מאמרה של ח"כ מירי רגב, כתונת הפסים הישראלית: קולות רבים – עם אחד, שהתפרסם בספטמבר 2016 ברבעון האומה והובא בישראל היום גרם לי לחשוב.
לא מעט אנשים נוטים שלא להפריד בין תוכן הדברים ששרת התרבות אומרת לבין האופן שבו היא אומרת אותם.
תרבות צריך לצרוך בשקט, בכבוד, באיפוק.
תרבות לא יכולה להכיל מילים צורמות, מתלהמות, כועסות.
נדמה שעבור אנשים אלה כל התייחסות לדבריה של שרת התרבות מירי רגב עשויה להיחשב כמעשה שלא ייעשה, צלם בהיכל, בפרט בענייני תרבות, הגות וחברה.
הדברים שתאמר, ואולי כל מה שתאמר, יפלו על אוזניים ערלות.
אלא שמאמרה האמור של שרת התרבות מירי רגב לא נפל על אוזניים ערלות, לפחות לא במקרה שלי.
כתונת הפסים הישראלית: קולות רבים – עם אחד גרם לי להרחיב את נקודת הסתכלות מעבר למיקוד המקומי (המאתגר) שהוא מתרכז בו; חשבתי עליו ברמה כוללת, עולמית – ברמה של סיפורים. הלוא סיפורים הם כלי להבנת האחר; כל ספר הוא קול, כל עלילה היא דעה. לא תמיד חייבים להסכים אבל לפעמים קל יותר לשמוע, נגיש יותר להבין.
במקביל לחשיבה הזו על קולותיהם השונים של הספרות והעולם קראתי את קורותיו של שו' סאן־גוּאן, סוחר דם מאת יו' הְוָא (מתרגם: דן דאור) – סיפור קטן (לכאורה) על אדם קטן (לכאורה) שתהפוכות גדולות מתרחשות בחייו אך נמסרות כמו בדיווח שגרתי יבש, נטול כל סערה נרעשת.
קורותיו של שו' סאן־גוּאן, סוחר דם הוא סיפור שכמוהו לא קראתי מעולם ואולי גם הספר הסיני ביותר שקראתי מימי; היה בו קול שלא שמעתי, הלך רוח ומחשבה שטרם ראיתי, על אף שהספרות וקולותיה המגוונים מרבים להפתיע אותי ברב־גוניותם המסחררת.
"אדם סיני פשוט, פועל בית חרושת למשי, מגלה יום אחד כי אם ישכיל לשחד את הממונה בבית החולים, יוכל לקבל סכום כסף נאה בעבור מנה מדמו. בדמי מכירתו הראשונה הוא משתמש כדי לחזר אחר נערה נאה ונושא אותה לאישה.
מכאן ואילך מלווה הסיפור את קורותיהם של שו' סאן־גאן ושל משפחתו לאורך תקופת שלטונו של מאו, לרבות המהפכה התרבותית, ומעמת אותם עם תהפוכות גורל וקונפליקטים אישיים קורעי לב. ובכל שעת מבחן ומשבר, לא נותר לגיבור הצנוע אלא לסחור במשאב האחד – השב ומתחדש, אך אינו בלתי נדלה – שמייצר גופו שלו: דמו.
הסיפור מספור בנוסח ריאליסטי פשוט וישיר, המבטא את הבוטות חסרת הגינונים של התרבות העממית הסינית. הוא משלב בלי הרף את הקשה עם המצחיק ויוצר אפקטים אירוניים בלי לאבד מאום מעומק האמפתיה האנושית.
ברגע ההיסטורי הנוכחי, שבו סין עומדת על סף תפיסת המקום הראוי לה בתרבות העולם, הרומן המרגש הזה פותח צוהר מסקרן אל ההוויה הסינית." (גב הספר).
זו לא רק שאלה של ניסוח או הצבת הדמויות אלא הגישה כולה שנשמעת אחרת, שונה באופן מהותי מהרבדים העמוסים, הרגשניים שאנו רגילים כל־כך להכיר ולנתח. שום דבר לא נקרא כמו מעשייה גדולה, עוצמתית, מטלטלת – גם (ובעיקר) הדברים הגדולים, העוצמתיים והמטלטלים. גישת המספר, גישתו של שו' סאן־גוּאן, כמעט אדישה להתרחשויות קיצוניות, שבמקום אחר היו יכולות לפרנס אופרת סבון שלמה בת 540 פרקים, לפחות. ובכל זאת ואף על פי כן התיאור הכמעט תיעודי הזה נוגע בדיוק באותה המקום – בנקודה המדויקת של הנפש המשותפת לכולנו.
