את הספר הזה קראתי כבר בעבר (לא מאשימה אף אחד בגניבה ספרותית ואני יודעת שאני אומרת את זה לפעמים, אבל מה לעשות שגם הפעם מדובר בהקבלה מדויקת מעל לכל ספק?).
זה היה בספר לא חשוב על סטודנט ללימודי משפטים, שמתחיל לעבוד בחברת עורכי־דין חשובה והופך (במקביל לעלילת מתח לא מאוד מותחת) לעבד נרצע במכונת המזומנים, זו שמודדת אותך ביחס לכמות השעות שצברת ומזכה את חשבונו של השותף בכיר.
ספרו של ג'רמי בלקמן, פרקליט אנונימי, מספר בדיוק על אותה מעמסה בלתי נתפסת ושחיקה בלתי נמנעת, על יום עבודה שנמשך עשרים שעות, על אנשים שכמעט לא זוכים לבקר בחדר העלוב שהם משכירים במחיר מופקע, על העייפות המצטברת שאפילו מתמחים בבתי חולים אינם יודעים כמותה, על העצבנות, המתיחות, הצייתנות, ההתרפסות ועל הכניעה לדרך חיים מעוותת, חומרנית וחמדנית. ההבדל היחיד ביניהם שהסיפור הלא חשוב סיפר את הדברים מנקודת מבטו של עובד שפוט ואומלל. המספר של ג'רמי בלקמן הוא זה שמעולל את כל הזוועה הזו לאותם עובדים שפוטים ואומללים.
היית חושבת שבעיניו זה היה נראה אחרת. אז זהו, שגם מנקודת המבט הזו, הכול בדיוק אותו הדבר.
זה מאוד מצחיק. כלומר, הסיפור כל־כך מופרך עד שהוא חייב להיות מצחיק ויתכן מאוד שזו הייתה גם הכוונה שלו, אלא שמשום מה ובשלב כל שהוא, זה הפסיק כל־כך להצחיק אותי.
אין לי כוונה להשוות בין סדנת יזע של מדינות מתפתחות וארצות עולם שלישי למציאות האכזרית (אכזרית מאוד) המתוארת בפרקליט אנונימי ודומיו. הסיבה פשוטה: לאנשים בסדנת יזע אין ממש ברירה. זו המציאות הבלתי נסבלת של מצבם הבלתי נסבל: אם הם לא יעבדו – לא תהיה להם פרנסה. לא שהפרנסה הזו היא פרנסה של ממש, אבל המעט הזה הוא האמצעי היחיד שלהם שלא לגווע ברעב – עדיין.
עורכי הדין והסטודנטים למשפטים המוצגים בפרקליט אנונימי לא מחויבים לעבוד בחברות הבלתי נסבלות שהם עובדים בהן. הם עושים את זה למען הפרנסה, נכון. אבל הפרנסה הזו, כפי שמגדירה אותה אחת מהן ("הפצצה"), פירושה דירה נחמדה (שהם לעולם לא מבקרים בה כי הם כל הזמן במשרד), מכונית נחמדה (שהם לעולם לא נוסעים בה לשום מקום שאינו המשרד) וטלוויזיית פלזמה (שהם לא צופים בה, כי למי יש זמן לצפות בטלוויזיה כשכל מה שאתה עושה בחיים זה לעבוד במשרד).
אם כך, מדוע הם עושים את זה?
יש לי הרבה תשובות, גם לסֵפֶר, אבל נסתפק באחת: כל אותם אומללים מבחירה ועל דעת עצמם נמצאים בחברות הענק סוחטות המזומנים האלה בשם ההבטחה: ההבטחה להיות שותפים, ההבטחה להרוויח הרבה מאוד כסף, ההבטחה לאכול אך ורק במסעדות שלושה כוכבים, ההבטחה להתלבש בחליפות יוקרתיות, ההבטחה לחיות בבתי פאר, ההבטחה להיות מושא קנאה – בקיצור, ההבטחה להיות מישהו בעולם הזה, כי אם אתה לא "מישהו" אז אתה בהכרח "סתם" בן אדם.
כשהדברים מוצגים בצורה כזו את יכולה לחשוב עליהם אחד מן השניים: או שהם מטומטמים להפליא או שהם צודקים להחריד. בשני המקרים, סביר מאוד להניח שתהיי צודקת. והנה לך טענה שתתמוך בך בכל אחת מהאפשרויות: אני מכירה מישהו שמאוהב במישהי שלחלוטין לא מתאימה לו. מדובר בבחורה שדומה דמיון מפתיע לרעייתו האנונימית של הפרקליט האנונימי: בטלנית שרובצת כל היום מול הטלוויזיה, ישנה עד מאוחר, לא עושה שום דבר בבית וגם לא מחפשת לעצמה תעסוקה במקום אחר.
