבנה האנטומי שגורם לה לקרום עור וגידים.
אם ג'ק מקגרירי הוא דני אושן וניקי ספורגון ופרנק אבגנייל ודילן רודס ואפילו בייבי, אזי קים, גיבור קים לרודיארד קיפלינג, הוא הגרסה הצעירה לג'ימס בונד, הסוכן הכל־יכול בשירות הוד מלכותה, בגרסה האירית־הודית שלו.
קים, כמו זבוב ספרדי הוא סיפור התבגרות עמוס תובנות, חף מכל רגשנות כיאה לכתיבה גברית־עניינית ולילד אסופי שהתרגל לחיות לבד ולסמוך על עצמו ובכל זאת רואה תמיד את הטוב שיש לעולם להציע, על שפע הגירויים, האפשרויות והיכולת הבלתי נדלית (והמשעשעת להפליא) להסתדר תמיד ובכל מצב.
כילד אירי שגדל כילד הודי, קים, סוג של מוגלי, מונע מכוח השְׁנִיּוּת הגורמת לו לחפש את עצמו בין שני עולמות. בחיפוש הזה אין עצב או קושי – רק הרפתקה גדולה, בדיוק מסוג ההרפתקה שמרפדת את סיפורו של ג'ק מקגרירי, על אף שלג'ק, כך נדמה, אין שום דבר לחפש או להוכיח; הוא פשוט מחפש לחיות חיים גדולים יותר, ההולמים יותר את הנפש הגדולה שבגבולות גופו הצעירים.
קים וג'ק מלמדים אותנו שחשיבה מהירה היא הכרח ושאסור לקחת שום דבר ללב או ברצינות; שזהירות היא צורך קיומי וחשדנות היא מצרך בריא, כל עוד משתמשים בה במינון הנכון; שהשכלה היא דבר חשוב ושנאמנות ומסירות, כבוד האדם וחירותו, הם הערכים שיש לחיות לאורם ובצילם. את כל זה הם עושים מבלי לחנך, להטיף או להישמע טרחניים ומייגעים. ליתר דיוק – את כל זה הם עושים דווקא באמצעות שימוש בכל הדוגמאות ההפוכות שניתן להעלות על הדעת, מגלים את האמת דווקא במקומות שנראים כמרוחקים ביותר ממנה.
קים הוא טיפוס חכם ומפולפל, ערמומי ושוחר טוב שמרגיש נוח מאוד לעגל פינות אבל אומר תמיד את האמת כשזה מגיע לדברים החשובים בחיים.
ג'ק הוא רמאי שלומד להגיד את מה שאנשים רוצים לשמוע והופך את הרצון הזה לאמת שלא ניתן לערער עליה. במובן מסוים שניהם דמויות מופת על אף שמעשיהם רחוקים מלהיות מופתיים. משהו בהם תמיד נשאר מהוגן, מכובד, שקול, אחראי. אף אחד מהם לא מחפש להתאכזר, לעשוק או להונות אחרים באופן מסוכן או בלתי הפיך וההונאות שלהם מוצגות תמיד כהנאה אחת גדולה.
רודיארד קיפלינג, כיאה לסופר שזכה בפרס נובל לספרות, מוסיף רבדים היסטוריים (העימות הפוליטי בין האימפריה הרוסית לאימפריה האנגלית, שהתקיים במשך מרביתה של המאה ה־19 על השליטה באפגניסטן ושכנותיה במרכז ודרום אסיה), גיאוגרפיים ותרבותיים מרתקים אל תוך הסיפור. ויל פרגוסון מציב ברקע את מלחמת העולם השנייה, את הגזענות והקלו־קלאס־קלן באמריקה, את קצב הג'ז, שכרון הריקודים ואופנה שמחליפה ופושטת הגדרה.
הרקעים האלה הם לא תפאורה סתמית, שרירותית שנועדה רק לתמוך בקווי העלילה המתרחשת. המאורעות ההיסטוריים הם נקודת הציר המרכזית שהסיפורים חגים סביבה, מתכתבים איתה וזורמים אליה – זו האמת שבבסיס האמת הסיפורית, הכוח שמניע את ג'ק וקים הן ברובד המעשי הפשוט והן ברובד הרגשי. ההיסטוריה הזו היא שמעצבת את נפשות גיבוריה לא פחות ממה שמתרחש בחייהם בפועל (ואולי אף יותר) גם אם נראה כי מתרחשת במנותק מהם, אי־שם מעבר לאופק.
