יש המון סיבות שהתחברו להן ביחד בכתיבת הדוא"ל הזה: הטבח בבנק הפועלים בבאר שבע, סופת ההוריקן בארה"ב – פתאום נראה שהכול משתלב.
הכול נכון.
אלא שזו השתלבות בדיעבד, ולא מלכתחילה.
כי לאמיתו של דבר, לא רציתי לכתוב לך על "ציפורים באור אחרון" דווקא עכשיו. משום־מה החלטתי לחכות עם זה עוד קצת (האמת, גם לי לא ברור ממש למה…), אבל אז קיבלתי מסרון עצבני מהספרייה, לפיו אני נדרשת להחזיר את הספרים שהשאלתי וכו'. זה נשמע הרבה יותר מפחיד בקצרנות. בדוא"ל המפורט והקצת יותר מאיים (אוי, מחשבים…) צוינו בכלל ספרים אחרים (כבר כתבתי לך עליהם – אל דאגה), אבל זרעי הבהלה כבר נשתלו והטירוף בעיצומו.
אי לכך ובהתאם לזאת, מסתבר שדווקא עכשיו זה העיתוי הכי מתאים.
ברור.
רק שלא כל כך ברור מה אפשר להגיד בעצם.
ציפורים באור אחרון הוא בפירוש לא הספר שמישהו צריך לקרוא כשהוא יוצא לחופשה. זה הדבר הברור ביותר. גם אם מישהו מתכנן סתם לנסוע לפגישה עסקים, צריך להזהיר אותו מראש: "ציפורים באור אחרון" הוא לא ספר טיסה.
כן, בגלל שהפרק הראשון מספר על התרסקותו של מטוס נוסעים.
ובגלל שכל יתר הפרקים מספרים על התרסקות חייהם של בני משפחות הנספים.
אבל ממש לא רק בגלל זה.
באמצע הפרק הראשון נדרשתי לכריכה האחורית – לא המהלך הנכון ביותר לספר, להיסמך על קביים של הסברים חיצוניים, אבל מה לעשות – כשרוצים לדעת את הכיוון, מבקשים הנחיות.
היא קצת הטעתה אותי, הכריכה, כי היא יצרה כאן איזו אשליה כאילו יש מדובר בספר מתח עם אפשרות לסיום קצת אחר, לפחות לגבי קורבן אחד שהפך מזוהה במיוחד בזכות אשתו, אנה, אחת הדמויות הבולטות ביותר.
אבל למרות שזה ספר אסונות – ואני לא קוראת ספרי אסונות, כפי שאני לא צופה בסרטי אסונות – על אסון שסופו נמסר מראש – שגם זו נגזרת שמקשה על ההתחברות המיידית שלי, החלטתי להישאר.
זה נשמע אולי מטופש, אבל הרגשתי "מחויבת" לקרוא משהו שאני לא קוראת בדרך כלל, להרחיב את אופקי הסגנונות והקולות, כי זה מה שאדם צריך לעשות בחיים – להיחשף, לגלות, להתרשם, לטעום, גם אם הטעם הוא קצת מאוד חמוץ, מר, דוקרני.
בסופו של דבר, זה לא היה שונה מכל ספר איכותי אחר – יש בו איכויות ותובנות שריגשו אותי הרבה פעמים במהלך הקריאה – לא פעם ולא פעמיים (ועל אף שהחלטתי שאכתוב אותן במקום כלשהו, לא עשיתי את זה בסופו של דבר וכך שכחתי אותן. וחבל).
ההגיגים החכמים, עיצוב הדמויות המעודן והמשכנע כל כך בדקויותיו החדות, הנוקבות, הזהירות שלא ליפול לשבלונות נדושות, והכבוד – הכבוד הרב – לחיים ולמתים שנחלק בעצם ההקפדה לעולם לא לכתוב אף מילה מיותרת – כל אלה הישגים חשובים, ששווה להקדיש תשומת לב ומחשבה כדי להתוודע אליהם. מה גם שהסיום, בדרכו הנכונה, מוביל להתאוששות והשתקמות שמתכתבת, באותה דרך ראויה ומכבדת, עם כל המשקעים והקשיים ועומק האובדן האנושי, כפי שבישר הציטוט הפותח מתוך ה"מטמורפוזות" לאובידיוס: "עז רצוני בי לשיר גלגולי עצמים שהמירו את צלמיהם וחידושם."
במובן מסוים הוא הזכיר לי מאוד את רק אהבה עם פירס ברוסנן:
הקדימון יוצר רושם עליז, אבל הסרט הרבה פחות "שמח". להפך: הוא דווקא מדבר על אלה שחיים בצל האובדן – הרבה זמן באופן סביל ואחר כך מתוך עמדה שבוחרת "לקחת את החיים בידיים".
הבעיה עם הספר הזה היא שקשה מאוד לשכנע מישהו לקרוא אותו.
כדאי לקרוא, אפילו מאוד, אבל איך אפשר למכור את זה בדיוק למישהו?
כאילו, מה אפשר להגיד?
"ספר נהדר על אובדן"?
"חוויה של פעם בחיים"?
