אנשים ונשים רוצים שייקחו אותם ברצינות; לקחת ברצינות פירושו לא להתייחס לאופן שבו הם נראים.
אבל אנשים ונשים שנראים טוב ולא זוכים להתייחסות רצינית בשל כך נוטים לקחת את העובדה הזו ברצינות, כי גם העובדה הזו היא חלק מהמארג האנושי שמהווה אותם, ואם יש אפשרות להרוויח עוד מחמאה או יתרון בזכותה ואף אחד לא מנצל את זה, זו סתם החמצה של הזדמנות להרגיש טוב עם עצמך.
אם אני חושבת על זה עכשיו קצת יותר לעומק אז כן – לתמונה המעוצבת של הכריכה היה משקל לא מבוטל בבחירתי לקרוא את עשר דקות של קיַארָה גַמבֶּרַלֶה.
זה התחיל בתמונה, עבר לכותרת, משם לסקירה קצרה של פסקת ההקדמה המתומצתת והסתיים בהשאלה. עניין של שלושים שניות, או קצת פחות.
אבל אחרי העטיפה (בעיצובו של ערן רובינפלד) והכותרת והרעיון הנחמד – הכול נגמר והקריאה התחילה; וכשזה קרה התגלה שהלכה למעשה עשר דקות לא נקרא בדיוק כפי שהוא נראה.
יש כאן מעין יומן אישי שהמיר את עצמו לסיפורת – יומן אישי של אשה שבעלה עזב אותה, שעבודתה נגזלת ממנה, שביתה היציב נלקח ממנה וכך, בעצם, כל חייה מתרסקים.
אולי זה נשמע כמו משהו שקוראים הרבה, נושא לא ממש ייחודי שלא צריך לטרוח הרבה כדי לחשוף אותו מתחת לשכבות השכיחות של השגרה – וזה נכון, אבל עשר דקות הוא ספר טוב, הרבה יותר מכפי שציפיתי שיהיה וגם מה שיש לו להגיד התגלה כמשהו ששווה בהחלט להטות לו אוזן.
לפני לא מעט זמן קראתי (וגם כתבתי על) ספר דומה, יומן רשת שהפך לספר על אודות אשה שנפרדה מבעלה, איבדה את עבודתה ועזבה את דירתה. הספר ההוא (שאת שמו לא הזכרתי מטעמים שיובנו מיד) עשה בדיוק את ההפך ממה שעשה עשר דקות עם אותה נקודת מוצא בדיוק: הוא גרם לגיבורה שלו להיות בלתי נסבלת ולבחירות שלה להיראות מטופשות ומשוללות כל שמץ הזדהות.
בשני המקרים אגב, מדובר בסיפור אמיתי.
בשונה מעשר דקות המתאר כיצד נקודת השבר החלה במעבר הגיבורה ובעלה ממגורים בעיירה קטנה וציורית להפליא לרומא, המרגישה לגיבורה זרה, גדולה ומנוכרת, הספר הקודם דיבר על פריז ובפריז, כמו בפריז (ואולי כמו ברומא), אי־אפשר להיות עצובים או משועממים או אפורים מרוב שגרה.
אבל זה מה שקורה לגיבורה שלו: אמריקאית שהתאהבה בפריז, עברה לפריז, פגשה בחור פריזאי, ילדה ילדה פריזאית ותוך כדי כך הצליחה, ביסודיות ראויה לציון, למסמס את כל הרעיון הנוצץ של "פריז" תחת אותה שגרה אפורה של מציאות היום־היום.
הספר ההוא ניסה (לשווא) לעשות את מה שעשר דקות הצליח: להחזיר את העוצמה האישית לאשה שאיבדה אותה לאחר שאיבדה את היסודות שעיצבו את חייה, יסודות שמעולם לא באמת הקדישה להם את מלוא תשומת הלב, אבני דרך שתמיד לקחה כמובנים מאליהם – היא עצמה.
זה רק נשמע כמו פסגת הפסגות של הספרות הנשית, המגדרית, החדשה – אבל האמת היא שזה בכלל לא הנושא.
