על פניו יש בצלה של הרוח מאת קרלוס רואיס סאפון כל מה שצריך כדי לכונן ספר טוב: מסתורין, מתח, אהבה, מרדפים, תופעות על־טבעיות, שנאה, רצח, מאבקים, תעלומות, חקירות, חברויות ודמויות גדולות מהחיים.
מהנה לצלוח אותו, מעניין לקרוא אותו, הכתיבה עשירה ומשופעת אזכורים ותובנות ובכל זאת – כשמסיימים, מתפשטת תחושה של החמצה ופספוס וזה, ללא ספק, הדבר האחרון שספר טוב צריך או שואף לעשות.
צלה של הרוח מיצב את עצמו, די בעצמו, כספר על התבגרות: נער בשם דניאל מוצא ספר נשכח של סופר אלמוני, חוליאן קאראך, ואז מוצא עצמו נמשך לחקירת אישיותו של חוליאן כאמצעי (עקיף) לגילוי וחשיפת עולמו הפרטי שלו. אלא שבסוף הסיפור, כש"הסדר שב אל כנו", מתחוור שבראייה לאחור שום גילוי או התבגרות לא היו כאן והסיפור המפותל ורחב היריעה נראה לפתע פתאום מסורבל ומיותר למדי.
למען ההגינות, התחושה הזו מתגנבת כבר קודם, כשחשים בתבניתיות החוזרת ונשנית של עיצוב הדמויות והאירועים. צלה של הרוח הוא סיפור מרובה פרטים ובכל זאת – הגברים בו תמיד כוחניים ומתעללים או שוחרי טוב וחסרי ישע; הנשים לעולם יפיפיות וחלשות או פעלתניות ומוכות גורל; התשוקה (שאמורה להיות סוערת), היא תמיד אלימה, נטולת חיבה או רוך; והאהבה, כמושג וכרגש, נצבעת בגוון ילדותי של משהו גדול מהחיים שלעולם לא יכול להתממש.
זו גישה פשטנית מאוד שלא מאפשרת מרחב תמרון מעמיק. לא ייתכן שכל מערכות היחסים תיראנה אותו הדבר בדיוק כשם שלא ייתכן שאירועים יידמו זה לזה באותו האופן, גם אם השמות והפרטים משתנים.
קווים משיקים הם דבר מקובל; הקבלה מועתקת – לא כל־כך.
צלה של הרוח הוא סיפור בתוך סיפור. זהו שמו של ספר שכתב חוליאן קאראך ואותו קורא דניאל, הגיבור המוביל את העלילה. לחוליאן יש מין טבע שכזה, שכל מי שקורא אותו מנסה נואשות להכיר אותו, כאילו לא ייתכן שקיים הבדל או פער בין היוצר לבין האדם והניסיון להבין את האדם גדול ומנקר יותר מהניסיון להבין את היצירה. התפיסה הזו דומה לאופן שבו צלה של הרוח תופס את מושג האהבה – משהו עצום, לא מציאותי כמעט שאפשר רק לשאוף אליו אבל לא באמת לחוות (וודאי שלא שלאורך זמן). העניין הוא שחוליאן הוא לא באמת דמות יוצאת דופן בדיוק כפי שהאהבות בסיפור הן ניצוצות של הרי געש שלא עומדות במבחן המציאות. במרוצת הסיפור עולות דמויות אחרות, ביניהן אביו של דניאל וחברו הקרוב של חוליאן, מיקל, שמתגלות כדמויות מופת של ממש, אבל משום־מה הזרקור אינו מופנה אליהן, ואולי לא כל־כך משום־מה: הם לא זוהרים מספיק בייסוריהם ובשתיקותיהם ובהקרבותיהם ובחוכמה המאופקת ומלאת טוב הלב שלהם, ולכן צריך להפנות את המבט אל חוליאן, על ייסוריו העצומים, שתיקותיו המסתוריות וצל הרוח של קיומו. גם האהבה שאוהבת אחת הדמויות, נוריה מונפורט, את מיקל היא אהבה יפה, מכובדת ורכה – אבל היא לא סוערת או עוצמתית או בלתי מוסברת כמו האהבה שהיא אוהבת את חוליאן ולכן היא פחות משמעותית או אמיתית ממנה. חוליאן אינו יכול לאהוב את נוריה משום שהוא אוהב עד כלות את פנלופה – כשם אשתו הנצחית של אודיאוס, אבל ההתכתבות הזו עם האודיסיאה אינה עושה חסד, לא עם הדמויות ולא עם היצירה. חוליאן אינו באמת יוצא למסע ארוך בדרך הביתה והוא וודאי אינו הגיבור המהולל שיצא למלחמה ומחפש את דרכו אל אלה שמחכים נואשות לשובו. כמו דניאל גם הוא היה בזמנו נער צעיר, סוער ועמוס רגשות שנמלט על נפשו, חוזר בלית ברירה ואז מנסה לחפש את זו שהשאיר, נגד רצונו, מאחור. המסע זה אינו גורם לו להיות אדם שלם יותר אלא דווקא שבור יותר, לא חכם, קשוב וסבלני אלא אטום, אכזרי ונוקשה. הוא לא מתפתח אלא נסוג, לא נפתח כי אם נסגר.