היה לי קשה להבין כיצד ניתן להציג הלך רוח שכזה נוכח אירועים שכאלה בנימה אגבית שכזו עד שחשבתי על מאמרה של ח"כ ושרת התרבות מירי רגב והבנתי: זהו פס נוסף בכותנת הפסים הצבעונית של עולמנו; שונה, זר, נבדל, נפרד – אבל פס שהוא חלק ממכלול, קול שמצטרף למקהלה, חוט ממארג אנושי שלם.
קורותיו של שוי סאן־גוּאן, סוחר דם הוא יותר מסיפור על קורותיו של שוי סאן־גוּאן, סוחר דם.
הוא טעם חדש שצריך לגלגל על הלשון ולטעום ולספוג ולהרגיש.
כן, צריך: זו לא חובה אלא צורך, לא דרישה אלא הזדקקות, כי המרכיב החשוב ביותר בקורותיו של שו' סאן־גוּאן, סוחר דם הוא הדם שהכסף שמניבה מכירתו משמש את שו' סאן־גוּאן לדברים חשובים יותר מטפלות היום־יום, דברים המשנים את חייו.
דווקא מהסיבה הזו קל כל־כך לסחור בו: זהו המרכיב שמאחד את כולנו, שמשתף ומשותף לכל בני האדם. לא משנה כמה אנו שונים, מגוונים, נבדלים – הדם שלנו נראה תמיד אותו הדבר.
האפשרות ההפוכה לראייה כזו נמצאת במאמר אחר שקראתי, בעובדה היסטורית שהחריבה (ועדיין מחריבה) עולם שלם:
"כאשר הצבא הבולשביקי השתלט בסופו של דבר על [אזור הקווקז הצפוני] בשנות העשרים של המאה הקודמת, שימש סטלין בתפקיד הקומיסר הממונה על הלאומים. במסגרת תפקידיו היה עליו להכחיד את המורשת התרבותית של המיעוטים האתניים ולהגלות אותם ממולדתם. הוא זמם תוכנית פעולה שתסייע לו להכריע את אלה שימרדו: לקבץ בתוך אותו אזור גיאוגרפי ניגודים אתניים, לשוניים ודתיים שיגרמו לחוסר שקט. המטרה הייתה להסיט את תשומת הלב של המקומיים מהרצון לעצמאות ולאפשר לשלטון המרכזי במוסקבה להתערב ולהשיב את הסדר על כנו." (אנדרו מאייר, "צ'צ'ניה", נשיונל ג'יאוגרפיק, יולי 2005, עמ' 59)
בהקשר הזה, רעיון כתונת הפסים נראה לגמרי נחוץ.
הבעיה היא שמי שדוגלת בו היא שרת התרבות, זו שבעצמה נקראה פעם קומיסרית, והשיוך הזה עלול לעורר צקצוקי לשון ותרעומת רועמת עד נזעמת מאוד.
אך התפיסה שמייצגת שרת התרבות לא שייכת לממסד: אני מצאתי אותה בספר אותו השאלתי מהספרייה הציבורית, סיפור על עולם אחר שהגיע לתוך העולם שלי ודיבר בשפה שלא הכרתי על כל הדברים שאני מכירה כל־כך מקרוב.