כשקראתי את הספר ההוא נתקלתי בתמונה הזו (חייבים להקליק על הקישור, כי מערכת ההגנה כאן קשוחה יותר מתוכנות הביטחון של סוכנויות הביון האמריקאיות); היא פשוט הרגישה מאוד הולמת לנסיבות. עכשיו אני חושבת שיש תמונה שמתאימה יותר – התמונה הזו, שמשחררת משהו, כמו שאתגר עשר הדקות התכוון לעשות: לשחרר את התפיסות המקובעות הישנות, שלשלאות שקיבעו את הגיבורה שלו במקום ואפשרו לתודעה שלה לצאת מכבלים ישנים שלא הגדירו אותה באמת, מעולם.
לא מדובר כאן בנתונים – בעל טוב או בעל רע, עבודה נהדרת שנמסרת לכוכבת מציאות חדשה, דירה ברומא במקום בית בכפר. זו העובדה שהנתונים האלה היו סוג של עמוד שדרה מייצב, כזה שסביבו נבנתה כל התדמית הפנימית והחיצונית שלה.
ברור שמערכת יחסים ועבודה הם דברים שמגדירים אנשים (הגיבורה הכירה את בעלה כמעט מחצית מחייה), וברור שתפקיד שממלאים במרוצת זמן הופך לחלק ממך, אבל כאן לא היה "אני" לפני שהוא הלך לאיבוד והפך להיות "רעייה" או "בעלת טור".
כאן היה רק "אנחנו" וגם הוא היה מורכב רק מ"ממנו", להלן כל מה שמסביב, ומעט מאוד מ"ממנה".
כשההגדרה החלופית קורסת, יש צורך להתמודד עם ההגדרה האמיתית, אבל הגיבורה מבינה פתאום שבעצם, אין הגדרה כזו בכלל.
זה לא החלל שנפער, אותו צריך למלא מחדש או להבין: זה הריק של עצמה שפתאום מתחוור לה.
בעלה ועבודתה לא היו חלק משמעותי מהמהות שלה: הם היו כל המהות שלה.
היא בחרה בהם שיהיו היא, במקומה.
והיא? היא עצמה לא הייתה באמת בשום מקום.
את המקום שהם תפסו היא אפשרה להם לתפוס כי היה בה משהו שפחד מהכול, מעצמה בעולם שגבולותיו מתפרשים מעבר לטווח אצבעותיה.
עכשיו, אחרי שהוא עזב, בגלל שהוא עזב, ובגלל שהעבודה נלקחה ונעלמה, למשך עשר דקות היא לא עושה שום דבר – חוץ מאשר דבר אחד: פעולה אחת, פעולה כל שהיא, שפעם או עד עכשיו לא מצאה סיבה לבצע אותה.
בגללו.
בגללה.
אחר כך, כשהיא למדה לאט־לאט להקשיב למה שנמצא שם, בחוץ, עולם של אנשים שהיא מעולם לא פגשה אפילו שאחת מהן היא אמא שלה, היא מגלה שהיא הרבה פחות מפחדת.
השינוי הזה משנה אותה עד כדי כך שבעלה לא מזהה אותה יותר.
הוא לא יודע את זה – אבל היא רואה, ומבינה.
אלא שבנקודה הזו, שאמורה להיות רגע הסיום המכונן של הספר, טמונה גם נקודת החולשה הגדולה שלו, כי בעצם השחרור מהבעל הגיבורה מאשררת ומודה בכל מה שנאמר עליה עד כה: שהוא היה ההגדרה העצמית החזקה והמשמעותית שלה.
שבעצם, הוא היה גם ההגדרה היחידה שלה.
אם אדרש לתאר את האישיות שלה – אני לא בטוחה שאצליח; אין לי מושג איך היא נראית, מה מצחיק אותה, מה מעציב אותה, מה מעניין אותה, מה מרגש אותה. על כל מה שקשור לבעלה אני יודעת, אבל כל מה שקשור אליה פשוט לא קיים.
אני לא יודעת עליה שום דבר שלא קשור למה שקורה לה בגלל הגבר שעזב אותה.
זה לא קשור לאהבה או למחאה מגדרית: זה עניין של הגדרה, הגדרת זהות של ממש, שמבוססת על מישהו אחר – מישהו שהוא לא את, לא אתה.