ההבדלים האלה אינם דקדוקי עניות: הם הבדלים מהותיים של גישה, סיבה, רצון ומניע.
האודיסאה היה סיפור התבגרות אמיתי משום שהמאבקים וההתמודדויות שחווה אודיסאוס בדרך הפכו אותו לאדם בוגר וטוב יותר.
צלה של הרוח הוא סיפור התבגרות מהסוג שחושבים שבני הנוער רוצים לקבל: הצגה של קצוות זוהרים שכדאי וצריך לשאוף להגיע אליהם מבלי באמת להתחקות ולחקור אחרי האמת שמאחורי הדימוי.
במובן הזה חוליאן ממלא את התפקיד: דמות מסתורית שיוצרת מסתורין עצום סביבה, אלא שאין במסתורין הזה משהו בעל משמעות. הכתיבה שלו, שנקראת על ידי מעטים ומוערכת כאיכות מכשפת, לא מותירה חותם. גם קורותיו או מעשיו אינם שונים מאלה של דניאל בעצם: הם סובבים סביב עצמם, סביב מה שמסעיר ומעניין אותו (או בני נוער או אנשים צעירים בעיקר). אין בהם השראה, חשיבה על הזולת או מעוף יוצא דופן. יש בהם מחויבות ומסירות, בעיקר לסביבה הקרובה, אבל המטען הרגשי שהמספר יוצק לתוכם גורם להם להיראות לפעמים תלושים מהמציאות. למרבה הצער, פעמים רבות מדי (אם לא בכולן) הם גם יוצרים יותר נזק מתועלת, זורעים הרס וממיטים חורבן.
סיפור התבגרות אמור או מיועד לקחת גיבוריו מנקודה א' לנקודה ב', להעביר אותם מסע שיפתח את מה שטמון בהם, שיגלה להם את עצמם באופן שלא הכירו או שלא היו מודעים לו בתחילת הדרך. הוא יכול להיות סיפור על אהבה, או סיפור המשלב אהבה, אבל אין בכך הכרח ולמעשה זהו אמצעי די שחוק ומיותר. אהבה יכולה להיות כוח מניע ומדרבן, אבל האהבות של דניאל מתחלפות ביניהן כל הזמן והדבר העקבי בחייו, המרדף לפיצוח חידתו של חוליאן, מניע את עצמו מכוח התנועה. כי הלוא מה קורה כשדניאל מגלה את האמת על אודות חוליאן ופנלופה אהובתו? מה נפתר לאחר שכל־כך הרבה הוקרב? מה הובן? מה נשאר?