בהערת המחבר באחרית זבוב ספרדי מספר ויל פרגוסון על העובדות שמאחורי כתיבת הספר, ההיבטים הביוגרפים והגיאוגרפיים שיצרו ועיצבו את דמותו של ג'ק מקגרירי. ההסברים האלה מעניינים, אך אין בהם כדי להוסיף או לגרוע משלמותו של הסיפור וממורכבותה של היצירה כשהיא לעצמה. קים הוא כבר סיפור אחר: קיפלינג, סופר, משורר ועיתונאי בריטי שנולד בהודו, נשלח (לבדו) חזרה לאנגליה בגיל שש וחזר להודו בגיל שבעה־עשר. הפריט הביוגרפי הזה מקפל בתוכו עולם שלם של חוויות, תחושות, רגשות ורחשים שאת כולם (או את חלקם הנרחב) ניתן למצוא בקים (לרבות העובדה שקיפלינג עצמו עבד בשירות המודיעין הבריטי במהלך מלחמת העולם הראשונה). סיפורו מוגש מצד מישהו המסתכל על הודו מבחוץ, על אף שהיא הבית הראשון והטוב ביותר שהוא מכיר.
הודו דרך עיניו של קיפילינג מצטיירת כמו מקום רועש ונהדר, צבעוני ומלא עניין. זו ראייה אוהדת מאוד, אך היא לא באמת מעבירה את החוויה המלאה של הודו, כפי שויל פרגוסון מצליח להעביר את החוויה של אמריקה. מובן שהיא אינה חייבת, לא מדובר כאן בספרות תיעודית, אבל בקים אפילו הדברים המכוערים והעלובים הופכים למלאי עניין וקסם בשעה שזבוב ספרדי מנסה להאפיר את המציאות עד כמה שאפשר, לגרום לה להיראות ישנונית ונחשלת וסחופת חול. העיצובים הסגנוניים האלה הופכים לדלק שמניע את העלילה ודוחף את ג'ק, הגיבור, לנסות ולפרוץ קדימה, מחוץ לגבולות עולמו־עולמנו המוכר, לגלות את היופי במה שנראה כה פשוט, משעמם חד־גוני.
אם אפשר לחשוב במונחים קולנועיים, הסרט ההפוך לאווירה שקים מנסה להעביר הוא לאנץ' בוקס – סיפור על שני אנשים בודדים בתת־יבשת שמונה למעלה ממיליארד.
אפשר לדמיין את הסיפור של לאנץ' בוקס מתרחש גם במקומות אחרים, אבל הוא מעוגן עמוק בזהות ההודית, במנהגים, בטקסים, בדרכי החשיבות וההתנהגות, עד כדי כך שבמקום אחר החוויה הייחודית שלו הייתה הולכת לאיבוד.
בהשוואה ללאנץ בוקס, קים מרגיש כמו מלון מריגולד האקזוטי: יש עוני, צפיפות, קשיים אבל הם משמשים כתפאורה להתרחשות מרגשת, מלאת ריחות, צבעים וחוויות, הניגוד המוחלט והחריף ביותר לאנגליה המעונבת, המנומסת, החנוטה שנכנסת אליה כמעט בעל כורחה ומוצאת בה את כל מה שהיה לה חסר.
קים הוא גם לא סיפור על הודו כמו אדונית התבלינים או אחות לבי של צ'יטרה בנרג'י דיוואקרוני, שמצליחים לתאר את הודו באופן מורכב, שמציג אכזבות לצד יופי, מסורת לצד מאובנות שמרנית, ניחוחות של מקום מכושף וידע עתיק לצד נבערות ובורות. העובדה שהוא לא סיפור אהבה עוזרת מאוד לנימה להישאר קלילה וקופצנית, כזו שמדמה את היבשת למעין מגרש משחקים גדול. גם האהבה שיש בזבוב ספרדי, זו שפותחת וזו שחותמת, לא מעניקה משקל יותר על ההתנהלות הסוחפת שלו; היא רק מעמיקה את רבדיו של סיפור ההתבגרות, ואולי נכון יותר לומר – ההשתרשות, של אדם אחד בתוך העור של עצמו.
כשקוראים את קים אפשר לחשוב שהעובדה שאנחנו שייכים למקום מסוים גורמת לנו להסתכל עליו בעין אחרת, נרצה או לא נרצה; יש משהו שורשי בהגדרה שלו שמחלחל גם להגדרה שלנו.
כשקוראים את זבוב ספרדי מבינים שזה לא בהכרח נכון, אבל גם שזה לא ממש משנה.
קים וג'ק מקגרירי הם שני גיבורים ספרותיים שאי אפשר שלא לרצות להידמות להם, ולו רק בחלק. הם מצליחים להחליף מקומות עם השמש והירח וכל הכוכבים ועדיין תמיד לשמור על ציר פולאריס שלהם במרכז השמים.
בעולם שלא תיתכנה בו אשליות, הקסם האנושי־אישי שלהם הוא הדבר האמיתי.
כל טוב,
גתית