אי אפשר "למכור" אובדן. אולי אפשר, אבל זה לא נכון: זה לא בידור. זה לא נועד לשעשע אף אחד. ונכון שחוויה יכולה להיות גם חוויה שאינה חיובית או משמחת, אבל כשאת כותבת "חוויה" את מכוונת בדרך כלל למשהו מסוים, מעודד מטבעו וזה, איך לומר… חוטא הרבה לאמת של הסיפור שלפנינו.
אני חושבת שהמקום הנכון ביותר לדון ב"ציפורים באור אחרון" הוא בסדנת קריאה, או בסיומן של פגישות טיפוליות או מרפאות במהותן. לא כזו, שבה אנשים נפגשים על כוס קפה כדי לחלוק מסקנות ורשמים במועדון הספר הטוב. זה יפה, זה חשוב, אבל זה לא מתאים כאן.
ציפורים באור אחרון צריך להיקרא בקול, לאט, ועל אף הסתירה הלכאורה בלתי הגיונית – בשקט, כדי שהוא יהדהד בחלל, כמו המוזיקה של הבולגרי, שבשפה שלה, בלי מילים, אומרת את כל מה שאף אחד אף פעם לא יכול היה באמת לומר, ואולי גם אף פעם לא יוכל לבטא:
"הוא ניגן בעיניים עצומות בחוזקה, ודמעות הרטיבו את לחייו. והאחרים האזינו ובכו גם הם, בגלוי, או בתוכם, כי אף שהבולגרי לא דיבר עם איש מהם במשך כל הזמן שהיו באי, נראָה שהוא הדובר הרהוט ביותר, בעל יכולת ההבעה הטובה ביותר מביניהם; הם הבינו ששתיקתו נושאת יותר משמעות מכל המילים שלהם, שנאגרו והצטברו עד כה… כשהסתיימה נגינת הנוקטורנו, השתררה דממה מוחלטת. איש לא מחא כפיים. איש לא דיבר… הבולגרי ישב מגובנן בלי נוע, מותש, ידיו שמוטות לצדדים. הגשם השמיע תיפוף יציב על חלונות הוויטראז'; ועם זאת, נדמה היה שעתה הסערה שקטה קמעה ורחקה; ואת היעדר המוזיקה חשו כהיעדר של חפץ או כאדם שעזב את החדר.
הבולגרי סגר את מכסה הקלידים. אנה שבה ונכנסה לספרייה… היא לקחה את שתי ידיו בידיה (כמה עדינות ידיו! היא חשבה).
פני האיש התבהרו עתה, עיניו זרחו. אנה לחצה את ידיו. מפני שלא ידעה מה עוד לומר, מפני שלא הייתה בטוחה אפילו שהוא מבין אנגלית, פשוט לחשה, תודה רבה, תודה רבה.
הבולגרי השתחווה בנוקשות, ברשמיות, כדרך שהיה עושה באולם קונצרטים; אחר כך יצא מהחדר." (בראד קסלר, ציפורים באור אחרון, מאנגלית: תלמה אדמון, מטר, תל אביב, 2009, עמ' 106 – 107).
יש הרבה סיפורים קטנים – סיפורי חיים, סיפורי יחסים, סיפורי רגשות – בתוך ציפורים באור אחרון.
בניגוד מוחלט למהותו של מדע חקר הספרות, אסור בתכלית האיסור להסביר אותם. פשוט אסור. הם כמו המוזיקה הזו, שחזקה יותר מהמילים. אלו סיפורים ששזורים בתוך העלילה כמו יהלומים קטנים, שמנצנצים כדי לעורר בך מחשבה או השראה או את שתיהן גם יחד. כמו הסיפור היפה על האבן הסבלנית, שבא בזיקה לכמה וכמה אגדות ומעשיות מוקדמות מוכרות, ועדיין מצליח להפתיע, הודות לתפיסת העולם שבו, לפיה "אם אתה מספר את סיפורך מספיק פעמים, אתה משאיר חלק ממנו מאחוריך, משהו מהאומללות נשחק בכל פעם שאתה מספר" (עמ' 156).
יש סיפורים שלא צריך להסביר ודמויות שלא צריך לפענח.
צריך רק לספר. ולהקשיב.
ציפורים באור אחרון הוא סיפור כזה.
אין לו שום קשר עם הרצח המחריד בבנק הפועלים בבאר שבע או עם סופת הטורנדו הקטלנית בארה"ב, אולי רק בעצם העובדה ששלושתם מספרים על אסונות גדולים ואיומים ועל האנושיות שאבדה בתוכם.
זה מסוג הדברים שפשוט…
אין מה להגיד.
רק… למרות שזה ממש לא שייך, אבל… מישהו מוכן בבקשה להסביר לכל הנוגעים בדבר, פעם אחת ולתמיד, שהאצבע הגדולה בכף היד היא אגודל והאצבע הגדולה בכף הרגל היא בוהן או הבוהן הגדולה? למרות שזה באמת הדבר הכי לא חשוב שיש לומר כאן, יכול מאוד להיות שזה הדבר היחיד שצריך באמת להיאמר.