דמויות נשגבות כמו חוליאן הופכות נשגבות מעצם העוצמות שמקרינים עליהן אבל בפועל הן בדיוק כמו כולן, אולי אפילו פחות. זה רק בלון הדימוי שמזין את התדמית וכשהוא מתפוצץ, כי זה סופו של כל בלון, מי שהחזיק בו מתפכח מטווית השקרים והאשליה אשר הלעיט בהם את עצמו עד לאותה נקודה. זה מה שתהליך ההתבגרות אמיתי אמור לעשות – לבלום את החקיינות, להשליך את המסכות ולהתחבר למה שבאמת נמצא בפנים.
בפרק המסיים של צלה של הרוח מתחוור כי שום דבר מבין כל הדברים האלה לא קרה כאן. דניאל, הנער שהפגין אומץ וסקרנות, מתגלה כאפרורי ומנומנם. המסע המסעיר שעבר עליו לא הותיר בו את חותמו, לא פיתח את היכולות שאולי היו טמונות בו, לא דרבן אותו להיות אדם גדול יותר ממדדיו הקיימים. בהתכתבות עוקצנית עם כותרת הסיפור, הוא הופך לצל חיוור של אביו וכן של חוליאן, על אף שהוא חי חיים שיש בהם שלווה ורוגע, אהבה וביטחון.
מסע ההתבגרות הזה – נכשל.
זה עצוב משום שדניאל אינו הדמות היחידה המתעקשת שלא להתבגר ולהישאר במקום וזה עצוב במיוחד משום שכנגדו מציג הסיפור דמויות שהשכילו לחלץ ולהציל את עצמן ממקומות קשים הרבה יותר לכדי משהו מרשים באמת אך לא זכו להכרה שהן ראויות לה או להתפתחות שהיו יכולות לקבל משום שהסיבה היחידה שהן כאן היא אך ורק כדאי לשרת את הסיפור הגדול יותר, שהוא סיפורו של חוליאן. כיוון שכך הן נשארות שטוחות ופשטניות בייצוגן בדיוק כמו הדמויות הרעות במהותן, אפילו אם המספר טורח רבות כדי לגולל בהרחבה את קורותיהן.
האמת מאחורי קורותיו של חוליאן, כפי שהיא מתחוורת לקראת אחרית הסיפור, מנופחת מדי מכדי להיות משכנעת. מבחינת הנסיבות וההסתברויות היא הגיונית ואפשרית אבל כשמעמידים את כל הנתונים יחד, בשורה מסכמת ללא רגשנות ונופך נסתר, שלא לומר מכושף, מתגלה שרשרת אירועים מתבקשת למדי, מצערת אבל נפוצה. אפילו הרעיון "המרעיש" ביותר הופיע כבר ביצירות נוספות, לרבות קיפודים של דלית אורבך ובדרך דומה־שונה גם בעד שיום אחד של שמי זרחין, שלו הוא דומה בעיקר בהצטברות האירועים המוגזמת, שמשליכה אל תוך קלחת העלילה את כל סוגי האסונות, הסטיות, התעללויות, השיברונות, הנזקים והכאבים.
הגודש העמוס הזה, בשילוב עם החזרתיות התבניתית, שיוצרים תיאור חד־גוני של דמויות חד־מימדיות שיכולות לנוע רק על ציר פעולה אחד מתוך קו מחשבה בודד, מאבדים את הטעם המיוחד שנרקדם בהתחלה, זה שניסה לשכנע שיש כאן הבטחה למשהו מיוחד באמת.
כשהכול נפתר, מגלים שבעצם לא היה כאן ולא כלום. רק סוג של קללת מדיאוס הפוכה, שהופכת כל זהב – לאשפה.
היה מהנה לקרוא את צלה של הרוח, גם אם וכאשר הוא הרגיש כמו ספר שמסרב להיגמר.
להנאה הזו יש משקל וזכות בפני עצמה, אבל בשקלול גדול ורחב יותר של נתונים, זה לא מספיק.
במדעי התזונה קוראים לזה "קלוריות ריקות": מאכל שיכול בהחלט להיות טעם אבל מעבר לכך אין בו שום ערך והוא אינו תורם דבר.
אמנם לא מדובר באסון גדול, לצרוך קלוריות ריקות מדי פעם בפעם, אבל מנגד, זו גם לא כזו מציאה גדולה…
כל טוב,
גתית