אלא מה?
המישהו הזה לחלוטין מסונוור מאותה מישהי. כמו בספרים, רק בקטע לא טוב. הוא אומלל, מעשן בשרשרת, מבקר ומתלונן בכל הזדמנות. העובדה שלא טוב לו זועקת לשמים, אבל הוא מסרב להכיר בעובדות. הוא משקר – קודם כל לעצמו – ואז כועס על אלה שמעיזים לומר לו "תשמע, הבטלנית הזו שתקועה באמצע החדר – תקועה לך באמצע החיים".
"אנשים לא מבינים" הוא מזדעק. "אין אהבה כמו האהבה שלנו. היא תשתנה – אנשים משתנים". "אנשים לא מכירים אותה, אף אחד לא מבין כמה היא נהדרת." אם מקשיבים לו – האושר פורץ גבולות. אם מסתכלים עליו – הדיכאון צולל למעמקים חדשים.
המישהו הזה יודע את האמת. גם הוא יודע שהוא יודע. כמו כל אחד מהפרקליטים הנרצעים, שהפכו את עצמם לשק חבטות של אנשים צמאי כוח ותאווי שליטה.
כולם יודעים את האמת ובוחרים לעצום את העיניים חזק-חזק ולצעוק: "לא, מה פתאום. זה לא נכון. זה לא אמיתי. ואם אני אגיד את זה מספיק פעמים ומספיק בקול ומספיק חזק זה גם יהפוך למציאות".
אז זהו. שלא.
הפרקליט האנונימי זורה חול בעיניהם של המשפטנים האומללים, שלמעשה עובדים בהשבעת גחמותיו וספיגת התקפי הזעם האלימים שלו (ושל כל יתר הצוות. הוא לא בודד במערכה), וזורע הבטחות שווא בדרכם המקצועית: תמשיכו כך ותגיעו למעמד של שכירים. תמשיכו כך ותגיעו למעמד של שותפים. תמשיכו כך ותנהלו את החברה יום אחד.
זה בדיוק מה שעשו לו. שמונה־עשר שנים הוא גורס חצץ ומוותר על חיים פרטים, על היכרות עם הבן שלו (האהוב עליו מאוד), על חיי חברה, על חיי משפחה, על רצונות שמעבר לחוזים ועסקאות – הכול בשם ההבטחה הזו לזוהר, לכסף ומעמד. הוא התחיל מכלום והוא רוצה להראות לכל הכלומניקים שלא האמינו בו אז ונותרו כלומניקים גם היום שהוא, לפחות, עשה עם עצמו משהו. שהוא מישהו ששווה משהו. שהוא מישהו משהו-משהו. אבל אף אחד מהכלומניקים ההם לא ממש מתפעל או שם לב. לאף אחד מהם לא ממש אכפת.
פרקליט אנונימי הוא לא סיפור על מערכת הצדק שנועדה להגן על אזרחים שומרי חוק מפני מפיריו העבריינים. הוא אפילו לא סיפור על הפרצות המתגלעות לעתים בחוק ועל האופן שבו הוא מתקשה להגן על אנשים חפים מפשע מפני פושעים מתוחכמים וקרי לב.
פרקליט אנונימי הוא סיפור איום ונורא על מציאות איומה ונוראה שאנשים יוצרים, מתחזקים ומושכים לתוכה, כמו לתוך מלכודת דבש, אנשים אחרים שלמדו להאמין באותו הרעיון: שעבודה קשה – גם אם אינה חשובה – משתלמת בסוף, אבל רק במובן הכלכלי של המילה (וגם אז זה לא ממש בטוח).
הפוליטיקה המשרדית, האלימות המשרדית, האופן הבלתי אפשרי שבו אנשים אחרים הופכים אנשים אחרים לבובות שנועדו רק לשכך, במעט, את תסכוליהם בגין חיים שלמים שהוחמצו – אם פרקליט אנונימי התכוון להיות כתב מחאה נשכני נגד תרבות של סמלי מעמד נבובים תוך רמיסה של חיי הפרט ורגשות הזולת – הוא הצליח, ובגדול.
דווקא משום שהוא כה אכזרי. דווקא משום שהוא כה משעשע. דווקא משום שהוא כתוב כיומן רשת של אדם שלא ידע עד כמה הוא צריך לפרוק מעל ליבו ("לשחרר לחץ" הוא קורא לזה) ועד כמה הוא עצמו שבוי בלולאה האין־סופית הזו של הרצון להוכיח לעצמו ולכל האחרים שהוא חשוב, רק משום שהוא יכול לרדות בחייהם של אנשים הכפופים למרותו.