כן, זו תפיסה שנאמרה מצד אישיות פוליטית, אך גם כזו המגדירה את עצמה כנציגת העם. אולי לא כל חברי העם מסכימים להיות מיוצגים על ידי נציגה שכזו, אבל לתוכן שהיא מביאה חבל שלא להאזין:
"אסור, טוען ז´בוטינסקי, להבדיל בין […] קבוצות ולתחום כל אחת מהן בתחום מיוחד משלה. המכנה המשותף בינינו, למרות שלל הגוונים, הוא רחב ועמוק – ויהיה זה הפסד היסטורי עצום אם נוותר עליו. יתירה מזו; המפגש בין הקבוצות השונות מפרה, והיתרונות ההדדיים של כל קבוצה חיוניים לעושרה של החברה המשותפת. […] טוב לנו כי יישארו כל אחד ´למינהו´ וישפיעו זה על זה וישלימו זה את זה. אומה למה היא דומה? לתזמורת שיש בה תפקיד מיוחד לחליל ותפקיד מיוחד לנבל, […] שמכירה בכך כי רק על־ידי שמיעת הקולות הרבים, נוכל להיות עם אחד." (מירי רגב, "כתונת הפסים הישראלית: קולות רבים – עם אחד", האומה, ספטמבר 2016)
אחת הביקורות הארוכות והמנומקות שקראתי על קורותיו של שוי סאן־גוּאן, סוחר דם הייתה מאת נעמה גרשי, משוררת ופסיכולוגית קלינית לילדים. אהבתי את ההבחנה הנקייה שהיא מציעה, לפיה: "חייו של שו' סאן־גואן מתוארים כ"דרך" שלא הוא בחר בה ואין הוא מכוון אליה, אלא פשוט הולך בה. הוא מעורב במהלכה באירועים שונים, שעמם עליו להתמודד, כדי שיוכל להמשיך בדרך. אולי לכן גם נקרא הספר "קורותיו של שו' סאן־גואן" ולא "סיפורו של שו' סאן־גואן". אין מדובר בסיפור אחד, במהות אחת, אלא באוסף אירועים המתרחשים בדרך, אוסף מקרים היכולים באותה מידה להיקרות כמו תחנות בדרכו של אדם אחר. הדרך, הקורות בה, הן המעניקות לשו' סאן־גואן את חשיבותו. לא המהות הייחודית שלו, לא סיפורו החד־פעמי. […] הקשרים רחבים יותר או תהליכים נפשיים נעדרים מהספר. שפתן של הדמויות זהה לשפה שבה הן מתוארות, נקודת המבט המתארת קרובה למבטן, מאפשרת לראות אותן מקרוב, בלי לחדור אליהן, בלי לכתוב מעליהן. כך נהפכות הדמויות מוכרות לקורא וקרובות אליו – גם כשהן רעות, גם כשהן טיפשות. והחיבה אליהן אינה חיבה של סולידריות פוליטית, עקרונית, או חיבה כלפי הפולקלור התרבותי; זוהי חיבה של היכרות אישית, של הליכה משותפת באותה הדרך לאורך זמן.
יו מצליח לספר את סיפורו של "כל אדם", מבלי להפוך אותו לדגם או למשל. בלי לוותר על שו' סאן־גואן כדמות חיה, מציאותית, ובלי לוותר על יכולתו של הסיפור להתקיים בכל זמן ובכל מקום, להיות אפשרי עבור כל אדם, להציע לכל אדם דרך אחרת להתבונן על חייו." (נעמה גרשי, "היושב ראש מאו אמר – אז שו' סאן־גואן עשה", הארץ, אוקטובר 2007)
שרת התרבות מירי רגב ונעמה גרשי אומרות את אותו הדבר, בדרכן הייחודית, "המפוספסת".
גם אם יש מי שלא יאהב (ואפילו יסלוד) מן ההשוואה – גם אם ה"מי" הזה יהיה אחת מן המוזכרות עצמן – אין בכך כדי לגרוע מעובדה זו או להתעלם ממנה.
ובעצם, בכלל לא צריך.
אולי כדאי – ולו רק פעם – להסיט את חיצי הביקורת הארסיים למקום אחר, לא להוקעה מיידית אלא להקשבה, בשביל לשמור על כתונת הפסים של עולמנו ובעבור הניסיון לגלות בה פס חדש של יופי ולחיות איתו, יחד, במלאוּת ססגונית מרהיבה.
כָּתְנוֹת פַּסִּים / לָבַש הַגָּן / וּכְסוּת רִקְמָה / מַדֵּי דִשְׁאוֹ
וּמְעִיל תַּשְׁבֵּץ / עָטָה כָל עֵץ / וּלְכָל עַיִן / הֶרְאָה פִלְאוֹ
כָּל צִיץ חָדָשׁ / לִזְמָן חֻדַּשׁ / יָצָא שׂחֵק / לִקְרַאת בּוֹאוֹ
אַךְ לִפְנֵיהֶם / שׁוֹשָׁן עָבַר / מֶלֶךְ כִּי עָל / הוּרַם כִּסְאוֹ
יָצָא מִבֵּין / מִשְׁמַר עָלָיו / וַיְשַׁנֶּה אֵת / בִּגְדֵי כִלְאוֹ
מִי לֹא יִשְׁתֶּה / יֵינוֹ עָלָיו / הָאִישׁ הַהוּא / יִשָּׂא חֶטְאוֹ
כתונת פסים, משה אבן עזרא
כל טוב,
גתית