זה מעבר לחיים בצוותא, לאהבה ולזוגיות ולביחד שיוצר עולם;
זה לא לדעת מה עובר לך בראש אם זה לא עבר בראש של מישהו אחר קודם.
זה לא לדעת מה יש בך, מה מתאים לך, מה מרגש או מכאיב לך אלא רק ותמיד לחכות למישהו אחר שיגיד ויסביר וייתן לדברים מקום ושמות, במקומך.
אהבה היא כוח, אבל כאן היא חיים מיד שנייה.
גיבורת עשר דקות הייתה מישהי בעקיפין, דרך מישהו אחר, דרך מחשבות ורצונות שהגדירו את המקום שלה בעולם.
לא בגלל שהחיים הם פשרות, אלא בגלל שהיא עצמה בחרה שלא להגדיר, שלא להקשיב, שלא להיות.
ואז היא לקחה עשר דקות והבינה שהכול חשוב.
כי בעשר הדקות האלה, כשהיא הפסיקה להתעסק במפח הנפש שלה בגין עזיבתו של בעלה, היא כתבה ספר; וגילתה את אמא שלה; ואמצה נער שמונה־עשר.
וזו הנקודה הבעייתיות מכולם:
אנשים ונשים יכולים להיות כל־כך הרבה מכפי שהם מאפשרים לעצמם להיות, אבל הם מעדיפים להעביר את השליטה למישהו אחר שיבנה להם אישיות ויפלס להם את הדרך.
זה לא חייב להיות רק עם בני אדם אחרים, כמובן. וידויו של שופוהוליק (על אף שנכון יותר לומר שופוהוליקית ובכלל להעביר את הכול לעברית) עסק בדיוק בזה – פתרון מיידי למצוקות אנושיות.
זו היאחזות בחפצים, בהגדרה שהם מעניקים במקום בהגדרה שנוצרת מתוך פעולה שאדם יכול וצריך לעשות בעצמו, כזו שתעיד עליו פי עשרות מונים.
החפץ תובע הכרה מהחברה – במקומם, כי בעיניהם, הוא שווה יותר.
יהודית נסיהו אמרה: "אנחנו שייכים לדור שכשדיברו על הגשמה עצמית, לא התכוונו למה שהיום אומרים שאדם צריך להגשים את עצמו, אלא הגשמה עצמית, הכוונה הייתה, שאדם יגשים בעצמו, בגופו ובנפשו, את אותם האידיאלים שהוא האמין בהם, שהוא מאמין בהם, שהוא חונך עליהם ושהוא חינך אליהם."
יש אנשים שמגלים שאין להם ערכים ועקרונות שמהווים את המרקם אישיותי שלהם, את ציר האמנות והמחשבות שמגבש אותם.
חלק מהם כותב יומן רשת מטופש שהופך לסיפור שטחי על שום דבר עם פריז ברקע אבל חלק אחר כותב סיפור שמהדהד לחיים האמיתיים ומאפשר לך להקשיב לדברים שצריך להקשיב להם לעתים יותר קרובות.
כל אדם הוא עולם; כל אשה היא יקום.
גם אם אין מודעות ואין פנאי ואין יכולת לזהות או למצוא את ההזדמנות לחשוב על כך בכלל.
לפעמים כורח הנסיבות הוא שמאפשר את הגילוי הזה.
לפעמים האנשים הם שבוחרים להפסיק לדשדש בסתמיות שלא מוציאה מתוכם את מה שהם באמת יכולים לעשות.
מהעשייה הזו נולד האושר.
מהמחשבה הזו מגשימים מציאויות.
במובן בלתי הגיוני לחלוטין – התובנות האלה מתחילות במקום שבו הספר נגמר, במה שהוא לא מסוגל לספק.
כשהגיבורה מגיעה לנקודת השיא שהיא הסיום, היא מבינה שהיא נמצאת בעצם בנקודת ההתחלה.
יש עולם שלם, ענק, מחוץ ליקום הקטן שלתוכו היא הכניסה את עצמה, שלתוכו כל אחד מכניס את עצמו.
לאט־לאט היא מנסה לגלות אותו, כל יום קצת יותר.
לפחות למשך עשר דקות.
אולי כדאי ללמוד ממנה.
כל טוב,
גתית