אלמלא פרקליט אנונימי היה כה אכזרי, משעשע ותיעודי – הוא היה דבר הרבה יותר חמור מסתם "סיפור עצוב": הוא היה מפלצתי. זהו בדיוק הפרופיל הפסיכולוגי של פסיכופטים: חוסר הכרה באנושיותו של אחר. רמיסת כל העומדים בדרך במטרה להגיע אל מושא נחשק או רצוי.
אבל גיבור פרקליט אנונימי אינו פסיכופט. הוא פשוט מתוסכל. אדם שמבין בגיל ארבעים שהוא הקדיש את כל חייו לרדיפה אחרי תווית שלא ממש מייצגת אותו אבל בלעדיה אין לו שום ערך. למעשה, הוא דווקא נחמד למדי ולפעמים הוא מגלה פרץ של אנושיות מכמירת לב, אבל רוב הזמן הוא רק מנסה לשרוד בתוך הגיהינום שהוא עצמו יצר. איך הוא התגלגל לשם – לא כל־כך ברור לו. מה שגם ברור לו, שהוא לא ממש יכול לצאת.
אין לו לאן.
כמו המישהו הזה, ממקודם, שנאחז באשליה כי בלעדי המישהי הבטלנית ההיא הוא יהיה לבד – בודד, נטול אהבה, נטול ריגוש, נטול חשיבות.
לא משנה שהוא כזה גם ככה עכשיו, כשכל מה שיש לו לא ממש מספק או אמיתי.
בדבר אחד שונה המישהו הזה מהפרקליט האנונימי: הוא מאשים את עצמו. הלוא הוא לא בסדר, הרי דרישותיו הן בלתי הגיוניות. הוא מצפה לכל־כך הרבה (באמת, לקום בבוקר וללכת לעבודה זו באמת דרישה תובענית ונטולת כל היגיון). פלא שאותה מישהי לא מצליחה לעמוד ברף שהוא מציב לה?
הפרקליט האנונימי מצפה להמון וליותר מכך – בעיקר משום שהוא מצפה לכל הדברים האלה מעצמו. אלא שהוא שכח את סולם הערכים הנכון והוא שכח שצריך לעבוד באמת כדי להיות מישהו ועכשיו הוא מנציח ומנכיח רק את הלבוש החיצוני, את הקליפה שנדבקת כמו עלוקה, את הפגנת הכוח, השרירים והרודנות.
זה מרגיש ריקני, עלוב ואומלל בדיוק כפי שזה נשמע.
זהו העיוות הגדול ביותר של הגיבור האנונימי ושל כל דומיו המציאותיים: ההיאחזות בשקר כאילו הוא – הוא המציל הגדול מהאמת הנוראה. אמת שלפיה יש נשים אחרות בעולם, טובות הרבה יותר מבטלנית צעירה ומטופשת, ומשרות מוצלחות שלא מחזיקות אותך בגרון עשרים שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. יש מציאות אחרת, והיא לא כוללת ייסורים ותסכולים והחמצה גורפת של כל אפשרות להיות מאושר באמת.
הפרקליט האנונימי, כמו גם המישהו הנאחז, לא רואים באפשרות הזו אפשרות בכלל. היא לא קיימת.
רק האשליה היא האמת. רק הסילוף הוא הנכון.
אנשים שמוכנים "לשלם את המחיר" עבור משהו לא אמיתי יגלו, במקודם או במאוחר, שהם משלמים מחיר גבוה מדי עבור תואר מרוקן מתוכן. הפרקליט האנונימי לא יהיה מאושר בעבודתו משום שהוא מעולם לא היה מאושר בה. ייתכן שהוא טוב במה שהוא עושה, אבל התסכול שהוא חווה הוא כה עצום וכה נרחב, עד שלא נשאר מקום לשום דבר אחר. הדרך היחידה להצדיק את האובדן האדיר הזה של חיים שלמים היא להמשיך באותה דרך ולא לוותר, להמשיך "לשלם את המחיר" כדי להצדיק את המחיר שכבר שולם.
אז זהו, שלא.
מפטרים אותו בסוף.
גם למישהו שסיפרתי לך על אודותיו היה את השכל (והאומץ) לעשות את אותו הדבר, רק הפוך. באמת צריך שכל ואומץ להשתחרר מתפיסות שווא הרסניות, או עיוורון מטופש להפליא להמשיך ולהחזיק בהן, על אף שהן שורפות את היד מרוב כאבים.
כל טוב,
גתית
